אתגרים אסטרטגיים חדשים-ישנים במזה"ת

מאת 8 מאי 2018

מבט מבס"א מס' 826, 8 במאי 2018

תקציר: בעת האחרונה מתחוללות תמורות רבות משמעות בסביבה האסטרטגית הסמוכה לגבולה הצפוני והצפון-מזרחי של מדינת ישראל. מחד גיסא, מהווה התעצמות המתח הפוליטי והביטחוני בין ארה"ב לבין רוסיה תזכורת מטרידה לתקופת המלחמה הקרה, ומאידך גיסא מצביעה מדיניותה האגרסיבית של טהראן על ניסיון לכונן אימפריה איראנית-שיעית במזה"ת בכלל, ובאזורי מחלוקת בין-לאומיים בפרט.

קריסת ברית המועצות והתפרקות האימפריה הסובייטית יצרו את הרושם שהמלחמה הקרה הסתיימה בניצחונו הברור של המערב והשקפת עולמו הדמוקרטית-ליברלית, שמצא את ביטויו הבולט ביותר במטבע הלשון שטבע פרופסור פוקויאמה – "קץ ההיסטוריה".

עד מהרה התברר שאותה היסטוריה שפוקויאמה ניבא את קיצה לא עברה מן העולם. האימפריה הסובייטית קרסה והפדרציה הרוסית שקמה על חורבותיה לא הסכינה לגייס עוצמה דומה. ואולם אינטרסים רבים שעמדו בבסיס מדיניות החוץ של ממשלת הצאר, ואחריה הממשלה הסובייטית, ממשיכים להשפיע על מדיניות החוץ של הפדרציה הרוסית.

בשל סיבות פנימיות, אך גם בשל סנקציות כלכליות שהטיל המערב, רוסיה נמצאת כיום במשבר כלכלי. ירידת מחירי האנרגיה בעולם הנחיתה מהלומה קשה על היצוא הרוסי שכ-70% מהכנסותיו נובעים מיצוא נפט וגז. במצב זה הרוסים, בהנהגתו של מנהיג דומיננטי כוולדימיר פוטין, מנסים להגדיל את טווח השפעתם ו\או שליטתם על שטחים בעלי משמעות אסטרטגית מבחינתם ככיבוש חצי האי קרים, הניסיון שעדיין לא הסתיים להשתלט על מזרח אוקראינה, וחיזוק שליטתם במרחב הסורי.

בימיהם הטובים שימשו הסובייטים כפטרונן הבין-לאומי של מצרים, לוב, עיראק, סוריה וארגוני טרור ערביים, ובראש ובראשונה אש"ף. כיום הרוסים נאבקים בחירוק שיניים על מעמדם במאחזם האחרון – סוריה. עד עתה הם הצליחו בכך באמצעות תמיכה פוליטית וצבאית בבשאר אסד, שללא תמיכה זו היה מאבד קרוב לוודאי את שלטונו לפני שנים אחדות.

האמריקאים התגייסו, עוד בתקופת ממשל אובמה, לסייע בחיסול המדינה האסלאמית (דעאש) שהחלה להתגבש בשטחן של סוריה ועיראק. אחרי שנות לחימה אחדות הצליחה הקואליציה הבין-לאומית, בסיוע הכוחות הכורדיים בצפון מזרח סוריה, לחסל את הפן הטריטוריאלי של דאעש. בינתיים נשארו כאלפיים חיילים אמריקניים, בעיקר כוחות מיוחדים, בשטח הכורדי המשתרע מנהר הפרת מזרחה על גבולות טורקיה והאוטונומיה הכורדית בצפון עיראק.

נוצר מצב שבו הרוסים יושבים בנמלי הים והאוויר בחוף המערבי של סוריה והאמריקנים פרוסים על שטח גדול בצפון מזרח סוריה. האיראנים, שמלאו אף הם תפקיד מכריע בהצלת שלטון אסד, מבססים את נוכחותם הצבאית ברחבי סוריה. תורכיה השתלטה על שטח בצפון סוריה שגודלו בערך כרמת הגולן, ומספר מובלעות שטח קטנות נשלטות על-ידי ארגוני טרור אסלאמיסטיים ומנהיגים שבטיים. ישראל מצידה מנסה להפריע להתבססות האיראנית – בהצלחה חלקית למדי.

