חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

אסון אוסלו, מקץ 23 שנים

מאת ספטמבר 26, 2016

עיונים בביטחון המזרח התיכון מס’ 123

פרופ’ אפרים קארש מבקר את תהליך השלום של אוסלו – “אחד האסונות הגרועים ביותר שפגעו אי-פעם בישראלים ובפלסטינים”.

פרופ’ אפרים קארש, המנהל הנכנס של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, כתב מחקר מקיף אודות מה שהוא מכנה “אסון אוסלו” ו”השגיאה האסטרטגית הגדולה והחמורה בתולדותיה של ישראל”.

“עשרים ושלוש שנים לאחר השקתו האופורית על מדשאת הבית הלבן”, כותב קארש, “מתגלה ‘תהליך השלום’ של אוסלו כאחד האסונות הגרועים ביותר שפגע בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אסון שהרע באופן מהותי את עמדות שני הצדדים והפך את סיכויי השלום והפיוס למרוחקים עוד יותר”.

“התהליך הוביל להתבססותה של ישות טרור שאין לעקרה סמוך לגבול ישראל, הביא להעמקה של שסעים פנימיים, ערער את יציבות המערכת הפוליטית בישראל והחליש את מעמדה הבינלאומי”.

“גם עבור הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה מדובר באסון. תהליך אוסלו הביא לעלייתו של שלטון רודני ומושחת של אש”ף וחמאס. משטרים אלה שמו קץ לתהליכי התפתחותה המהוססים של החברה האזרחית בשטחים, ערערו את הרווחה הסוציו-אקונומית שהייתה בהם והפכו את סיכויי השלום והפיוס עם ישראל לקלושים ומרוחקים אף יותר מכפי שהיו”.

“כישלון מחפיר זה נובע ישירות מן העובדה שההנהגה הפלסטינית ראתה את התהליך לא כפתרון ‘שתי מדינות לשני עמים’ – ישראל ולצדה מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה – אלא כאמצעי לחתור תחת עצם קיומה של מדינת ישראל. לא בניית אומה וכינון מדינה, אלא הקמת ישות טרור רודנית, המנציחה את הסכסוך עם ישראל ומחזיקה את נתיניה חסרי המזל בפחד מתמיד – בזמן שמנהיגי הפלסטינים מרפדים את כיסיהם ברווחים שמניבה להם מצוקת התושבים”.

קארש מתאר בפרוטרוט כיצד החליש תהליך אוסלו את ביטחונה הלאומי של ישראל מכמה וכמה היבטים.

ברמה האסטרטגית והצבאית, התהליך אפשר לאש”ף לממש בבת אחת את חזונו האסטרטגי להפוך את הגדה המערבית ואת רצועת עזה לחממות טרור, שישבשו את חיי היומיום בישראל (מילותיו של ערפאת עצמו).

מבחינה פוליטית ודיפלומטית, אומר קארש, אוסלו הפך באופן מיידי את אש”ף  (ובמידה פחותה גם את חמאס) לשחקן פוליטי מקובל, למרות שדבק במחויבותו להשמדתה של ישראל, ניסה בכל דרך להגיע להקמת מדינה פלסטינית מחוץ למסגרת אוסלו וחתר ללא לאות לפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל.

איש לא הבחין שישראל למעשה שמה קץ לכיבוש האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים שלוש וחצי שנים אחרי תחילת התהליך (הדבר נובע חלקית בשל תעמולת אש”ף, וחלקית בשל כישלונה ההסברתי של ישראל בהבהרת נקודה זו) והמדינה היהודית מוסיפה לשמש מושא לגינוי בינלאומי בשל ה”כיבוש” שאינו קיים.

מבית גרם תהליך אוסלו להקצנה של ערביי ישראל, קטע באיבו את תהליך ה”ישראליזציה” המתקיים כבר עשורי שנים, והציב את שתי הקהילות במסלול של התנגשות חזיתית. לא פחות חשוב, תהליך אוסלו כבל את הפוליטיקה הישראלית לעליות ולמורדות ביחסים הישראלים-פלסטיניים ובפועל הפך את אש”ף ואת חמאס לפוסקים והמשפיעים בכל הקשור לשיח הפוליטי הישראלי ולתהליכי הבחירות בארץ.

