עיונים בביטחון המזרח התיכון: 115
“מבצעי הרתעה”: מה ניתן ללמוד מהניסיון הצה”לי ברצועת עזה?
מחקר זו בוחן את הפערים המרכזיים בתפיסה האסטרטגית והאופרטיבית לניהול מבצעים בעלי הגיון הרתעתי כנגד אויב א-סימטרי, ומנסה להצביע על כיווני חשיבה נדרשים לפיתוח דוקטרינה רלוונטית לישראל.
תא״ל (מיל’) מוני חורב, לשעבר מח”ט גבעתי ומפקד אוגדה בפיקוד הדרום, סוקר את מאפייניהם האסטרטגים והאופרטיבים של מבצעי הרתעה, על בסיס ניתוח המבצעים שנוהלו ברצועת עזה בשנים 2008-2014, בוחן את הפערים המרכזיים בתפיסות הקיימות, ואת השלכותיהם על אופן התכנון והניהול של סוג המבצעים השכיח ביותר של מדינת ישראל בדור האחרון.
המחקר מצביע על העדרה של תפיסת “המערכה המשולבת” ברמה הלאומית, כגורם המרכזי לפערים בניהול מבצעי הרתעה כנגד אויב א-סימטרי. בדור האחרון, זהו דפוס הלחימה המוביל במציאות הישראלית. על אף מוגבלותו של המכשיר הצבאי לשמש ככלי אפקטיבי בלעדי להשגת התכלית האסטרטגית במערכות לחימה מסוג זה, לא פותחה לאורך השנים גישה קוהרנטית, הקושרת את כלל המאמצים ברמה הלאומית (דיפלומטי, כלכלי, חברתי, תקשורתי) תחת תפיסה אסטרטגית אחודה, המאפשרת ניהול משולב ואפקטיבי באמצעות מנגנון הפיקוד הלאומי. העדר התפיסה והמנגנונים המתאימים למימושה במצבי שיגרה ולחימה, מובילים להמשך הישענות על המאמץ הצבאי כאמצעי עיקרי בהתמודדות, וזאת על אף מגבלותיו הקשות.
בציר המאמץ הצבאי, המחקר בוחן את התפיסות המבצעיות הרווחות, מצביע על ההשפעה העמוקה שיש ל”תפיסת ההכרעה” עליהן, וקורא לפתח דוקטרינה אופרטיבית, המותאמת להיגיונות השונים ביסודם במבצעי הרתעה, המהוים מרכיב במערכה אסטרטגית ארוכה של התשה מתמשכת.
לקבלת העתק מודפס של החוברת צור קשר ושלח כתובת דואר למשלוח