כאוס פוליטי-ביטחוני זה משתלב במתיחות שהתפתחה בשנים האחרונות בין רוסיה לבין מדינות המערב בהנהגתה של ארה"ב, המשתרעת לאורך גבולות מדינות מזרח אירופה שהיו נתונות בעבר לשליטה סובייטית ואף לעבר הקווקז והמדינות המוסלמיות באסיה שהשתייכו לברית המועצות. מתח קיים גם במזרח הרחוק בגבול רוסיה-יפן וייתכן שאף בחצי האי הקוריאני שבו יש לצפון קוריאה פיסת גבול קצרה עם רוסיה. כמו כן לא ברור איזה צד ייקחו הסינים לאור המאבק המסחרי שנפתח בינם לבין האמריקנים בשנה וחצי האחרונות.

מצבי ה"עימות הקר" הללו המתפתחים מחדש בין ארה"ב לבין רוסיה מזכירים את המאבקים בין שתי המדינות בשיאה של המלחמה הקרה ועלולים להתפתח ולהמשך עוד שנים לא מעטות. סביר להניח כי אף ב"מלחמה הקרה החדשה" תובס רוסיה כפי שהובסה ברית המועצות בזמנו, ולו משום שהגורם הדומיננטי בקשייה של רוסיה הוא הפן הכלכלי. בעיוורון אסטרטגי מסוים שחוזר על עצמו, ובמידה לא קטנה עקב אופיו התוקפני והאבסולוטי של הנשיא פוטין, מוסקבה משקיעה הון עתק במאמץ צבאי עקר במקום להתרכז בפיתוח וחיזוק הכלכלה והתעשייה. כל זה אינו מבשר טובה לעם הרוסי ולמדינות הנגררות בעל כורחן למעורבות במלחמה הקרה החדשה.

אולם לא רק להתעוררות מלחמה קרה חדשה אנו עדים בעשור האחרון. בצד התפתחויות גלובאליות אלו ניתן להבחין בניסיון איראני עקבי, מתמשך ואגרסיבי להפוך לכוח ההגמוני במזרח התיכון. דהיינו לייסד אימפריה מוסלמית שיעית שחלקים נרחבים ממנה נתונים כבר היום לשליטה אימפריאלית איראנית.

טהראן משקיעה בכך סכומי עתק בעזרת ההסכם הכושל שאובמה השיג עבורה, וקשה  לחזות באיזו מידה יצליח ממשל טראמפ לתקן משגה אסטרטגי זה. האיראנים, באופן אימפריאלי קלאסי, נשענים על לגיונות זרים אותם הם מפעילים בארצות היעד שלהם באמצעות משמרות המהפכה. במסגרת זו מפעילה טהראן לחץ על אמירויות המפרץ הפרסי, ומנהלת מלחמה על-ידי "פרוקסי" בתימן שקרבה אותה להשתלטות על מיצר הים באב אל-מנדב, דבר שיאפשר לה לשלוט בנתיב זרימת נפט החשוב ביותר בעולם ולאיים על השייט החופשי לנמל אילת.

האיראנים כבר השיגו דומיננטיות ניכרת בעיראק, בה תפסו שלוחיהם עמדות מפתח פוליטיות וכלכליות בעזרת הרוב השיעי במדינה, וסכומי כסף נכבדים שהשקיעה טהראן. בסוריה כאמור הם מבוססים היטב ועוד יותר מכך בלבנון באמצעות החזבאללה בן חסותם, שלא רק הקים מערך צבאי בעל משמעות מפליגה אלא גם הפך עצמו לגורם הפוליטי החזק במדינה תוך השתלבות במוסדותיה הפוליטיים.

המסקנה המתבקשת מהתפתחויות אלה היא שכבר כיום מתקיימת תשתית פוליטית וצבאית של אימפריה איראנית במזרח התיכון ובכך ממלאים ממשיכי דרכו של אייתוללה חומייני את צוואתו הפוליטית של מנהיגם. זאת ועוד: כיוון שהם "שותלים" בארצות שתחת שליטתם ו/או השפעתם שכירי חרב ואוכלוסיות שיעיות מארצות מוסלמיות אחרות, הרי שמעורבותם עברה מהשלב האימפריאלי הטהור לשלב בעל מאפיינים קולוניאליים -תופעה אירונית למדי בהתחשב בביקורתה החריפה של טהראן על ה"קולוניאליזם" המערבי.

גרסה PDF

* ד"ר יצחק דגני הוא מרצה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן.

 סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.