“על פניו”, כותב קארש, “ניתן לראות את כישלונותיה המהדהדים של ישראל כהצלחות פלסטיניות. אלא שהפסד בצד אחד אין משמעותו בהכרח רווח בצד האחר. עמדתה של המנהיגות הפלסטינית, שבחרה בגישת ‘משחק סכום אפס’ וביססה את הזהות הלאומית הפלסטינית על שנאת ה’אחר’ ולא על המורשת המשותפת, גרמה לעשרות שנים של פזורה, פליטות והיעדר מדינה עבור הפלסטינים”.

“אפילו אם יצליח אש”ף לזכות בהכרה בינלאומית במדינה פלסטינית מן המניין (עם הסכם שלום רשמי עם ישראל או בלעדיו) ולמנוע מחמאס מלתפוס את השלטון, עדיין יהיה מדובר בישות כושלת כדוגמת הגרועות שברודנויות הערביות המוכרות לנו, ישות שתימצא בסכסוך מתמיד עם שכנתה ישראל ותדכא עד עפר את נתיניה חסרי המזל”.

קארש מצר על כך ש”לא הייתה כל הודאה אמיתית מצד אדריכלי אוסלו או ‘מחנה השלום’, בישראל ובחו”ל, בשגיאה הגסה והחמורה ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל; שום חשיבה מחודשת על ההנחות השגויות כל כך שהוליכו אליה, ושום הודאה פומבית באשמה או סימן לחרטה על מחירה הנוראי של הטעות”.

“תחת זאת בחרו להתעלם ביודעין מחוסר העניין המוחלט שמפגינה ההנהגה הפלסטינית בפתרון שתי המדינות ומן ההפרות הסדרתיות של התחייבויותיה החוזיות, מן העובדה שהרשות מלבה את האלימות הפלסטינית העכשווית, ממעיטה בערכו של הסבל שנגרם לישראלים ואף מאשימה את ירושלים בקיפאון המדיני – למרות שלא פחות מחמישה ראשי ממשלה ישראליים רצופים הצהירו בפומבי כי הם מקבלים את פתרון שתי המדינות” – פרס, ברק, שרון, אולמרט ונתניהו.

“לא רק שאותה ההנהגה הפלסטינית, עם אותן הדמויות המוכתמות בטרור, הצליחה לשנות את תדמיתה ולהיתפש היום בעולם כממשלתה בדרך של המדינה הפלסטינית העתידית, אלא שנראה שמטרתה –  קרי, להביא להקמת המדינה הפלסטינית ללא כל משא ומתן עם ישראל ומבלי שתכיר אפילו בזכותה של ישראל להתקיים – הולכת וקורמת עור וגידים. גזענות סמויה זו – ההימנעות מהפניית דרישות לפלסטינים כאילו הם טיפשים או פרימיטיביים מכדי שייחשבו אחראים לדבריהם או למעשיהם – היא מתכון בטוח לאסון”.

“כל עוד לא יקום מנהיג פלסטיני שיראה כי הוא מקבל באמת ובתמים את פתרון שתי המדינות, או יפעל באופן שיעיד על קבלה בלתי מסויגת של הרעיון עצמו, לא יוכל להיות פיוס אמיתי או מתמשך בין הפלסטינים לישראל. כל עוד יוסיפו השטחים להיות תחת שלטון הג’ונגל של אש”ף וחמאס, לא תוכל לקום חברה אזרחית פלסטינית ולא תוכל להתפתח מדינה פלסטינית בת-קיימא”.

“ממש כשם שלצורך הקמתן של חברות חופשיות ודמוקרטיות בגרמניה וביפן אחרי מלחמת העולם השנייה נדרש שינוי חינוכי וסוציו-פוליטי כולל, כך גם ניתן לקבוע כי רק כשתעבור החברה הפלסטינית שינוי של ממש ניתן יהיה לפתור את הסכסוך בן המאה בין ערבים ליהודים. לשם כך יהיה צורך להדיח את שליטי אש”ף וחמאס הרודניים, לשים קץ לאלימות הפנימית הקיימת בחיים החברתיים והפוליטיים וללמד את סגולות הדו-קיום עם השכנים הישראלים”.

“למרבה הצער, אפשרות זאת של אביב פלסטיני – שב-1993 נדמה היה כי היא ממשמשת ובאה, כאשר אש”ף עמד על סף חדלון ולרגע נראה כי מנהיגי הגדה המערבית ועזה להוטים להגיע להסכם היסטורי במסגרת שיחות השלום בוושינגטון – ירדה מסדר היום בעתיד הנראה לעין, בגלל ‘תהליך השלום’ של אוסלו”.

לשיתוף מאמר זה:

תפריט נגישות

השארו מעודכנים