ההיסטוריה הסודית

מאת 15 פברואר 2016
A New Geopolitical Bloc is Born in the Eastern Mediterranean: Israel, Greece and Cyprus

הוויתורים המפליגים של נתניהו לפלסטינים, ההכנות הישראליות לתקיפה באיראן, האזנות הסתר של ארה"ב וזהות האינטרסים עם מדינות ערב. ד"ר ערן לרמן, עד לא מזמן סגן היועץ לביטחון לאומי, מספר על העבודה במקום הכי קרוב לראש הממשלה.

 מאת אריאל כהנא, 12/2/2016, מקור ראשון –  NRG

 שבועות ספורים לאחר שנכנס לתפקידו כסגן היועץ לביטחון לאומי, ערן לרמן כמעט פוטר. השנה הייתה 2009. לרמן – אלוף־משנה במילואים, דוקטור למדעי המדינה ואיש מודיעין ותיק ומוערך – הוזמן על ידי פרופ' עוזי ארד להשתתף בבנייתה מחדש של המועצה לביטחון לאומי, שהפכה למטה לביטחון לאומי (מל"ל).

 הוא נענה לאתגר, וכעבור ימים אחדים אף העניק ריאיון נרחב לאחד מכלי התקשורת, שבו פירט את תוכניותיו. אלא שהבוס של הבוס שלו, קרי ראש הממשלה בנימין נתניהו, מאוד לא אהב את חירות הביטוי שנטל לעצמו בכיר המל"ל החדש. גם עוזי ארד עצמו חטף באותם ימים על הראש מנתניהו, בגלל ריאיון אחר. כללי המשחק השתנו, הבין לרמן לאחר שננזף, ומאז ועד היום גזר על עצמו שתיקה תקשורתית. הוא דיבר המון עם דיפלומטים אירופים, עמיתים אמריקנים, מנהיגים יהודים ומכרים במדינות ערב, אבל למעט גיחות נדירות ונקודתיות, נמנע מלתקשר עם הציבור הישראלי.

 כעת, שלושה חודשים לאחר שסיים את תפקידו, לרמן מדבר לראשונה על האירועים הדרמטיים שהיה שותף להם, וכאלה יש רבים. לרמן הוא הבכיר היחיד שליווה מקרוב וברציפות את בנימין נתניהו לאורך כל השנים מאז שובו להגה השלטון ועד היום.

 הוא ראה מקרוב את ראש הממשלה נאבק בהסכם הנרקם עם איראן, נמנע מקרב יבשתי במבצע עמוד ענן, נגרר לקרב כזה בצוק איתן, עומד מול לחצים של אובמה, נאלץ להתנצל מול ארדואן ומביע נכונות לוויתורים מפליגים לפלסטינים. שלושה ראשי מל"ל התחלפו לאורך התקופה הזו – עוזי ארד, יעקב עמידרור ויוסי כהן – בעוד לרמן נשאר קרוב לאוזנו של ראש הממשלה. עתה, כשהוא חופשי מכבלי השתיקה שהטיל עליו התפקיד, לרמן לוקח אותנו פנימה אל מערכת קבלת ההחלטות, ופה ושם בהחלט מותח ביקורת.

 להפתעתי, לרמן היה מוכן לדבר אפילו על נושאים שנחשבים לרגישים במיוחד, כמו זהות אינטרסים בין ישראל לכמה מדינות ערביות, או ההאזנות האמריקניות לבכירים ישראלים. כשאני שואל איך אפשר בכלל לקיים את הדיונים החשאיים שהוא היה שותף להם אם כל מעשיך ב־NSA נרשמים, והאם החשש התמידי מפני האוזן הכרויה אינו מוביל לטירוף מערכות, הוא משיב: "זה לא מטורף, זו המציאות. זה אקווריום, וזה תמיד היה. המזל הוא שאנחנו בעצמנו איננו גרועים כל כך באבטחת מידע. כשרוצים לקבל החלטות יודעים לעשות זאת בלי שהכול ייחשף. ראש הממשלה עטוף במעטפות של ידע, שגם אני למזלי לא תמיד מכיר, ובאמצעותן הוא יודע יפה מאוד מתי השיחות והמהלכים שלו גלויים וחשופים, ומתי לא. יש גם החלטות שמקבלים כי רוצים שכולם יראו".

 רצינו להניע מול איראן פעולה קריטית לביטחון הלאומי, וכל העולם ידע בזמן אמת. זה לא מזעזע?

 "בסופו של דבר זה לא פגע באינטרס הישראלי שהם ידעו. אני יכול להגיד לך שלאמריקנים היה אינטרס מובהק שהיכולת שלנו לפעול מול האיראנים תהיה אמינה. בעקבות כך שתיים־שלוש מדינות חשובות, שבהתחלה לא הסכימו להטיל סנקציות על איראן, השתכנעו שבהיעדר סנקציות ישראל תצא מדעתה. זה לא היה 'תחזיקו אותי', אלא מסר של 'אם אתם לא תעשו, אנחנו נעשה"'.

 בידוד להמונים

 לרמן הוא בן 59, תושב רעות, אב לשלושה. מלבד עברית ואנגלית הוא דובר גם הולנדית, שפת האם של אשתו, וערבית, שפה שאדם בעל מסלול חיים כשלו חייב להבין. במשך 25 שנה שירת בצה"ל, בעיקר בחיל המודיעין. ב־2001 השתחרר, וכעבור זמן קצר מונה ליו"ר המשרד הישראלי של "הוועד היהודי־אמריקני" – לובי רב־עוצמה בארה"ב. כמו רבים אחרים, אין לו ספק שהזירה היהודית־אמריקנית קריטית לביטחונה של ישראל, אולי יותר מכל מקום אחר.

