לצפייה, ולקריאה (בתרגום לעברית): הרצאתו הפרו-ישראלי של שר הביטחון היווני בכנס בין-לאומי בפברואר 2016 על “אתגרים אסטרטגיים בים התיכון”.
ניתן לקרוא את דבריו או לצפות בהם (באנגלית).
להלן הטקסט בתרגום לעברית.
שר ההגנה היווני פאנוס קאמנוס:
גבירותי ורבותי, כבוד גדול הוא לי להיות בין אישים דגולים ולהציג את עמדת ממשלתי ואת תחזיותינו באשר לים התיכון.
ראשית עלי להודות למרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים ולאגודת בני ברית הבי”ל, על ארגון כנס בין-לאומי זה; ולפרופסור אפרים ענבר ולאוניברסיטת בר אילן על ארוח ארוע חשוב זה ועל הזמנתם האדיבה.
אם נשאל ברחבי העולם מי הם היוונים, התשובה הסבירה ביותר תהיה: זו אומה של יורדי-ים. ואמנם נכון הדבר! הים הוא בעורקינו, וקשרנו למזרח הים התיכון, וביחוד למזרחו, עתיק מימי הממלכה המינואית ולתרבות האגאית מסביב לאי סנטוריני. דרך הים התיכון הפליגו היוונים למען הסחר והידע, ובאו במגע עם עמי החופים הדרומיים והמזרחיים של הים התיכון.
יחד עם זאת מעולם לא התיחסנו לים כאל “הים שלנו”, אלא תמיד ראינוהו כ”דרך המלך, צינור-תקשורת, ערוץ לשיתוף-פעולהנ, לסחר, ולשגשוג; וכן, כמרחב שבו ניתן לנו להגן על חרותנו מפני פולשים.
היום חושף בפנינו הים את עמקו ומציע לנו אפשרויות רבותנוספות לשת”פ. מענין שאין זו שאיפת כל אלה החיים סביב לאגן. אבל לבטח זו שאיפת שלושת המדינות הדמוקרטיות החיות באזור, יון, ישראל וקפריסין.
על שלושת מדינות דמוקרטיות אלו לממש תקוה זו, בפעולה ליציבות, בסיוע הקהילה האירופית ובנות-בריתנו במערב.
יון, המדינה היחידה במזרח הים התיכון שהיא חברה גם באיחוד האירופי וגם בנאטו, היא בעלת חשיבות אסטרטגית בנושא סחר ימי חופשי ובנושא זרימת אנרגיה חופשית לאירופה. יון היא בעלת תעשית ספנות שיש לה בפירוש השפעה עולמית, תעשה ככל יכולתה להשגת יעד זה.
אנסה תחילה לזהות את האיומים על היציבות באזור מזרח הים התיכון.
אח”כ אציג את המאמצים האחרונים שמתאמצת יון בנסיון להגיע להסכמי שת”פ דו-צדדיים ואזוריים.
לבסוף אצייר קוים בסיסיים למדיניותנו בעתיד.
איומים על היציבות באזור.
טבעם של איומים אלה הוא הן מדינתי והן לא-מדינתי. האיום הראשי בא מדאעש ופעולותיו הנפשעות והטרוריסטיות. זה מקור אי-היציבות המתיחס לאיום המשני, הלחימה בסוריה, אשר מצידה קשורה לשאיפות הרביזיוניסטיות הניאו-עותומאניות התורכיות להגמוניה. מקורות נוספים לאי-יציבות אני רואה בהתפשטות החימוש הגרעיני, באיומים הא-סימטריים ובתחרות האזורית.
דאעש/ג’יהאדיזם
דאעש, באיומו הישיר על ארגון המדינה, ובהציעו מבנה חברתי ומינהג בינלאומי שונה לוטה בערפל, מהווה איום ראשי ליציבות האזורית.
הפילוסופיה הג’יהאדיסטית האיסלאמית המיוחדת של דאעש, בשללה כל אמת אחרת וכל דו-קיום עם אחר, שונה, היא ניהיליסטית ומיסיונרית.
