ניצחון והכרעה חד הם, והם מהווים את יסוד המפתח בתורת הביטחון הלאומי. בשנים האחרונות נשחק יסוד זה, וה-7 באוקטובר החזיר אותו למרכז העיסוק הביטחוני. ניתן להגדיר ארבעה סוגים של ניצחון: טקטי – היכולת של יחידות צה”ל לשלול את יכולת הלחימה של האויב; האופרטיבי – היכולת של הדרג האופרטיבי לפרק את המערכת הלוחמת העומדת מולו, מה שקורה כעת בעזה; אסטרטגי (או של רמת האסטרטגיה הצבאית) – היכולת להסיר את האיום הצבאי לשנים רבות קדימה; והרבתי (או של רמת האסטרטגיה הלאומית) – הניצחון הצבאי מוביל לשינוי מן היסוד של תמונת המצב האסטרטגית (שלום, משטר אחר). נראה כי ‘הניצחון המוחלט’ עליו מדברים בהקשר עזה הנו ניצחון אסטרטגי, שבהינתן חיבור נכון בין מהלכים צבאיים למהלכים אזרחיים וכלכליים עמוקים יוכל להביא לשקט ביטחוני יחסי של עשור ואולי יותר.

שיחות פאריז והמשא ומתן בין ארגון חמאס לבין ישראל בסיועם של ארצות הברית, קטאר ומצרים, חושפות את ההבדלים והגישות בין ישראל לבין חמאס ביחס למתווה הרצוי לסיום המלחמה. קשה לקבוע כיצד תסתיים המלחמה, בין היתר היות ומעורבים בה שחקנים נוספים בייחוד איראן וכלל ארגוני הפרוקסי שלה. מהפרסומים עד כה ניתן ללמוד על שני תנאים שחמאס מתעקש עליהם ולא בכדי. האחד – נסיגה ישראלית מלאה מכל רצועת עזה כולל מהפרימטר הביטחוני. השני – הפסקת אש מוחלטת שלראשונה בתולדות מלחמות חמאס וישראל בעזה תגובה בערבויות בינלאומיות. לישראל אסור להסכים לכך שתנאים אלו יהיו חלק מתמונת הסיום של המלחמה, כיוון שמשמעותם היא חזרה לסטאטוס של ה-6 באוקטובר 2023.

הסרת איומים היא חלק מובנה של הביטחון הלאומי. לעומת זאת, קידום עקרונות ערכיים כמו – עליונות ערך חיי אדם, למשל, בעניין שחרור שבויים וחטופים; הקמת יישובים בחבלי ארץ שנויים במחלוקת; והמחיר שמוכנים לשלם עבור מאמץ להגיע לשלום – אינו חלק אורגני של הביטחון הלאומי. לכן, שילוב של ערכים כאלו באסטרטגיית הביטחון הלאומי ויישומם צריכים להתבצע על בסיס דיון עמוק והסכמה רחבה. אלו מצריכים ניתוח סדור והגיוני על ה”למה”, ה”מה” ו”האיך” ובמסגרת זו התמודדות עם המתחים המובנים שהם יוצרים מול ערכים אחרים ומגבלות אסטרטגיות ואופרטיביות. זהו דיון במאפיינים שונים מההתכתשות האמונית חסרת וסרת הטעם המאפיינת את השיח הנוכחי.

כיבוש שטח והחזקתו שהיו בעבר מרכיב מרכזי בתפיסה של צה”ל בכל רמות המלחמה, הפכו במהלך שנות הלחימה בטרור ובגרילה בעזה ובלבנון, ולאחר מכן בעימותים מבוססי האש מנגד, לעניין שנתפס כמעט בלתי רלוונטי. הטענה היא כי התעלמות משטח שנכבש כהישג בפני עצמו, היא שגיאה גדולה, משלוש סיבות: הראשונה: איבוד שטח הוא אובדן כואב לאויבנו, ולכן כיבוש שטח אויב והחזקתו (תוך פינוי אוכלוסייה לצרכי הגנתה), יחשבו מבחינתו להפסד; ברמה המדינית, החזקת שטח היא קלף מיקוח במשא ומתן מדיני; השנייה: מדובר ביתרון א-סימטרי מובהק לטובת צה”ל – רק הוא יכול לכבוש שטח, לטהרו מאויב ולהגן עליו נגד התקפות נגד; השלישית: לאחר תקופה ארוכה של ‘מלחמות ברירה’ בהן היינו הצד החזק, יש להכיר כי חזרנו לעידן של ‘מלחמות אין ברירה’, בהן כיבוש שטח והחזקתו הוא מרכיב שיש לו לגיטימציה פנימית וחיצונית. מוצע להחיל תובנה זו על מלחמה עתידית בלבנון.