 נפגשנו פעמיים במרכז שלם, שם החל לרמן ללמד לאחרונה, במקביל להיותו חוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת. אלמלא השעון הדוחק, היינו יכולים להאריך בשיחה הרבה מעבר לשלוש השעות שנמשכה; שש שנים של עמידה בצמתים רגישים מספקות אינספור סיפורים, תובנות ולקחים. אך לפני הצלילה לפרטים ביקשתי שיפרוש את התמונה הרחבה, תצלום הלוויין של ישראל ומקומה בגלובוס כפי שאפשר לראות רק מגובה רב.

 "גם בשני הצדדים הפוליטיים וגם בתקשורת יש נטייה להעצים את מרכיבי האיום ותחושת הבידוד", אומר לרמן. "יוצרים את הרושם שישראל ניצבת לבדה בעולם, כאילו כולם סוגרים עלינו מכל עבר, ה־BDS עוד מעט ימעך אותנו, האמריקנים יתיישבו עלינו, האירופים ישברו אותנו וכולי. מה שאני ראיתי בשנים האחרונות הוא שהמרכיבים הללו אמנם נמצאים, אבל הם לא דומיננטיים. כלומר, היסודות של יחסי ישראל עם ארה"ב איתנים מאוד, ויש ברית שהתהוותה לנגד עינינו רק לפני שבועיים עם יוון וקפריסין – שתי מדינות אירופיות שלפני שני עשורים לא העלו בדעתן להתקרב לישראל. זו, אגב, דוגמה למשהו תמוה: לחדשות טובות אין בכלל תהודה בציבוריות הישראלית. הפרדוכס הוא שלשמאל נוח מאוד להוקיע את ראש הממשלה כמי שמביא את ישראל למבוי סתום בזירה הבינלאומית; ולחוגים מסוימים בימין נוח להגיד 'כל העולם נגדנו, אז בוא נתעלם מדעתו'. שני הדברים לא נכונים".

 לאורך השנים שאתה היית שם, שנות שלטונו של נתניהו, מצבנו הבינלאומי השתפר או הידרדר?

 "ברוב העולם המצב השתפר. באירופה הוא הידרדר, אבל לא במידה כזו שהייתי תולש שערות בייאוש. יש בעיה בצפון־מערב אירופה, אבל זה לא היקום. בתקשורת הישראלית יש נטייה לראות בלונדון ובמדינות הסקנדינביות את המשענות המרכזיות של הסדר העולמי, ולשים בצד דברים טריוויאליים כמו יחסינו עם ארה"ב, פריצת הדרך עם מדינה קטנה בת יותר ממיליארד איש ששמה הודו, היחסים במזרח הים התיכון, היחסים עם העולם הערבי, הקשרים עם סין ורוסיה, ועוד כמה דברים שוליים בסדר הגודל הזה".

 צפון־מערב אירופה זה לא כל העולם, אבל לשם הולך שליש מהייצוא שלנו.

 "וימשיך ללכת. בטווח הנראה לעין, אני לא רואה איום משמעותי על עיקר הייצוא הישראלי. אפילו סימון המוצרים לא מיושם, או מיושם חלקית, או לא עושה רושם על אף אחד".

 יש הערכת־חסר בתקשורת כלפי נתניהו והעבודה שלו?

 "בתחום המדיני, כן".

 טוענים שהוא פסיבי, רק מגיב ולא יוזם, וכך מביא אותנו למבוי סתום.

 "לא נכון שנתניהו מביא למבוי סתום. מצבנו טוב. יש עלינו איומים, ואנחנו צריכים להיזהר, לתמרן, לפעול בחוכמה ולהשקיע במדיניות החוץ מאמצים ומשאבים גדולים בהרבה משמשרד האוצר מאפשר כיום. איננו חסיני פגיעה, אבל כשעובדים קשה, יש תוצאות. לדוגמה, במשך שלוש שנים רצופות נלחמנו נגד היוזמה המצרית להעלות לדיון בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית את יכולות הגרעין של ישראל. כמה פעמים בהיסטוריה מדינת ישראל רשמה ניצחון בגוף או"מי, ועוד בנושא כזה? בפעם האחרונה אפילו ניצחנו בהפרש דו־ספרתי, וזה לא קורה סתם כך. יש ראש ממשלה שיושב על טלפונים, ויש משרד חוץ שאנשיו מתרוצצים כמו מטורפים, ויש הכנה של חומר ונימוקים, והרבה עבודה קשה.

 "לגבי הטענה על פסיביות, בעיניי זו מחמאה. ניסיונות גרנדיוזיים כמו מלחמת לבנון הראשונה והסכמי אוסלו, שרצו לעצב מחדש את המזרח התיכון וכל מה שמסביב… עזוב, תן לי תשע שנים של יצחק שמיר (אשר גם לגביו נטען כי הוא פסיבי – א"כ) בתמורה לשתי ההרפתקאות האלה. אני חושב ששמיר קיבל מדינה במצב בעייתי מאוד, ומסר אותה לרבין במצב מצוין. איננו יודעים איך ההיסטוריה תשפוט את ראש הממשלה הנוכחי, אבל אם תבחן מדדים כמו מצב כלכלי, עומק היחסים עם מדינות חשובות בעולם וכולי – הנתונים טובים. לא בכל מצב נכון לרוץ עם יוזמות. יוזמת ז'נבה למשל היא דוגמה לתועבה. רצים קדימה, נותנים לצד השני את רוב תאוותו, ואז בודקים האם הוא מוכן לתת לך את המעט שאתה מעוניין בו. זה לא כיוון מומלץ".