הניהיליזם שלו, לפי איזה שהם סטנדרטים אנושיים אוניברסליים – ברברי: שיעבוד של חלקי אוכלוסיה נרחבים (בפרט נשים ומיעוטים דתיים ולאומיים), השמדת יצירות אמנות ומורשת תרבותית אוניברסלית, יצוא שנאה, טרור ואלימות כנגד אוכלוסיות אזרחיות לא חמושות.
במונחים גיאוגרפיים הגיע כבר דאעש לשפת הים- התיכון, בהתרחבות השפעתו בלוב, ובעוררו מעשי טרור בתוניס.
כך, נוסף ללחימה במכה זו בשטחים שבשליטתו, יש לאמץ מדיניות ולפעול למניעת התפשטותו בלוב. בדומה לכך, על מדינות למצוא דרך לשתף פעולה ולתאם עצירת פעילויות של כנופיות ושל קבוצות בהשראת דאעש בסהרה ובאפריקה המשוונית.
המלחמה בסוריה.
מלחמה זו מתרחשת על חוף הים בקרבת ישראל ומול קפריסין.
ראשית עלי להבהיר שאין לחימה זו בבחינת “התנגשות ציוויליזציות”, וגם לחימת דאעש אינה כזו. קרבות אלה הם תוצאה של תחרות בין קבוצות של קיצונים, וןאתיחס אליהם למטה.
ושנית, לפיכך, בניגוד למה שסבור האדם הממוצע בצד השני באזור, לא נבעה הלחימה בסוריה ממעורבות “ציונית” או מעצמתית. הלחימה היא תוצאה של תחרות על השפעה פוליטית, דתית וכלכלית בין כוחות אזוריים – לא ישראל, לא מצרים ולא יון.
על הלחימה בסוריה להיפסק, אין ספק בכך; ההרס והסבל כה נרחבים עד כי המשכם נטול טעם ואינו מוסיף כבוד לאנושיות של המאה ה-21.
יש למצוא פתרון בר-חיות, כדי למנוע “פתרונות” והשפעות של גורמי-חוץ שיפגעו ביציבות האזורית והבין-לאומית.
סיום הלחימה יאפשר בניה מחדש, ויעניק הזדמנות לסיום המשבר ההומניטרי הגדול ביותר טאחרי מלחמת העולם השניה, שכה מכביד על המדינות השכנות ועל אירופה.
ובקשר לכך הרשוני לפנות עתה לתורכיה.
תורכיה היא בת-ברית נאטו ליון. תורכיה שואפת לחברות בקהילה האירופית, שהרפובליקה בקפריסין כבר שייכת אליה.
לעומת זאת, נהנתה תורכיה יותר מעשור מבריתה עם ישראל.
ברם, התנהגותה ומדיניותה כלפי שלושת דמוקרטיות אלו רחוקות מידידותיות, רחוקות מלתאום את החוק הבי”ל, ורחוקות מלהיות בעלות אופי מייצב.
ביצרה חיכוך, ובנושאים שונים בים האיגאי ובדרום מזרח אירופה, ולאחרונה בהעבירה מאות אלפי פליטים אל אדמת אירופה, ממשיכה התנהגות תורכיה כלפי יון להיות כמו אל מי שאינה בת-ברית.
בניגוד לחוק, היא ממשיכה להחזיק כוח כיבוש בקפריסין, מחבלת במו”מ באי, ומנסה לחסום חיפוש וניצול אוצרות-טבע בים התיכון.
אתם בישראל יודעים יפה כיצד התנהגה תורכיה בדצמבר 2012 ובינואר 2013, כאשר הודיעה הרפובליקה של קפריסין על גילוי משאבי נפט בשדה אפרודיטה. אתם גם יודעים את התנהגותה כלפי מדינתכם, התערבותה בעניניכם הפנימיים ותמיכתה בארגונים אנטי-ישראליים, בהתסיסה רגשות אנטישמיים בתורכיה עצמה, בהעדר דיסקרטיות ביחסה למידע ולטכנולוגיה רגישים, ובתביעותיה המקסימליסטיות בקשר לחידוש יחסיה עם ישראל.
