דוקטרינת הביטחון הלאומי בעידן דונלד טראמפ

מאת 11 מאי 2018

מבט מבס"א מס' 830, 11 במאי 2018

תקציר: לאור הכרזתו הדרמטית של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, ב-8.5.18 כי ארה"ב תפרוש מהסכם הגרעין עם איראן (JCPOA) ותטיל עליה מחדש סנקציות כלכליות נוקשות, ולאחר שחלפה יותר משנה למן השבעתו לתפקיד, מתבקש עתה לאפיין ולנתח את דוקטרינת הביטחון הלאומי של הנשיא וממשלו, שניתן כבר לכנותה בשם "דוקטרינת טראמפ". בכך יש לאתגר את הטענות הנשמעות השכם וערב בחלק מכלי התקשורת הממסדיים, כי לממשל טראמפ "אין אסטרטגיה של ממש", כי "הנשיא איננו מבין ומשנה את דעתו מציוץ הבוקר לציוץ הערב" וכי "בבית הלבן שוררים מהומה ומבולקה".

דוקטרינת טראמפ – קווים לדמותה

החלטתו של טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן (JCPOA) ולחדש בכך את הסנקציות הכלכליות הנוקשות עליה במטרה לאלצה להסכים לשינויים משמעותיים בו, מסמלת את המשך המגמה של שרטוט מחדש וקיבוע של קווי ודפוסי הדיפלומטיה החדשה על-ידי הנשיא, דבר שהתאפשר במידה רבה בזכות התייצבות ממשלו בזירה הפנימית. בדרכו הייחודית, פועלים טראמפ וממשלו באופן רציונלי, סדור, שקול ומחושב, בניגוד לסטיגמה שדבקה בהם בעיקר בגלל אופיו המוחצן ושפתו הבלתי תיקנית של הנשיא. כל זאת ללא רתיעה להיאבק בנחישות על שמירת האינטרסים האמריקנים, לקיים את הבטחות הבחירות לבוחריו ולממש את מדיניותו, שניתן כאמור כבר לכנותה בשם "דוקטרינת טראמפ". על-פי "דוקטרינת טראמפ", על אמריקה להימנע ככל האפשר ממעורבות ישירה ארוכת טווח של חיילים אמריקנים בסכסוכים מקומיים ואזוריים, ובה בעת ליצור נוכחות קבע של יחידות צבא אמריקני קרוב למוקדי עימות להתערבות מהירה. תפקידם של כוחות אלו קודם לכל להרתיע ולייצר איום צבאי, ורק בלית ברירה להתערב במהירות כדי ליצור הכרעה צבאית. לאחר השגה של הכרעה מהירה על-ידי ריכוז כוחות ושימוש בטכנולוגיות לחימה חדשניות השאיפה היא לנתק מגע מהר ככל האפשר, לחזור לבסיסי העורף ולהיערך שם להתערבות הצבאית הבאה. באופן זה, מצליח הממשל להשיב בחזרה את הענק האמריקני אל קדמת הזירה הבין-לאומית בכלל, באסיה ובמזרח התיכון בפרט, בניגוד לקודמו, תוך שהוא עושה זאת מבלי להיכנס למחויבויות בלתי סבירות ומבלי שמשלם המיסים האמריקני יאלץ לשלם סכומי עתק כדי לממן את ההוצאות המתמשכות של חיל המשלוח האמריקני.