 לא נכון שנתניהו מביא למבוי סתום". סיור ראש הממשלה בדרום הארץ צילום: קובי גדעון / לע"מ

 נפתלי בנט מכאן ועופר שלח מכאן מותחים ביקורת על מאובנות חשיבתית ומעשית ששוררת בדרגים הביטחוניים והמדיניים, ובמיוחד אצל ראש הממשלה. בנט למשל דורש פעולה נרחבת בעזה, בזמן שמערכת הביטחון ממליצה לא לעשות זאת.

 "נכון שאנו צריכים להשלים גיבוש של תפיסת ביטחון לאומי חדשה. התפיסה של בן־גוריון מ־1953 הייתה מדהימה לזמנה, אך כיום יש מרכיבים רבים שהייתי מנסח אחרת. גם מערכת היחסים הנוכחית עם שכנינו מחייבת תפיסה חדשה. כך שאני מקבל את הטענה העקרונית שצריך לרענן ולחשוב, ובמל"ל נעשתה בתחום הזה עבודה לא מעטה.

 "לגבי עזה, אחרי שחשבתי על כך לא מעט, כולל ויכוחים עם רוני ברט (ראש חטיבה במל"ל, שפרש וטען שנתניהו לא מעוניין לשמוע רעיונות חלופיים – א"כ), אני חושב שיש הרבה חוכמה בעמדת מערכת הביטחון. איני אומר את זה מתוך קיבעון, אלא לאחר חשיבה עמוקה. לא נכון להביא את עצמנו למצב שבו ניקלע לשליטה מחדש בעזה".

 גם אם המחיר הוא מבצע אחת לשנתיים מול מערך הולך ומתרחב של טילים ומנהרות?

 "כיום חמאס במצב הרבה פחות טוב מבעבר. נכון שהם מתכוננים למלחמה הבאה, ואין סיבה לחשוב שלא ייצאו אליה, אבל הרתעה שמנוסחת אצלם במילים 'אנחנו צריכים להרוג את הציונים, רק לא השבוע' היא המיטב שאפשר להגיע אליו. התפיסה שמציג צה"ל משקפת סוף מעשה במחשבה תחילה".

 האם קרה שנתניהו קיבל החלטות שעניינית היו בעיניך לא נכונות, ונבעו משיקולים פוליטיים?

 "נתקלתי במעט מאוד מקרים שעליהם יכולתי לומר 'ההחלטה הזו לא מובנת לי, אלא רק בהסברים פוליטיים'. היו כאלה, אבל מעט".

 כמה מעט? אחד מעשרה, אחד מחמישים?

 "איפשהו באמצע. רוב הזמן יכולתי בלב שקט להבין, להסביר את הרציונל ולחבר לתפיסה המדינית. זה נכון גם בנושא הבנייה בהתנחלויות".

 כאן מציג לרמן, כמי שנכח מאחורי הקלעים, את התשובה לשאלה שמעסיקה רבים בארץ ובעולם: מדוע נתניהו בונה בהתנחלויות בה בשעה שהוא מחשק את עצמו פעם אחר פעם בהצהרות על תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית. האמריקנים והאירופים רואים במדיניות הזו סתירה פנימית, ואפילו רמאות אסטרטגית: אם נתניהו מעוניין באמת ובתמים בפתרון שתי המדינות, הם שואלים, מדוע הוא מאשר בנייה מסיבית בשטח שלשיטתו יפונה בעתיד?

 תשובתו של לרמן מציגה נימוק משמעותי מאוד, ואשר לא נשמע מעולם מפיו של נציג ישראלי רשמי, להתנהלותו של ראש הממשלה. פניו של נתניהו, הוא אומר, אכן להקמת מדינה פלסטינית, וכך גם עמדת יעלון. "לספר של בוגי קוראים 'דרך ארוכה קצרה' – לאן לדעתך הולכת הדרך הזו? העיקרון של משא ומתן לפתרון שתי המדינות הוא מוסכמה אוניברסלית שקשה לגרד אותה, ואני חושב שגם לא נכון לעשות זאת. אבל בלוגיקה שהולכת ממצב עתידי אחורה לימינו, מבינים שכל יישום של חלוקת הארץ יתבסס במידה כזו או אחרת על הבנה, השלמה וקבלה מצד הזרם המרכזי של המתנחלים. משהו שלא יהיה קרע גמור, מתכונת של פינוי 30־40 אחוז, ולא כמו שהיה בעזה וימית. כי האפשרות האחרת היא מלחמת אזרחים. אם רוצים, נניח, לבודד את נוער הגבעות… לשם כך אתה צריך את הזרם המרכזי של המתנחלים איתך. ואתה לא יכול להחזיק אותם איתך אם תלך להם כל הזמן על הראש".

 "לא נרתע מעימותים קשים עם מי ששם לו מקלות בגלגלים". ארדצילום: אריק סולטן

 ובשמאל לא מבינים את זה?

