איראן והאתגר הכורדי

מאת 30 ספטמבר 2017

מבט מבס"א מס' 600, 30 בספטמבר 2017

תקציר: השאיפות הלאומיות של המיעוט הכורדי בעיראק מציבות אתגרים לארבע המדינות המאכלסות אוכלוסייה כורדית גדולה. לא בכדי ההחלטה לקיום משאל העם עוררה תגובות נזעמות בקרב מנהיגי עיראק, איראן, טורקיה וסוריה. ברם, התנגדותה הנחרצת של איראן למהלך, אינה נובעת אך ורק מהחשש שהצלחתו תשמש זרז למגמות התבדלות בקרב הכורדים באיראן. מערך השיקולים האיראני טומן בחובו מניעים אחרים, גאופוליטיים וגאו-אסטרטגים, שלא זכו להתייחסות נאותה עד כה ויעמדו במוקד סקירה זו.

השאיפות האתנו-לאומיות של המיעוט הכורדי בעיראק מציבות אתגרים לא מבוטלים לארבע המדינות המאכלסות תחת ריבונותן אוכלוסייה כורדית גדולה. לא בכדי, עוררה ההחלטה לקיים משאל עם תגובות נזעמות בקרב מנהיגי עיראק, טורקיה, איראן ומשטרו של אסד הנהנה ממטריה הגנתית איראנית-רוסית. הזווית האיראנית בסוגיה זו זוכה לעניין מיוחד בשל העובדה שהיא מציבה את מדיניות הפנים והחוץ של המשטר הפוסט-מהפכני תחת דילמות לא מעטות. הטענה הבולטת בקרב החוקרים העוסקים בנושא היא שהצלחת המיעוט הכורדי בעיראק לממש את זהותו הלאומית, תשמש זרז למגמות התבדלות בקרב הכורדים באיראן. אך המקרה הכורדי-איראני שונה ממקביליו בעיראק ובטורקיה, ויש הטוענים שהמיעוט הכורדי באיראן ניצב הרחק מאחור בכל הקשור לאספירציות הלאומיות שלו. טענה זו מעלה את השאלה – האם התנגדות המשטר האיראני נובעת מחשש להתבדלות הכורדים באיראן, או שמא מערכת השיקולים של קובעי המדיניות בטהראן מכילה היבטים נוספים, שלא קיבלו התייחסות נאותה עד כה ונדחקו לשולי הדיון.

מערכת היחסים בין המיעוט הכורדי באיראן לבין השלטון המרכזי ידעה עליות ומורדות בתקופת השלטון המלוכני והפוסט-מהפכני. בתודעה ההיסטורית של הרפובליקה האסלאמית חרוטה עדיין התקוממות המיעוט הכורדי בהנהגת קאזי מוחמד, שהובילה להקמת "הרפובליקה של מהאבאד" (ינואר 1946) בחסות סובייטית. ההתקוממות הכורדית הייתה תגובת שרשרת להתקוממות התנועה הלאומית של אזרביג'ן בהנהגת ג'עפר פישהורי, שהחלה חודשיים קודם לכן. העימותים בין הצדדים נמשכו גם בשנות השישים של המאה העשרים ואין תמה אפוא שהובילו לכרסום בבסיס הזהות הלאומית האיראנית והשפיעו על חוסנה הלאומי.

שאיפת המיעוט הכורדי לאוטונומיה לא פסקה לאחר התבססותה של הרפובליקה האסלאמית בפברואר 1979. אולם תקווה זו נגוזה עד מהרה עקב פיצולים פנימיים ומדיניות חסרת פשרות שהופעלה על-ידי המשטר. שרשרת התנקשויות במנהיגי התנועה הכורדית האיראנית בין השנים 1996-1989, הובילה להיווצרותו של חלל מנהיגותי שנמשך עד עצם היום הזה. לא זו אף זו, המיעוט הכורדי האיראני, שבהעדר נתונים רשמיים מוערך בכשבעה מיליון וחצי נפש, מתאפיין בחוסר אחידות מובנית גם על רקע דתי, זאת בנוסף להבדלים על רקע מפלגתי, אידאולוגי ושבטי. בניגוד למדינות אחרות בהן המיעוט הכורדי משתייך ברובו לפלג הסוני באסלאם, באיראן חלק ניכר מהכורדים, בדגש על אלה המתגוררים במחוז כרמאנשאה, הינם שיעים ולכן הם זוכים ליחס מועדף ממוסדות השלטון. לא בכדי הצביעה אוכלוסייה זו נגד קיום משאל העם, בניגוד לכורדים המשתייכים לפלג הסוני שהצביעו בעדו. יתרה מזו, מדיניות "הפרד ומשול" כמו גם הפיקוח ההדוק ויד הברזל המופעלת מצד המשטר האיראני כלפי האוכלוסייה הכורדית, מותירה חותם על לכידותו של מיעוט זה.

