אדישות הציבור הישראלי נוכח הבנייה הפלסטינית המסיבית בשטחי C

מאת 2 ספטמבר 2019

מבט מבס"א מס' 1,274, 2 בספטמבר 2019

תקציר: עם התכנסות היהודים לריכוזי הערים נטלו הפלסטינים בפועל את הריבונות במרחב הפתוח והותירו ליהודים ריבונות פרסונלית באזורי מגוריהם. המגמה מתקיימת לא רק ביהודה ושומרון. גם בנגב, בגליל ובעמק יזרעאל מתכנסים היהודים למגדלי הדירות והמרחב הפתוח הולך ונשלט בידי לא יהודים.

בעשור האחרון נבנו בשטחי C כ-28,650 מבנים ערביים בלתי חוקיים, נפרצו מאות קילומטרים של דרכים ונכבשו מאות אלפי דונם חקלאים בקרקע שלא הייתה שייכת מעולם לפלסטיני. מגמת הפלישה  מתנהלת במעורבות והכוונה של האיחוד האירופי ובתמיכה כספית רחבה.

בינתיים פרסם ראש הממשלה נתניהו תוכנית לאישור בניית שבע מאות בתים לפלסטינים בשטחי C, במקביל לתהליך תכנון ל-6,000 יחידות דיור חדשות ליהודים במרחבי יו"ש. למרות ביקורת מצד הנהגת המתיישבים, שרי הקבינט ובכללם רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' נתנו תמיכתם מתוך הבנה בסיסית כי ריבונות במרחב מחייבת לקבוע לא רק מגבלות בנייה אלא גם היתרים לבנייה. בהיבט זה שטחי C אינם שונים מאתגר מימוש הריבונות ביתר אזורי המדינה, ובמיוחד בנגב. מדינה ריבונית נבחנת – בשטחי C כמו בשטחי הנגב – ביכולת לתכנון כולל שיקבע היכן ומה אסור לבנות ומה והיכן מותר לבנות, בהתייחסות לכולם, יהודים ופלסטינים כאחד.

מעבר לסוגיית האיום שמציבה הבנייה הפלסטינית בשטחי C לאינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל, מן הראוי לשאול מדוע לא זוכה הנושא לתשומת לב בדעת הקהל הישראלית. אדישות ציבורית זו היא זו המאפשרת, בין היתר, לראש הממשלה להתעלם בעקביות מהמגמה הפלסטינית המסוכנת.

התנהלות זו של נתניהו תמוהה למדי. אם מנוי וגמור עמו להעביר את השטח הפתוח לפלסטינים לקראת פתרון שתי המדינות, בוודאי רצוי שהשטח יימסר  בתמורה להסדר ולא יילקח על-ידי הפלסטינים בתהליך זוחל חד-צדדי. ואם המרחב נחוץ כאינטרס ישראלי, כפוטנציאל עתידי להתרחבות ההתיישבות באזור ולהגנה עליה ועל צירי התנועה, מדוע אינו מונע את תהליך הפלישה?

כדאי לברר מה מבינים כאן הפלסטינים והאירופים שנעלם מעיני הישראלים. מנקודת המבט הפלסטינית האינטרס גלוי: ברור להם, כמו גם לאירופים, שמעלה אדומים כעיר לכל דבר אינה ניתנת לפינוי. אולם בבניה פלסטינית מואצת מסביב לה ובצדי הדרכים המובילות אליה ניתן להפכה למובלעת מאוימת ההולכת ומדלדלת. כל כך פשוט ומתמיה עד כדי חרדה ביחס להתעלמות הישראלית, כולל זו של מרבית הממסד הביטחוני.

מעבר להסבר כי האדישות הציבורית נובעת מהעובדה שרוב היהודים אינם מסתובבים בשטחי יו"ש ואינם מכירים במה המדובר, ניתן לכרוך אדישות זו ב"נכות" יהודית "תורשתית" לגבי תפיסת המרחב הפתוח מחוץ לערים. בגלותם הארוכה נעשו היהודים לאנשי עיר. המרחב הפתוח היה בעבורם לא יותר מתווך ריק, חסר חשיבות. יורי סלוקין, יהודי שהיגר מברה"מ לארה"ב הסביר בספרו: "העידן המודרני הוא העידן היהודי. והמאה העשרים היא המאה היהודית. מודרניזציה פירושה להפוך לעירוני, נייד, בעל מורכבות אינטלקטואלית, פירושה ללמוד כיצד לטפח אנשים וסמלים לא שדות או עדרים… אף אחד אינו מוצלח בלהיות יהודי, יותר מהיהודים עצמם. בעידן ההון הם היזמים היצירתיים ביותר, בעידן הניכור הם הגולים המנוסים ביותר".

בדיוני האוטונומיה על בסיס הסכם השלום עם מצרים (1979) נבחן המושג "ריבונות פרסונלית" במגמה לכונן הסדר שיעניק לפלסטינים ריבונות פרסונלית במרחבי מגוריהם אך יותיר את הריבונות על השטח בידי ישראל. על פי הבחנה זו ניתן לתאר את התהוותה של מגמה הפוכה. עם התכנסותם של היהודים לריכוזי הערים נטלו הפלסטינים בפועל את הריבונות במרחב הפתוח והותירו ליהודים ריבונות פרסונלית באזורי מגוריהם. המגמה מתקיימת לא רק ביהודה ושומרון, גם בנגב, בגליל ובעמק יזרעאל מתכנסים היהודים למגדלי הדירות והמרחב הפתוח הולך ונשלט בידי לא יהודים. קרקעות חקלאיות פרטיות במטולה וראש פינה הולכות ונמכרות וגם אדמות הקיבוצים מוחכרות ברובן לערבים. במבט הנשקף ממגדלי רצועת החוף מערבה אל הים, למי אכפת בניית עוד בית פלסטיני אי-שם בשטח C?

גרסה PDF

גרסה של המאמר התפרסמה בגיליון אוגוסט של ליברל.

*אלוף (מיל') גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה"ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.

Maj. Gen. (res.) Gershon Hacohen
אלוף (מיל') גרשון הכהן

שירת בצה"ל במשך ארבעים ושתיים שנים כמפקד גדוד, חטיבה, אוגדה וגיס. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר ראש מחלקת תורה ולחימה ומפקד המכללות.