 "השמאל הישראלי מושך בחלקו לתרחיש בלתי אפשרי ליישום. אי אפשר לשלוח את צה"ל לפנות 250 אלף איש, זה לא קיים. מי שמדבר בשפת המושגים הזו, פטר את עצמו מהשאלה איך עושים זאת. מאידך גיסא, כולם גם יודעים שאי אפשר להגיע לפשרה מדינית מתקבלת על הדעת בלי היקפים מסוימים של עקירה. כל זה מחייב צד פלסטיני שיסכים לפשרה מכוערת, מה שלא קיים כרגע, אבל אם ביום מן הימים נצטרך לעשות דברים מרים כלענה, לא נוכל לקומם 30־40 אחוזים מהישראלים שתומכים בזרם המרכזי של המתנחלים. בינתיים צריך לחיות איתם חיים נורמליים ובריאים, מה שמסביר מדוע הבנייה בהתנחלויות ממשיכה. כשבודקים איפה היא ממשיכה, אפשר להראות גם לאירופים שב־15 השנים האחרונות לא עשינו שום דבר שמוריד את הסיכוי להגיע לאותה פשרה מכוערת".

 במילים אחרות, ראש הממשלה מאשר בנייה רק במקומות שלא יפריעו להקמת מדינה פלסטינית בעתיד, כמו שהתבטא פעם בפורום סגור.

 "לא רחוק מהאמת, להבנתי".

 לרמן, הבקיא בעמדות שהציג נתניהו לג'ון קרי, מאשר כאן לראשונה שהדיווחים שפורסמו על ויתורים ישראליים מפליגים היו נכונים. "נתניהו היה מוכן לצעדים דרמטיים ומרחיקי לכת, אם היה לו פרטנר. ב־2011 הוא אמר בקונגרס שישראל תסכים לפשרות כואבות מאוד, בכפוף לשני דברים: הסדרי ביטחון אמיתיים, והכרה מצד הפלסטינים בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. במשא ומתן מול קרי הוא עמד בהבטחה הזו".

 לרמן מפנה בהקשר הזה לכתבה של אמיר תיבון מ"וואלה!", שפרסם אשתקד תחקיר משותף עם העיתונאי האמריקני בן בירנבאום על קריסת המו"מ במארס 2014. השניים חשפו שנתניהו הביע נכונות לנסיגות עמוקות מאוד ביו"ש אם ייענו תנאיו, אלא שהתהליך שבק משום שאבו־מאזן לא השיב למתווה שגיבש קרי. "זו הייתה כתבה מצוינת ואין לי מה להוסיף עליה", אומר לרמן.

 לרמן כועס על קרי, שהכיר את עמדותיו הכמוסות של נתניהו ובכל זאת הטיל את האחריות על ישראל בפומבי. "אני לא נמנה עם מי שחושבים שאובמה עוין; הנשיא חשב שיש הזדמנות, כי אבו־מאזן הוא איש הגון שמתנגד לטרור, ולנתניהו יש מספיק כוח פוליטי. כשזה לא קרה, הוא יצא מתוסכל. אבל אני שואל את עצמי מדוע ג'ון קרי עשה לנו את התעלול המכוער עם ה'פוף'", אומר לרמן – ומתייחס לאמירתו של מזכיר המדינה בפני הסנאט שהצדדים עמדו להגיע להסכמה "אך אז ישראל הכריזה על 700 בתים חדשים בירושלים ו… פוף, זה היה הרגע".

 "קרי יודע את האמת", אומר לרמן. "הוא יודע שהוא הסתובב פה כמו ארי בסוגר, והפלסטינים היו אלה שפוצצו, קמו והלכו. אני קיבלתי הנחיה – והתקוטטתי על כך עם משרד החוץ – להפיץ בכל המערכת הבינלאומית את הנייר שכתב סאיב עריקאת עוד לפני פגישת אובמה ואבו־מאזן בבית הלבן (הפגישה שבה הוצג לעבאס מתווה קרי – א"כ). בנייר הזה יש אסטרטגיה שלמה של ברית עם חמאס ופנייה למוסדות בינלאומיים, והוא נכתב בידיעה ברורה שהרשות הפלסטינית תגיד לאמריקנים 'לא', או לפחות לא תגיד 'כן'".

 כשזו התמונה כהווייתה, רבים במערכת הישראלית והבינלאומית הציעו שישראל תחשוף את ויתורי נתניהו, וכך תצבור נקודות בזירה ההסברתית והדיפלומטית. לרמן מגלה שבנקודה הזו, גם הפוליטיקה שיחקה תפקיד: "משהתברר לנתניהו שאין לו פרטנר, הוא לא שש להכניס לשיח הציבורי משהו שכרגע אין לו נפקות פוליטית".

 כלומר, ראש הממשלה לא רוצה לגלות מה היו הוויתורים שלו כי הוא חושש לאבד את הבסיס הפוליטי הימני?

 "הוא חושש לאבד אותו 'על ריק'. שמעתי מפיו ציטוט של ג'ו ביידן: Don’t get crucified on small cross – אל תיצלב על צלב קטן. נכון שבתפקיד שלי היה קל יותר אילו יכולתי לרוץ בראש חוצות ולנפנף בנייר הוויתורים, אבל גם יש בכך חולשה. בהיסטוריה עם שכנינו קיים מה שנקרא 'פיקדונות שמיד נכנסים לכיס' (כלומר, כל ויתור ישראלי הופך לבסיס מחייב לקראת המשא ומתן הבא – א"כ). אנחנו למודי ניסיון עם פיקדונות. ברמות האלה, שיקול הדעת של מקבל ההחלטות הוא גם במישור הפוליטי, גם בהשלכות על העתיד וגם בהיבטים ההסברתיים".