התנגדותו של המשטר באיראן למגמות הלאומיות של הכורדים בעיראק נובעת גם ממניעים אחרים, גאופוליטיים וגאו-אסטרטגים כאחד. החשש האיראני הוא כי אוטונומיה כורדית בחלקה הצפון מזרחי של עיראק תפחית את מנוף השפעתה במדינה שסועה זו. חדירתה של איראן למרחב הפוליטי, המדיני והביטחוני של עיראק והשפעתה על מקבלי ההחלטות היא עובדה ידועה. איראן מפעילה מנופי השפעה רבי עוצמה במרחב העיראקי, כדוגמת המיליציות השיעיות הפועלות במסגרת "אל-חשד אל-שעבי" (הגיוס העממי). חרף העובדה שמיליציות אלה פועלות בהתאם להחלטת הפרלמנט העיראקי מנובמבר 2014 (שהכפיפה אותן לממסד הביטחוני-פוליטי העיראקי), זיקת חלקן המכריע נתונה למשמרות המהפכה ולקובעי המדיניות ברפובליקה האסלאמית של איראן. הרעיון להקים מיליציות לוחמות הנתונות להכוונה, מימון, הכשרה ולעיתים אף פיקוד איראני, נועדה לקדם שורה של אינטרסים איראניים במוקדים בעלי חשיבות מבחינתה. הלחימה המתמשכת בעיראק ובסוריה וקריסת אושיות השלטון במדינות אלה פתחו בפני איראן חלון הזדמנויות למימוש שאיפותיה האזוריות, ובכלל זה גם לקידום "ציר ההתנגדות", המהווה בסיס טקטי ואידאולוגי להרחבת השפעתה במרחב המזרח תיכוני.

כינון חבל ארץ עצמאי, שאינו נתון למרותה של איראן ועלול לשבש את התוכניות האופרטיביות והאסטרטגיות שלה, הנו בגדר "ייהרג ובל יעבור". לא בכדי מושמעים איומים מצד מפקדי מיליציות הפועלות בעיראק כלפי ההנהגה הכורדית במטרה להניא אותם מלממש את תוכניתם. לראיה, האדי אל-עאמרי, מנהיג ארגון בדר (שהוקם בידי משמרות המהפכה עוד במהלך מלחמת איראן-עיראק), צוטט בסוכנות הידיעות פארס, המקורבת למשמרות המהפכה, וטען כי חוסר היענות מצד ההנהגה הכורדית לביטול משאל העם תוביל לשפיכות דמים ואף למלחמת אזרחים בעיראק. דוגמה נוספת ניתן למצוא בדבריו של קיס אל-חזעלי, מפקד מיליציית עצאאִ'ב אהל אל-חק (אגודת אנשי האמת) הפועלת תחת מטריה איראנית, שגרס כי הפעולה הכורדית היא מזימה ישראלית. טענה זו היא דוגמה לדמוניזציה המופעלת מצד איראן במטרה לשמוט את הבסיס הלגיטימי של משאל העם.

ממד נוסף הראוי לציון הוא המסדרון הקרקעי אותו שואפת איראן לפרוס משטחה דרך עיראק, צפון סוריה ועד לאגן הים התיכון. חוסר הוודאות האופף את הדילמה הכורדית וההשפעה האפשרית שמציבה דילמה זו על המיעוט הכורדי בסוריה, היו בין הסיבות להסטת הנתיב דרומה אל אזור אל-מיאדין ודיר א-זור. איראן מרכזת מאמץ באמצעות המיליציות הפועלות תחת הכוונתה, לשם השגת אחיזה קרקעית במעברי גבול בין עיראק לסוריה ואף שיגרה איומים אל עבר ארצות הברית וכוחות הקואליציה הפועלים במדבר הסורי.