עלי להדגיש את מה שאמר ראש הממשלה דבוטוגלו לקבותו בפרלמנט ב-22 בדצמבר:
” חשתי שאומתי מכבדת אותי כאשר צפיתי בהנפת הדגל הפלשתיני מעל האו”ם. אינשאללה, יונף דגל זה יום אחד מעל ירושלים…. מה שרע לפלשין רע גם עבורנו”.
אתם יודעים היטב שהאמביציות הניאו-עותומאניות של תורכיה משתרעות מבוסניה-הרצוגובינה לחופו הדרומי של הים-התיכון. תורכיה עיכבה את מבצעי בנות-הברית בעיראק ב-2003, וחיבלה באמברגו האו”ם נגד איראן. רע אף מכך, היא איפשרה בתחילה את הקמת דאעש, באפשרה מעברם של קיצונים מכל העולם שבאו להילחם למען ארגון זה, והעברת נשק; אח”כ אישפזה ג’האדיסטים, חיבלה במאמצי המערב להילחם בדאעש, הפציצה את הכוחות הכורדיים שלחמו נגדה, ובד בבד סחרה איתם וחיזקה אותם.
יתר על כן, לאחר שנים ארוכות רבות שבמישכן סחרה עם סוריה, אימנה כוחות מצבא-סוריה,
ושבהן גם נפש ארדואן ומשפחתו עם אסאד, – לקחה חלק בלחימה נגד משטר אסאד .
ולבסוף, ניסתה ליצור משבר בי”ל בין נאטו לבין רוסיה בהפילה מטוס רוסי. עתה היא מעכבת את ההתקדמות בשיחות השלום בז’נבה.
תפוצה גרעינית
יון צופה באי-נחת בנושא התפוצה הגרעינית במזרח התיכון ובחוף המזרחי של הים התיכון. בין אם ההסכם אודות תכנית הגרעין האיראנית מקובל ובין אם אינו מקובל, הוא כרגע מציאות, ומה שחשוב כרגע הוא מעקב אחרי ציות מלא לו.
חשוב אף יותר הוא לעקוב אחרי הדרך בה יראו הצדדים באזור המתחרים באיראן את ההסכם הזה, ואת הפרוספקט-לטווח-זמן-בינוני של איראן גרעינית. פרספקטיבה כזו מעניקה למעשה תמריץ חשוב גם לתורכיה להתגרען. כידוע לכם, לתורכיה יש אמביציה גרעינית אשר פורסמה יחד עם תכנית מפלגת AKP לפני בחירות 2002. כידוע שואפת תורכיה להקים שתי תחנות כוח גרעיניות, אחת באקויו (Akkuyu) והשניה בסינופי (Sinopi)
על קרקע מסוכנת מבחינה סייסמית.
כמובן, כרגע, בהתחשב בחיכוך עם רוסיה, אין לדעת באיזו מהירות תתקדם הבניה. מה שחשוב הוא שהשאיפה קיימת
התחרות בין המעצמות האזוריות.
תחרות זו היא איום נוסף על היציבות האזורית. מענין שמדינות מוסלמיות הן המתחרות העיקריות, והתחרות מתבטאת בשני סכסוכים, אחד בסוריה והשני בתימן. אופייני הוא שתורכיה בחרה להיות בשני הסכסוכים לצד ערב הסעודית, אותה ערב הסעודית שתורכיה מתחרה בה במאבק על ההשפעה הדתית על המוסלמים באירופה.
כמובן, סכסוכים ותחרויות אלה לעתים קרובות עטופים בניר-עיתון של תחרות בעיקרה דתית. אולם אפשר להיווכח שתורכיה, איראן וערב הסעודית מתחרות על העליונות באזור ובעולם המוסלמי, כשכל אחת מהן מתחזה לבעלת מודל שונה של ארגון מדינתי ומציגה אותו, וכל אחת מהן מקדמת את אינטרסיה הכלכליים הקשורים בדרך כלל לנפט ולצינורות.