 קלינטון בסקסופון, אובמה בלחישה

לא מעט פעמים בשנים האחרונות הממשל האמריקני בחר כידוע ללכת ראש בראש נגד ממשלת נתניהו. לרמן מונה "שתי טעויות גדולות" של אובמה ועוד כהנה וכהנה מהלכים בעייתיים והתבטאויות צורמות. המשגה החמור מכולם היה העמדתן של סודות הגרעין של ישראל בסכנת חשיפה, ומעשה שהיה כך היה: במאי 2010 התכנסו באו"ם נציגי 189 המדינות החתומות על האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני, וקיבלו החלטה תקדימית הקוראת לבדוק את מתקניה הגרעיניים של ישראל. בשביל הצמרת הישראלית, מגלה כעת לרמן, ההלם היה כפול. לא רק שהאמריקנים לא הגנו על ישראל כפי שנהגו מאז ומעולם, אלא שגם הפרו מסורת מפורשת.

"זו הייתה החלטה בעייתית מאוד בנוגע למה שנקרא במקומותינו בשם הקוד 'דימונה'", אומר לרמן. "הייתה תקלה באותה ועידה של סבא"א, ולקח זמן רב להתגבר על הצלקת שהותירה. הערבים כדרכם גלגלו החלטה שתוביל לוועידה בינלאומית על פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, והאמריקנים לא עמדו בהתחייבות שלהם כלפינו לחסום אותה".

כי הם פישלו, או כי לא רצו לעמוד בהתחייבות?

"בין לבין. איני בטוח עד כמה אובמה החליט שכך יקרה, או שהעמידו אותו בפני עובדה כמעט מוגמרת. אגב, ב־2015 זה טופל בצורה אחרת לגמרי, וממשלת ישראל לא הסתירה את תודתה על כך".

הטעות הגדולה השנייה של אובמה, לפי לרמן, היא ההחלטה להתנער מ"מכתב בוש" – שורת התחייבויות משמעותיות שהעניק ג'ורג' בוש הבן לראש הממשלה אריאל שרון בתמורה לביצוע ההתנתקות. "זה דבר שלא עושים, נקודה. נשיא לא יכול לזרוק טקסט כתוב של נשיא קודם, גם אם אינו מסכים עם תכניו. זה יצר אצלנו אי אמון קשה מאוד".

הזעם האצור בצמרת הישראלית כלפי נשיא ארה"ב נובע, לפי לרמן, גם מניסיונותיו הברורים אך המתוחכמים להשפיע על דעת הקהל בישראל. "אצל אובמה אי אפשר לשים את האצבע על מהלך התערבות קונקרטי ומגושם, כמו זה שעשה ביל קלינטון לקראת בחירות 96' בישראל, כשבא לכאן והופיע בתיכון עם סקסופון כדי לסייע לשמעון פרס. זה היה מהלך גלוי ושקוף. במערכת השלטונית של אובמה לעומת זאת הייתה יצירת אווירה כוללת כלפי ראש הממשלה והימין הישראלי, כחלק ממהלך שנועד להשפיע על האיזונים הפנימיים. היה טעם לפגם בקריאה של אובמה לנוער להפעיל לחץ על הממשלה (בנאום בבנייני האומה בעת ביקורו בישראל, מרץ 2013 – א"כ). זו הייתה נימה של התערבות פוליטית.

"אובמה, וגם זה בשונה מקלינטון, לא עובד מהבטן. הכול אצלו רציונלי. הוא איש עם הומור טוב, אבל קר ומחושב. גם האינטראקציה שלו עם מנהיגים זרים אחרים היא קשה. הבריטים התפלצו כשהוא הוציא מהחדר הסגלגל את הפסל של צ'רצ'יל. המפגש הראשון בינו לבין ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון היה אסון. הוא לא אדם עם אישיות מחבקת".

לדברי לרמן, הניסיונות האמריקניים להשפיע על הפוליטיקה הישראלית עוברים גם דרך ג'יי־סטריט, ארגון השמאל היהודי־אמריקני. "הממשל ללא ספק נותן להם רוח גבית. אלה אותם אנשים שהם בסיס הכוח של אובמה ושל האגף שהוא מייצג במפלגה הדמוקרטית. אהדתו של הנשיא נתונה למי שמנסים לחולל שינוי באקלים הפוליטי, גם ביהדות ארה"ב וגם בישראל. נתניהו מעריך מאוד את אובמה ברמה הפוליטית, אבל כאן נוצר קו שבר. ראש הממשלה חושב שאובמה תומך בעמדות של האופוזיציה הישראלית, ואובמה, לא במפתיע, חושב ואולי גם יודע שב־2012 ההעדפות שלנו היו שייבחר נשיא אחר".

 

זה נכון שנתניהו תמך ברומני?

חיוך רחב ומחשבה מהוססת מקדימים את התשובה של לרמן. "אה… במקום עבודתי הקודם היו אנשים שהעריכו שלרומני יש סיכוי".

שמעת זאת מראש הממשלה עצמו?

"לא".

לשאול אותך האם מי שהעריך שרומני ינצח משרת היום כשגריר ישראל בוושינגטון?

(בחיוך גדול) "אני מבקש שלא תשאל".

מערכת היחסים המורכבת והטעונה בין אובמה לנתניהו הייתה התפאורה לעימות האחרון והגדול ביותר בין השניים סביב הסכם הגרעין עם איראן. אובמה הטיל את כל כובד משקלו בעד ההסכם; נתניהו מצדו ירה בכל התותחים נגד. בשעה שרבים בישראל רואים בתוצאה הסופית כישלון של נתניהו, לרמן חושב שהמערכה דווקא "הוכיחה את הכוח שיש למנהיג מדינה קטנה במזרח התיכון, שהיה היחיד להתייצב בחירוק שיניים נגד ההסכם. עסקת הגרעין לימדה כמה דברים מעניינים על מקומנו במערכת האמריקנית. העובדה היא שנשיא מכהן של ארה"ב, בקדנציה שנייה ובנושא מרכזי בעבורו, מעדיף שלא להגיע להצבעה בקונגרס אלא נוקט בתעלול של פיליבסטר למניעת ההצבעה, כי אין לו 50 סנאטורים שיתמכו בו, ובטח לא 67. הוא עושה זאת בשל עמדתו של אותו גורם יחיד. אני לומד מכל זה שכוחה של ישראל לא מבוטל.

