תקציר: המדינה האסלאמית פרצה לתודעה הבינלאומית בקיץ 2014 בעקבות כיבושה המהיר של שטחים נרחבים בעיראק וסוריה והכרזתה על כינונה מחדש של הח’ליפות האסלאמית בראשות אבו בכר אל-בגדאדי.
הספרות המקצועית מגדירה את המדינה האסלאמית כארגון טרור, כארגון טרור היברידי, או כארגון סלפי-ג’יהאדיסטי. המשגות אלו מתייחסות למאפיינים שונים כשימוש באסטרטגיית הטרור המודרני; ישות היברידית המשלבת אלימות וכפייה עם אספקת שירותים מדינתיים; וישות המודרכת על-ידי אידיאולוגיה סלפית-ג’יהאדיסטית. בשונה ממסגרות תפיסתיות אלו מבקש המחקר הנוכחי להבליט את מה שהוא מכנה “הלאומיות הדתית האסלאמית” העומדת בבסיסה של המדינה האסלאמית, הן כרעיון ארגוני (הדתת המרחב הציבורי והזהות הקיבוצית, כמו גם כינון תשתית ומקורות שלטון חדשים והטמעת תוכן תרבותי חדש כדימויים מיתיים, סמלים, פולחן ואגדה) והן כאסטרטגיית עימות התופסת את היחסים הבינלאומיים כמאבק קוסמי אכזרי נגד המערב ה”כופר” וגרורותיו המבקשים להשליט את השקפותיהם ואורח חייהם על “אומת האסלאם”.
לאומיות דתית זו באה לידי ביטוי בשאיפה ליצירת דגם פוליטי-דתי ישן-חדש שיערער את הסדר הבינלאומי המבוסס מראשית המאה העשרים על מדינת הלאום המודרנית. במסגרת זו שוללת המדינה האסלאמית את רעיון הלאום ושאיפתו למימוש עצמי פוליטי ותחת זאת חותרת לכינון “אומה אסלאמית” המושתתת על קריטריון דתי מובחן ומאחד, נשלטת על-ידי ח’ליף, מתנהלת על-פי חוקי השריעה, ומובילה “מלחמת קודש” (ג’יהאד) עולמית כנגד הכופרים במטרה לשוב לתור הזהב של האסלאם, תוך כינונה של ח’ליפות אסלאמית במרחבים חדשים כתחליף למדינות הלאום הקיימות.