התחרות מתבטאת גם במירוץ-חימוש בין שלוש אלו, בתכניות חימוש ובתקציב הגנה. בעשור האחרון ערב הסעודית (ראשונה) ותורכיה (שניה) ובעוד מספר שנים איראן (שלישית), כל אחת מהן מוציאה (במחירים קבועים) יותר מישראל, שעבורה הגנה אפקטיבית היא תנאי מוחלט לשרידוןתה.
מדינות-מפרץ אחרות, קטנות יותר, כמו קאטאר למשל, המוציאה סכום גבוה מאוד לנפש על ביטחון, לוקחות-חלק אף הן במירוץ. והשאלה היא, לאן מובילה התחרות הזאת את הברית הסונית וכנגד מי יפנו אלה, לאחר ששני הסכסוכים הללו ייעלמו.
שת”פ.
שיתוף הפעולה של ימי-שלום הקונסטרוקטיבי, ההדוק, של יון עם ישראל, שנוצר בזמן האחרון, מהווה גישה תיאוטית ומעשית שונה לחלוטין.
ואמנם, ממשלת הקואליציה של קיריזה ומפלגת ANEL המשיכה מאז 2015 להרחיב ולהעמיק את הקשרים הללו.
ב-7 ביולי 2015 ביקר שר החוץ היווני בישראל ונפגש עם ראש ממשלת ישראל נתניהו.
ב-19 ביולי 2015 ביקרתי אנוכי בישראל ונפגשתי עם שר הביטחון משה יעלון. בביקור זה חתמו ראשי המטות על הסכם נוסף לשיתוף-פעולה.
יתר על כן, בסוף אוקטובר-תחילת נובמבר 2015, השתתף חיל-האוויר היווני, יחד עם חילות האוויר של פולניה ושל ארה”ב, בתרגיל “דגל כחול”, התרגיל הגדול ביותר שארגן חיל-האוויר הישראלי.
ראש הממשלה אלקסיס ציפראס בא לישראל ביום 25 בנובמבר לשני ימי ביקור. הוא נפגש עם ראש הממשלה נתניהו ועם הנשיא ריבלין. אחת מתוצאות ביקור זה היתה התנגדות יון להנחיות הקהילה האירופית לסימון מוצרים שמוצאם מעבר לקוי שביתת הנשק של 1967.
מפיגש-היוועצות פוליטית תלת-צדדי ברמת מנכ”לי משרדי החוץ של יון, ישראל וקפריסין, נעירך בירושלים ב-17 בדצמבר 2015.
ב-26 בינואר שנה זו קיבלתי את פני שר הביטחון משה יעלון באתונה.
ב-27 בינואר נערכה בירושלים הועידה השניה לשת”פ דו-צדדי בין-ממשלתי,
ולבסוף, ב-28 בינואר 2016, נערך מיפגש הפיסגה התלת-צדדי ואימץ הצהרה.
כידוע לכם היטב, יון הלכה בדרך דומה באשר לשת”פ עם מצרים, הן ברמה דו-צדדית והן ברמה תלת-צדדית תוך שת”פ עם קפריסין. אפשר למצוא מרכיבים ושטחים עיקריים של שת”פ זה בהצהרת הפיסגה המשולשת של אתונה מיום 9 בדצמבר 2015, ואפשר להסיק ששתי ההצהרות התלת-צדדיות מכוונות לאותו כיוון, וכי הן מופנות כתגובה לאתגרים האסטרטגיים המשותפים באזורנו.
לבסוף עלי להוסיף שדאגתנו לאזור הביאה אותי בינואר האחרון (ב-23 בו) לעמאן, בירדן, ושם תפסו בדיוננו מקום מרכזי רעיונות היציבות ושיתוף-הפעולה.
העתיד.