"יש איומים על כל אחד מעמודי התווך של המערכת שתומכת בנו בארה"ב, אבל בשלב הזה כולם יציבים. אנחנו יכולים, במאמץ גדול, לגרום להם נזק, אבל מה שאני ראיתי הוא הצד השני של המטבע: אושיות התמיכה האמריקנית בישראל איתנות. גם סקרי דעת הקהל הראו שהציבור האמריקני מתנגד להסכם, ביחס של שניים לאחד".

האימאם של המל"ל

ההקמה המחודשת של המטה לביטחון לאומי, שלרמן צורף אליו כאמור, לא עברה בשקט במסדרונות המדיניים והביטחוניים. אף שלקחי המלחמות השונות הבהירו את נחיצותו של הגוף הזה, המערכות הביטחוניות שנהנו מנגישות לראש הממשלה – צה"ל, שב"כ והמוסד – לא אהבו את האח הצעיר שתפס לעתים את מקומם. מאידך גיסא, מייסד המל"ל החדש, פרופ' עוזי ארד, לא נרתע מעימותים קשים עם מי ששם לו מקלות בגלגלים. "על עוזי אפשר בהחלט לומר שהוא לא איש רעים להתרועע או אדם קל במיוחד – גם הוא מדבר כך על עצמו – אבל הוא שכב על הגדר בשביל המל"ל", מספר לרמן.

העימותים שסבבו את ארד, הן בלשכת ראש הממשלה והן מול גורמים חיצוניים, הסתיימו בפרשייה צורמת ומוזרה. בפברואר 2011, כאשר שב מטיסה עם נתניהו לארצות הברית, נעצר ארד בנתב"ג על ידי השב"כ. חוקריו האשימו אותו בהדלפת מידע על הגרעין הישראלי, הוא מצדו הכחיש בתוקף. חברות בת שני עשורים עם נתניהו הסתיימה בהתכתשות פומבית מעל דפי "ידיעות אחרונות", שם טען ארד כי ראש הממשלה למעשה גייס את השב"כ כדי לטפול עליו עלילה. לרמן, שגם במקרה הזה עמד קרוב להתרחשויות, חושף טפח ומכסה טפחיים. "בשלב מסוים האמריקנים שאלו אותי איפה הבוס שלי. השבתי להם שהוא כמו 'האימאם הנעלם' – הוא לא איננו ולא ישנו, אלא נעלם. זה סיפור מאוד עצוב. אני יודע רק חלק ממה שקרה שם".

המאבק שארד ניהל מול גורמים ישראליים אחרים קשור לנסיבות העזיבה שלו?

"אני מקווה שלא, ומעדיף לא לחשוב".

גוף נוסף שחש פגוע משדרוג המטה לביטחון לאומי הוא משרד החוץ. בכיריו טוענים עד היום שהמל"ל הפך למשרד החוץ האמיתי, ולהם נותרו רק פירורים. "הם לא קראו נכון את המפה", אומר על כך לרמן. "מאז שהמל"ל לקח על עצמו להיות הגוף המקשר, יש למשרד החוץ משקל גדול הרבה יותר בתמונת המציאות שראש הממשלה מקבל. במקום לייבב הם צריכים לשמוח. צריך גם להבין שראש הממשלה לא יכול לשבת באינסוף דיונים מכינים, והזמן שלו הוא בין המשאבים היקרים של המערכת. לכן מישהו אחר צריך לעשות את התכלול בין כלל המערכות, וזה תפקיד המל"ל. לדעתי, קבלת ההחלטות כיום טובה יותר".

 באשר לטענות של עובדי משרד החוץ בנוגע להתנהלות המערכת הדיפלומטית של ישראל – כאן לרמן דווקא מתייצב מאחוריהם. "המצב היום הוא שאין שר חוץ, סיוע החוץ שאנחנו נותנים אבסורדי ביחס למצבנו הכלכלי, ותקציב ההסברה פתטי. כל אלה בעיות שצריך לפתור".

 לשיטתך, מוטב לוותר על שני מטוסי אף־35 ולהשקיע את הכסף בתחומים האלה?

 "כן. מדינת ישראל לא יכולה לוותר על המאבק בזירה הבינלאומית. יש המון מה לעשות, וחיוני להשקיע הרבה יותר בממד הזה. יש גם הרבה דברים מתחומים אחרים שמשפיעים. למשל, החלטת הממשלה בנוגע לתפילות הזרמים הלא־אורתודוכסיים בכותל נוגעת לבת הברית האסטרטגית החשובה ביותר שיש לנו, וזו היהדות המאורגנת בארה"ב. רוב מניינה ובניינה של היהדות שם שייך לזרם הרפורמי והקונסרבטיבי. אם שר הדתות דוד אזולאי (שהגדיר את הרפורמים כ"לא יהודים" וחזר בו – א"כ) לא מבין את זה, מישהו צריך להסביר לו שעמדת יהדות ארה"ב כלפי ישראל היא אחת מאושיות הביטחון הלאומי עוד מלפני קום המדינה".

 כששר החוץ הוא גם ראש הממשלה, כיצד המשרד הזה לא מצליח לזכות בתקציב גדול יותר?