שאיפתו של המיעוט הכורדי בעיראק להגדרה לאומית הביאה לשיתוף פעולה איראני-טורקי על-אף חילוקי הדעות המהותיים ששררו בין שתי המדינות סביב המשבר בסוריה. שיתוף הפעולה בא לאחר תקופה ארוכה של חוסר הסכמה בסיסית בדבר הלגיטימיות של הנשיא הסורי לאחוז ברסן השלטון. ניתן לומר כי לעת עתה, הסוגיה הכורדית מובילה לתאום בילטרלי המבוסס על מפגש אינטרסים התואם את התבנית התפיסתית של הריאליזם הפוליטי. שתי המדינות נוקטות בטקטיקה דומה הכוללת, מאמצי שכנוע לחדול מהאספירציות הלאומיות, לצד איום לסגר כלכלי והשבתה של אמצעי התקשורת. עדות לכך ניתן למצוא בפגישה שקיים קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה, עם ג'לאל טאלבאני, מנהיג מפלגת "האיחוד הפטריוטי של כורדיסטאן", בה ניסה לשכנעו לסגת מביצוע משאל העם. באותו הקשר ראוי לזכור כי בהיעדר מוצא לים הטריטוריה הכורדית בעיראק נצורה בין ארבע המדינות המקיפות אותה, וזאת בנוסף לעובדה שהמבנה הכלכלי שלה נשען, במידה רבה, על סחר עם איראן וטורקיה.

המשטר הפוסט-מהפכני פועל עתה בציר מנוגד לזה שנקט המשטר המלוכני בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, שבהן סייעה איראן לכורדים מתוך כוונה להחליש את המשטר העיראקי. למרבה האירוניה, בעבר כמו בהווה, התפיסה הבסיסית נותרה זהה: "אוטונומיה כורדית מנוגדת לאינטרס הפרטי של איראן, אולם הסיוע לצדדים השונים מאפשר לאיראן לווסת את 'עוצמת הלהבות' בעיראק בהתאם לצרכיה ולתפיסת עולמה".

ראוי להסב את תשומת הלב לעובדה שאיראן משקיעה מאמצים רבים על מנת לקבל את זכות הבכורה בשיקומן של עיראק וסוריה מנזקי הקרבות. לשם כך היא מוכנה להשקיע סכומי כסף נכבדים בשיקום תשתיות החשמל, הטלקומוניקציה ופרויקטים הנדסיים רחבי היקף. לכאורה, עולה תמונה כי מאמציה של איראן נועדו להגביר את התלות במשטר והאהדה אליו, אולם זווית אחרת מצביעה על תועלת מודיעינית, לא מבוטלת, שאיראן עשויה להפיק כתוצאה משיקום התשתיות. בהקשר זה ראוי לציין, כי החתירה האיראנית להגמוניה אזורית מובילה אותה ליצירת "סהר שיעי", היוצא מטהראן ונע לעבר לבנון, סוריה, עיראק ותימן.

הדצנטרליזציה השוררת בעיראק מאפשרת לאיראן להפוך לקובעת המדיניות בפועל, וזאת בתמורה לסיוע כלכלי רחב היקף. תקוות המשטר הפוסט-מהפכני היא כי באופן זה יונצח מודל "השליטה העקיפה" (פרוקסי), אותו היא שואפת ליישם במרחב המזרח תיכוני. לעת עתה נראה כי שאיפותיו של המיעוט הכורדי להגדרה עצמית אינן עולות בקנה אחד עם המדיניות האזורית האיראנית, ולא רק בשל החשש מאפקט תגובת שרשרת. הסיבות להתנגדות המשטר בטהראן נובעות משיקולי פנים וחוץ כאחד וההשלכות של מדיניות זו עתידות לשחק תפקיד משמעותי בפאזל העדין השורר באזור.

גרסה PDF

* ד"ר דורון יצחקוב הוא חוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. ספרו "איראן-ישראל 1963-1948 – קשרים בילטרליים בצל שותפות אינטרסים במרחב גאופוליטי משתנה" יראה אור בקרוב בהוצאת מרכז דיין (אוניברסיטת תל אביב).

סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

Dr. Doron Itzchakov
ד"ר דורון יצחקוב

(דוקטורט מאוניברסיטת ת"א) מומחה להיסטוריה של איראן המודרנית, יחסי איראן-ישראל, מדיניות החוץ של איראן.