מורשת אובמה

תקופת הכהונה בת שמונה השנים של ממשל אובמה ומדיניות החוץ של ממשלו מעוררת מחלוקות רבות. הנשיא אשר הפיח תקוות גדולות ברחבי העולם וזכה לקבל פרס נובל לשלום בשנת 2009, השאיר למחליפו זירה בין-לאומית מעורערת הניצבת על כרעי תרנגולת. למרות הכוונות הטובות בחלק מהמקרים, כשל ממשל אובמה בהתמודדות עם תופעת האביב הערבי במזרח התיכון, ביצע טעויות קריטיות ופעל בנאיביות שערערה את המאזן המשולש הבין-מעצמתי (סין, רוסיה וארה"ב) ובכך הזמין מחד גיסא תעוזה סינית, שהתבטאה בין היתר במעורבות לראשונה, במזרח התיכון, ומאידך גיסא, מעורבות רוסית מחודשת, לראשונה למן ימי המלחמה הקרה, במזרח התיכון ובאזורים נוספים בעולם (אנטרקטיקה, צפון אפריקה). ממשל אובמה צמצם באופן משמעותי את פעילות הצבא האמריקני, תוכניות החלל ואת הפיתוחים המדעיים והטכנולוגיים – אלו פגעו קשות בדימוי האמריקני כלפי חוץ ופנים. בנוסף לזאת, אפשר הממשל למדינות סף גרעיניות, דוגמת צפון קוריאה ואיראן להתעצם במישור הצבאי והכלכלי, להפוך למעצמות אזוריות המאיימות על כל שכנותיהן ולפסוע בהדרגה בנתיב הגרעיני, זאת על חשבונן של בעלות הברית הקרובות ביותר שלו (יפן, דרום קוריאה, ישראל וסעודיה) שהפכו בעיני ממשל אובמה, בעיוורון ערכי בלתי נתפס, מנכס לנטל – זאת על אף מדיניות מוצהרת של מניעת תפוצה גרעינית. במישור הפנימי, בבואו לחזק את הגוון הסוציאליסטי שוחר הסביבה בקרב הממשל, החברה והכלכלה הקפיטליסטיים האמריקנים, הותיר ממשל אובמה את החברה האמריקנית משוסעת ובמצב כלכלי במגמת ירידה.

צבירת לגיטימציה פנימית והתייצבות ממשל טראמפ

מדיניות החוץ האמריקנית ויכולת השפעתה על מעצמות העולם, מעצמות האזור והשחקנים האזוריים תלויה קודם כל, במידה כמעט אבסולוטית, ביכולתו של הממשל לתפקד מבחינה פנימית. בחלוף למעלה משנה למן תחילת כהונתו, מסתמן נרמול היחסים בין טראמפ לבין הסנאט האמריקני. טראמפ מצליח להבטיח לעצמו רוב התומך במדיניותו כל עוד שיש לה תמיכה, ולו רק מצומצמת, בקרב חוגים שמרניים במפלגה הדמוקרטית ובקרב האליטות המסורתיות של המפלגה הרפובליקנית אשר לאחר הבחירות היו עוינות לו. הדבר השליך באופן ישיר על יכולתו של טראמפ לאשר את הרפורמה במיסים עליה התחייב בסנט האמריקני, לרשום התקדמות נוספת בנושא חוק ההגירה החדש, לצלוח את משברי התקציב, ולעמוד איתן נוכח המתח שגאה בקרב החברה האמריקנית בשנתו הראשונה בתפקיד, והתמתן במידת מה בתקופה האחרונה לאור התבססות מעמדו הלגיטימי. כך נבחנת באופן מסורתי המשילות של הנשיאים האמריקנים ויכולתם להעביר בסנט את סדר היום שלהם. לאחר שממשל טראמפ יצא כאשר "ידו על העליונה" סביב נושאים אלה, הדבר נרשם לזכותו כהישג בתחום מדיניות הפנים ובכך גם חיזק את מעמדו הבין-לאומי, דבר שאפשר לממשלו להתחיל לפעול באופן אקטיבי יותר בזירה זו.

החזרת הגלגל לאחור – עקב בצד אגודל

הנחת המוצא היא כי ירושת אובמה לטראמפ, צמצמה אפריורי את יכולתו של ממשלו להוביל לשינוי בסטטוס קוו בזירה הבין-לאומית. אף-על-פי-כן, נראה כי ממשל טראמפ הצליח באופן עקבי, זהיר ומדורג להטות במעט את הקערה על פיה. הממשל פעל ועודנו פועל לממש את היעדים שהוגדרו במדיניות החוץ האמריקנית עוד במהלך קמפיין הבחירות של טראמפ לנשיאות, שבמרכזם עמדו כמה מטרות מרכזיות: מיגור והבסת דאע"ש, הכרה בירושלים כבירתה של ישראל והעברת השגרירות האמריקנית אליה ומניעת תפוצה גרעינית מצפון קוריאה ומאיראן. כל זאת, תוך נקיטה במדיניות חוץ ניאו-בדלנית של הימנעות ממעורבות ישירה בסכסוכים מרוחקים מהבית, וזאת מבלי להירתע מלהגן על הנורמות והכללים הבין-לאומיים, כמו שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי. זאת כפי שנעשה בחודש אפריל 2017, אז הגיבה ארה"ב בירי טילי טומאהוק כנגד השימוש של משטר אסד בנשק כימי בחאן שייחון (Khan Shaykhun). מהלך זה שהיה מוגבל בהיקפו, היווה את יריית הפתיחה של חזרתה של ארה"ב להוות גורם מוביל בזירה הבין-לאומית.