 "למדתי להבין שכוחה של הפקידות המקצועית – ובמקרה של משרד האוצר מדובר באנשים צעירים – הוא מרשים מאוד. כי 'בגדול' כולם מבינים את הצורך, אבל כשזה מגיע לשאלה כמה כסף נקצה לפרויקטים משותפים עם גרמניה באפריקה, אתה יורק דם".

 בקיץ 2010 קיבל ראש הממשלה נתניהו החלטה לא שגרתית: לשתף פעולה עם ועדת פאלמר שהקים מזכ"ל האו"ם לבדיקת פרשת ההשתלטות על המרמרה. בדרך כלל מחרימה ישראל את החקירות הנערכות מטעם האו"ם, מכיוון שמסקנותיהן גזורות מראש. במקרה הזה, לאחר עבודת הכנה ותיאום עם האמריקנים, ניסוח מדוקדק של מנדט הוועדה ובדיקה בציציות חבריה העתידיים, החליט נתניהו לחרוג מהנוהג ולקחת את הסיכון. ההחלטה הזו נתקלה בביקורת חריפה מימין ומשמאל והוצגה ככניעה ללחץ בינלאומי. החשש היה שדו"ח פאלמר הראשון יהפוך לדו"ח גולדסטון השני, יכרסם בחופש הפעולה של צה"ל, ואולי אף יקבע שהמצור הימי על רצועת עזה אינו חוקי.

 למעלה משנה ישבה ועדת פאלמר על המדוכה. את ישראל ייצג יוסי צ'חנובר – חבר ועדת טירקל לבדיקת אותה פרשה, ומי שלימים הפך למתווך בין ישראל לטורקיה. ללרמן היה תפקיד מרכזי במעקב אחרי הנעשה בדיונים, וככל שחלפו החודשים הדריכות שלו הלכה וגברה. את פרסום המסקנות הוא מתאר כאירוע המספק ביותר בכל שנותיו במל"ל. "השקענו מאמץ עצום כדי לצייד את צ'חנובר ואת החוקרים האחרים במידע שמסביר את הצד שלנו ואת הנימוקים שלנו. היו לנו אינדיקציות על הכיוון שהוועדה הולכת אליו, אך הרגע שבו אני קורא דו"ח מטעם מזכ"ל האו"ם ובו אמירה חד־משמעית שישראל פועלת בתוך מרחב זכויותיה כאשר היא מטילה מצור על עזה היה אחד הרגעים המרשימים מבחינתי. אמנם נמתחה עלינו ביקורת בהיבטים אחרים, והיא הייתה אפילו מוצדקת, אבל לא מובן מאליו שהאו"ם יספק קביעה כזו. היו רגעים דרמטיים נוספים, אך אני מנוע מלדבר".

 אם כבר הזכרנו את המרמרה, האם לדעתך ראש הממשלה פעל נכון כשהתנצל בפני ארדואן?

 "לא התנצלנו על המצור אלא על טעויות מבצעיות שאכן נעשו, ולפעמים נכון להתנצל. אבל לא היה צריך להתנצל בלי וידוא חד־משמעי שהתמורה סגורה עד הסוף. מה שקרה הוא שכל מיני דברים ברחו החוצה, והעסק נמרח ונגרר. התנאי הטורקי של הסרת המצור מעל עזה התברר כאבן נגף לא פשוטה. לאמריקנים היה מאוד חשוב שתהיה התנצלות, וצריך לזכור שאובמה היה פה (שיחת הטלפון של נתניהו לארדואן נעשתה בנוכחות נשיא ארה"ב, כשזה ביקר בישראל – א"כ). אובמה ואנשים בכירים מאוד בארה"ב קנו תזה שרואה באחים המוסלמים ובארדואן נסיוב מוחלש של אסלאם, שאפשר לעבוד איתו, לעומת האסלאם הטוטליטרי. אובמה כנראה חשב שהטורקים הם העתיד, אבן פינה ליציבות אזורית, והם יחסמו את אל־קאעידה ושאר הפסיכים. זה התברר כמיקח טעות, גם לגבי טורקיה וגם לגבי האחים המוסלמים. הבעיה הייתה תפירה לא שלמה של המהלך, גם מצדנו וגם מצד האמריקנים. הם היו אופטימיים לגבי הטורקי".

 אז בדיעבד, זו הייתה טעות להתנצל?

 "בצורה שההתנצלות נעשתה, היא החלישה את עמדתנו ולא השיגה את המטרה. זו עובדה. עם זאת, יצרנו מערכת אזורית עוטפת־טורקיה (הכוונה לקשרים עם יוון, קפריסין ובעבר בולגריה ומדינות נוספות – א"כ). המערכת הזו איננה אנטי־טורקית, ובעתיד טורקיה תוכל להצטרף אליה, אם יהיה שינוי גישה מצדה. הטורקי נמצא קרוב לנקודת הכרעה, ולא בגללנו אלא משום שהוא הפיל מטוס רוסי ועכשיו רועדות לו הידיים. ארדואן נכנס לתפקיד עם חלום על אפס בעיות עם השכנים, והוא גומר עם אפס שכנים ומלא בעיות. הוא בעימות חזיתי עם הרוסים ועם האיראנים, המשחקים המכוערים שלו בסוריה נחשפים, ובמערב הסבלנות פוחתת. ביידן בביקורו שם הכניס לו בפומבי שתי בעיטות בשיניים. בסוף זה גם האיש עצמו, שהוא אנטישמי וקפריזי".