כמובן, המבחן לכל הסכם עתידי נעוץ בקיומם של הסכמים קיימים. קיומם מהווה גם מקריטריון לאמינותנו ולהחלטיותנו, במיוחד כאשר שחקנים אחרים, הן מהאזור והן מחוצה לו, אינם תמיד מאושרים מיזמותינו המכוונות לעבר השלום והפיתוח.
עלינו לעודד את הסקטור הפרטי לקחת חלק גם הוא בביצוע ולקצור את הפירות הנובעים. .
יתר על כן, עלינומ להרחיב את שיתוף-הפעולה ולהוסיף מדינות מעונינות נוספות מדרום-מזרח הים התיכון.
עלינו לפעול יחד בחזית הבי”ל למען ישוב בדרכי שלום של המאבק בסוריה, ולתמוך במו”מ בשיתוף כל הגורמים בסוריה תחת כנפי האו”ם בז’נבה.
עלינו להמשיך וללחום בטרור על כל סוגיו, ולמוך במדינות אחרות המנסות להסתדר עם דאעש ועם קבוצות קיצוניות טרוריסטיות אחרות ועם ארגונים פונדמנטליסטים אחרים באזור.
עלינו לתמוך בקפריסין במו?מ לסיום הכיבודש התורכי, ולמצוא פתרון מתפקד ובר-חיות. פירושו שעל הכוח התורכי לעזוב את האי, לא תהיה ערבות מעצמתית, ושקפריסין תוכל לנצל לטובת כל אזרחיה את משאביה הטבעיים.
ולבסוף, – דיאלוג על בסיס החוק והנוהג הבי”ל, הוא שמגביר את ההבנה ובונה אמון, המביא לפתרונות.
זה מה שאנו מייעצים לידידינו באיראן, לעולם הערבי ולפלשתינים.
על אף הכינוי “תהליך ברצלונה”, ועם כל הכבוד לתרומה הספרדית, רצוני להזכיר שההחלטה על שיתוף-פעולה אירופי-ים-תיכוני מקיף וללא חריגים – התקבלה על ידי נשיאות ה-EU בקורפו בשנת 1994.
יתר על כן, כאשר הינהגנו בשנת 2003 את מדיניות ה-EU האחידה בנושאי ביטחון והגנה, הצעד הראשון היה הזמנה ללא שום סייגים לשותפינו לקחת חלק במאמץ השלום והיציבות הזה.
כל אלה מעידים ללא שום ספק שטענות על שההסכמים הדו-צדדיים ורב-צדדיים שלנו עם קפריסין, עם מצרים ועם ישראל בעצם מכוונים נגד זה או אחר משכנינו – לחלוטין אינם נכונים אינם עושים צדק עם יזמתנו. אני חוזר: מטרתנו היחידה היא קידום השלום, הביטחון, שיתוף-הפעולה והפיתוח האזורי במזרח הים התיכון.
גבירותי ורבותי,
יון, ישראל וקפריסין אינם שואפים לייצר ציר רוע ולשתף פעולה במסגרתו. נוכחנו ואנו ממשיכים לראות גם עתה את התוצארות של עימותים, של קיצוניות ושל לחימה.
מטרתנו היא לייצר, יחד עם כל אלה החולקים עמנו את אותם הערכים והעקרונות ללא שום סייג, קשת של יציבות ושגשוג המשתרעת ממזרח הים התיכון עד הים השחור ומעבר לו.
יריבינו אינם עמים, אינן מדינות ואינן דתות, אלא רעיונות קיצוניים ומנהגים בלתי-אנושיים הזורעים שנאה והרס. .
עדיפות אסטרטגית היא ליצירתם לעמינו ולדורות הבאים מקום טוב יותר לחיות בו בשלום בביטחון ובשגשוג. מקום של שת”פ, וקידמה.
מזרח הים התיכון שלנו היה ערש לציוויליזציות גדולות, למתינות דתית ולקיום יחדיו. ודאי שהוא יכול לשמש קרש-קפיצה לעתיד טוב יותר לצעירינו.