בחינת ההתנהלות מראה שלא רק שטראמפ פועל באופן הדרגתי לממש את הבטחות הבחירות שלו, הנשיא גם פועל ביישמו את מדיניות החוץ שלו בנחישות ועל-פי תכנון מפורט ומושכל, דהיינו על פי "דוקטרינת טראמפ". אם נבחן לדוגמה את התמודדותו של הממשל עם משבר הגרעין הצפון קוריאני, הרי שעולה כי למן תחילת כהונתו פעל טראמפ באופן מודע על מנת להסלים את המשבר ולייצר איום מרחוק והרתעה מול צפון קוריאה. כזכור, ההתגרויות ההדדיות ו"מלחמת המילים" שהתנהלה בין מנהיגי המדינות מאז כניסתו של טראמפ לתפקיד, שכללו גם איום של הנשיא להשמדה של צפון קוריאה, לוו בהתארגנות של ארה"ב למהלומה צבאית כבדה ומהירה כנגדה, נועדה לשמש כלי מרכזי במלחמה המילולית ליצירת הרתעה. צעדים אלו לוו בהטלת סנקציות כלכליות על המדינה המסוגרת, תוך רתימת רוסיה ובעיקר סין, אשר נשיאה, שי ג'ינפינג (Xi Jinping) הפך לשותף מרכזי של טראמפ למהלך. נראה שאסטרטגיה זו עשתה את שלה, עם החלטתו של מנהיג צפון קוריאה, קים ג'ונג-און (Kim Jong-un), לנרמל במקצת את היחסים עם דרום קוריאה ולהיפגש עם טראמפ בתקופה הקרובה. המשמעות היא כי על אף ההצהרות המיליטנטיות, קים הפנים את כללי המשחק שכללו אפשרות לתגובה צבאית אמריקנית יחד עם לחץ כלכלי מאסיבי מולן לא היה לו סיכוי להתמודד. יש לסייג ולומר כי ייתכן מאוד וצפון קוריאה נותרה נחושה להשלים את תוכנית בניית הכוח הגרעיני שלה והתגובה האגרסיבית של טראמפ רק אילצה אותה לחשב מחדש כיצד עליה לנהל את מדיניותה לאור זאת. אף-על-פי-כן, לעת עתה הדבר מלמד על הצלחת הממשל האמריקני לרסן את צפון קוריאה.

ההצלחה היחסית בגזרה הצפון קוריאנית, הגבירה את הביטחון העצמי של טראמפ וממשלו ואלו סייעו לו בגיבוש לגיטימציה וקואליציה בין-לאומית בהשתתפות בריטניה וצרפת, למתקפה המוגבלת (שהייתה רחבה מעט יותר מן המתקפה שבוצעה לפני כשנה, וחשוב יותר, כללה הפעם מטרה אזרחית-צבאית בולטת בלב דמשק שאותתה לסורים ולרוסים שאין להם יכולת למנוע התקפות מסוג זה) שבוצעה במהלך חודש אפריל כנגד מטרות של משטר אסד, זאת על רקע השימוש החוזר של כוחותיו בנשק הכימי נגד אזרחיו. התגובה המערבית הייתה פרופורציונלית למטרות שהציב ממשל טראמפ ביחס לזירה הסורית, שהתמקדו כזכור קודם כל, בחיסול דאע"ש ובמניעת התבססות איראן באזור גבול סוריה-ישראל. הכרזתו של טראמפ על כוונתו להוציא בהקדם את הכוחות האמריקנים מסוריה, איננה סותרת את נחישות הממשל להיאבק בהתפשטות האיראנית בסוריה ואף איננה מצביעה על היעדר אסטרטגית התערבות אמריקנית בסוריה, או על נטישתה של ישראל להתמודדות לבדה עם האיום האיראני, כפי שנטען חדשות לבקרים. כאמור, הזירה הסורית מעולם לא הוצבה בראש סדר העדיפויות של מדיניות החוץ של הממשל וייתכן שממשל טראמפ מעדיף למקד את מאמציו המדיניים והצבאיים כנגד איראן עצמה, דבר שעשוי להסביר את התגובה המוגבלת למתקפה הכימית של המשטר הסורי. עוד יש לומר כי טראמפ לא פירט אילו כוחות אמורים לעזוב את סוריה (האוויריים, הרגליים או כוחות אחרים). לכן לא מן הנמנע כי הוא עשוי לבחור באלטרנטיבות אחרות להגבלת ההתבססות האיראנית בסוריה. בהתאם "לדוקטרינת טראמפ", ייתכן כי אם המצב מול איראן יתדרדר לאיומים גלויים של מלחמה תתבקש ישראל לאפשר לצבא האמריקני לפעול משטחה כנגד איראן.