 

לרדת מהענן הוורדרד

 עם יוון וקפריסין הקימה ישראל אם כן מערך אזורי, ועם שכנותיה הערביות יש לה זהות אינטרסים. כמו ראש הממשלה ובכירים ישראלים אחרים, לרמן מספק מידע מעורפל בלבד על כך, ומסרב לנקוב בשמות מפורשים. "המדינות הערביות הללו חיות במערכת מסוכנת", הוא אומר. "והנה, בשעה שאנחנו כביכול תופסים ילדים פלסטינים בני 13, הורגים אותם ושמים להם סכין ביד, כפי שמציג זאת הנרטיב הפלסטיני – השגריר המצרי חוזר לארץ לאחר שלוש שנות היעדרות".

 

נפגשת או שוחחת עם עמיתים ממדינות ערביות שאינן מצרים וירדן?

 "לא רוצה להתייחס, אבל היה לי מעמד ב'מסלול עוקף' במסגרת שיחות לא מאורגנות. יש כמה אפיקים כדי לנהל שיחות עם מדינות ערביות שאין לנו יחסים פורמליים איתן. השר יובל שטייניץ היה עכשיו במדינה ערבית, פתחנו משרד לנציגות האו"ם לאנרגיה מתחדשת באבו־דאבי, ומתחילות לרחף שמועות שמדינות נוספות מעוניינות לשנות את היחס שלהן לישראל. אלה דברים שקרו לאחר שסיימתי את תפקידי, כך שאיני יודע בדיוק את הפרטים".

 כזכור, פרסומים זרים ייחסו לישראל בשנים האחרונות כמה תקיפות מהאוויר בשטחה של סודן – כנגד שיירות נשק שיועדו לחמאס ולחזבאללה, וכנגד מתקנים לייצור תחמושת. לרמן מציין שלפי הדיווחים בסוכנות ידיעות סודנית, חרטום מעוניינת בשיפור הקשר עם ישראל. "בנוסף, שים לב שבשבועות האחרונים שומעים מאבו־מאזן זמירות יותר חיוביות. האם שינוי הקו שלו אינו קשור לכך שהסעודים הסלימו את המאבק שלהם באיראן? הרי אבו־מאזן יודע שאם מחר הוא יקפוץ מהגשר, מי שיירשו אותו יהיו איראן ושליחיה".

 ובכל זאת, מה צריך אזרח ישראלי לדעת על זהות האינטרסים עם סעודיה או מדינות המפרץ?

 "אין הברכה שורה וכולי", אומר לרמן בחיוך גדול, ומכוון להמשך הפתגם: אלא בדבר הסמוי מן העין. "כל מי שמכיר את המערכת האזורית, רואה זאת באופן ברור מאוד. אנחנו בעולם חדש שבו סוריה לא קיימת, לבנון היא פיקציה, ירדן היא ידידה של ישראל ומצרים שותפה. כשנכנסתי לתפקיד ב־2009, כל זה לא היה. מדינות ערב לא היו שרויות אז בחרדה קיומית שכזו מפני איראן, וריחפו בענן ורדרד של אמונה שאפשר לסמוך על ארצות הברית. כיום הסעודים והמצרים הם הציר המרכזי במחנה עם סדר עדיפויות שונה לגמרי מהעמדות הערביות המסורתיות כלפי ישראל. יש להם שלוש דאגות נוראיות יותר מהעניין הישראלי־פלסטיני: איראן, דאעש והאחים המוסלמים. במציאות הזו, ישראל מבחינתם היא בטור ה'נכסים'.

 "אתן לך דוגמה. בקיץ שעבר הגיע לביקור בקהיר מוחמד בן־סלמאן, יורש העצר של ממלכת סעודיה והאיש החשוב ביותר שם כיום. מהפגישות שלו במצרים יצאה הודעה ובה שישה סעיפים על כל מיני איומים במערכת האזורית ושיתופי פעולה כאלה ואחרים. בלי מילה, בלי זכר, בלי מס שפתיים לנושא הפלסטיני. וזאת הייתה הפגישה החשובה ביותר בין שתי המדינות בזמן האחרון".

 מצרים של א־סיסי, אומר לרמן, כבר אינה נושאת עיניה אל ארצות הברית. "הדחת מובארכ השאירה משקעים קשים מאוד. המצרים הגיעו למסקנה שממשל אובמה והשגרירה שלו בקהיר פעלו בשיטתיות לטובת האחים המוסלמים. אין להם שמץ אמון באמריקנים".

 לרמן מסכם את הראיון רגע לפני שהוא נכנס להרצאה בפני חיילי יחידת ההאזנות 8200: "אנחנו צריכים נשימה ארוכה וסבלנות. המאבקים שלנו אינם חסרי תוחלת. אנחנו עם ריבוני שמימש את זכות ההגדרה העצמית שלו בארצו. כשהיו לי הזדמנויות הסברתי כיצד אפילו לוח השנה היהודי מלמד על ההתאמה בין העם לארצו. היום אנחנו במאבק על הסיפור שלנו, על ההצדקות שלנו, ועל העתיד. זה מצריך המון עבודה קשה, אך זה לא בלתי אפשרי.

 "אני חושב שבגלל משבר הפליטים, הטרור וכל מה שכרוך בזה, מתחולל שינוי באיזונים הפנימיים של המערכת האירופית. במשך שנים רבות סוגיית הביטחון, הליבה של הישראליות בשבילנו, הייתה מאוסה ובזויה בשבילם. כעת זה הולך להשתנות בגלל המשברים שמדינות אירופה חוות. הן נדחפות להתבונן בדברים בדרך קרובה יותר לשלנו. מבחינת מעמדה של ישראל, המערכת האזורית וגם הגלובלית יוצרת תמורות מרשימות וחיוביות מאוד".