החלטתו של טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן, מגבירה את הסבירות כי המדינות נמצאות בפני מסלול התנגשות ישיר, ועל מגמה עתידית של החרפת הצהרת הכוונות והטונים ההדדיים של טראמפ ואיראן. נראה כי בדומה לסוגיה הצפון קוריאנית, טראמפ נוקט באסטרטגיה נחושה של הסלמה ושימוש בהרתעה אמריקנית לצד מכשיר הסנקציות הכלכליות הנוקשות כנגד איראן, במטרה לאלצה להסכים לשינויים משמעותיים בהסכם. לא מן הנמנע כי הגברת האמינות והעצמת הדימוי האמריקנים, שהתאפשרו במידה רבה הודות להישגיו האחרונים של הממשל בזירה הבין-לאומית, יוכלו לסייע לו בשכנועה של רוסיה, עימה טראמפ איננו חושש להתעמת (אך מקפיד בינתיים שלא להסלים יתר על המידה את המצב), ומדינות אירופה הנוטות להתנגד לביצוע שינויים בהסכם, מתוך עמדה של עוצמה, להירתם להגבלת צעדיהם של האיראנים, החל במישור הקונבנציונלי וכלה במישור הגרעיני.

הצלחה אמריקנית נוספת, הפעם בזירה האיראנית, תשפר את הלגיטימציה של הממשל האמריקני בזירה הבין-לאומית. ותתאפשר לממשל להתקדם גם בסוגיה הפלסטינית ולהמשיך בהפעלת לחץ על הנהגת הרשות הפלסטינית, בניגוד למדיניות הממשלים האמריקנים הקודמים, זאת לקראת הפרסום הצפוי של "תוכנית המאה" בתקופה הקרובה. תוכנית השלום האמריקנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עליה עמלו אנשי ממשל טראמפ בחודשים האחרונים צפויה להיות מבוססת בחלקה על רעיונות מוקדמים שהוצגו וחלקם אף הוסכמו עוד בסוף שנות השבעים בהשראת הממשל האמריקני במשא ומתן בין בגין וסאדאת ובחלקה על התוכנית המקורית של קלינטון-ברק בקמפ דיוויד לפתרון הסכסוך, זו התוכנית שנדחתה כלאחר יד על-ידי יאסר ערפאת ואבו מאזן. בנוסף, טראמפ צפוי להוסיף לתוכנית אלמנטים משלו, רובם כלכליים אבל לא רק, למשל הוספה של פתרון יצירתי לבעיית ירושלים שייתכן ויהיה מקובל על ישראל אבל קרוב לוודאי שלא על הפלסטינים.

לסיכום, האינטרס העליון של העולם המערבי, בעלות בריתה של ארה"ב, וישראל בפרט, הינו ארה"ב חזקה ויציבה מבחינה פנימית. קרי, ארה"ב שתוכל לשמר ואף להעצים את ההגמוניה המערבית במערכת הבין-לאומית, על חשבונן של רוסיה וסין, אך תוך רתימתן לצידה, במקום שאלו ינווטו את הלך הרוחות במערכת הבין-לאומית. ארה"ב תחת טראמפ צריכה ויכולה להוביל מהלכים בין-לאומיים כגון תוכנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אינטרס זה הוא בלתי תלוי באישיותו המעוררת מחלוקת של הנשיא טראמפ שמעבר לסגנון בעייתי נוקט, ככל שניתן לשפוט לפי התנהגותו בשנה הראשונה לנשיאותו, במדיניות חוץ שהיא בעצם מסורתית שעיקרה מבוסס על הרתעה והימנעות מעימותים ישירים. זוהי "דוקטרינת טראמפ". בסופו של דבר, תוצאותיו והשלכותיו של מאבק זה יהיו מושפעות במידה רבה מיכולתה של ארה"ב להמשיך ולתפקד מבחינה פנימית, דבר שיאפשר לטראמפ להמשיך ולמקד את מירב תשומת הלב והמאמצים בזירה הבין-לאומית, אשר מעמדה של ארה"ב בה השתפר באופן משמעותי בעת האחרונה.

גרסה PDF

*דורון פלדמן הינו בוגר תואר שני במסלול מחקרי, התכנית ללימודי ביטחון, ביה"ס למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, אוני' ת"א.

סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.