הדלק לטרור: לא הייאוש אלא התקווה

מאת 19 ספטמבר 2017

מבט מבס"א מס' 592, 19 בספטמבר 2017

תקציר: אומרים שמצוקת הניכור של המהגרים היא שמובילה אותם לאמץ אידיאולוגיה קיצונית. מי שחודר לראשם של פעילי האסלאם הרדיקלי, מבין: הם מביטים בחברה המערבית, מזהים בה גילויים של חולשה – ותוקפים.

לאחר שנודע על הפיגוע בברצלונה, מומחים לטרור אסלאמי נקראו, כרגיל, להסביר את התופעה. הפעם ידעו במקרה להצביע על אימאם רדיקלי שהטיף ולכד ברשתו צעירים מהדור השני למהגרים, ארגן רשת טרור, הדריך והפעיל. תהייה אחת עיקרית נותרה ללא מענה. כמו ששואלים ילדים בשיא הפשטות: "אבל למה?" דורות של מחקר אקדמי יעסקו בכך. בינתיים כדאי להתבונן בכמה היבטים הנדרשים להתמודדות המעשית עם התופעה.

בהיבט התפעולי המיידי של מאמץ האבטחה והסיכול, לשאלה מדוע כל זה קורה אין משמעות מעשית. יש בכך דמיון להצלת אדם שעובר התקף לב: ברגע החירום תלויה הצלת החיים בסדרת פעולות טכניות, יעילות ומיידיות; אולם לאחר התייצבות המצב, נדרשת בחינה כוללת של מכלול הנסיבות ואורחות החיים שבהם נדרש שינוי. כאן השאלה "למה זה קרה?" הופכת מעשית. גם ההתמודדות עם תופעת הטרור נדרשת לבחינה בשתי מדרגות אלה: האחת – במבחן התפעולי של מערכת הסיכול והאבטחה, והאחרת – במבחן מכלול הנסיבות הסוציולוגיות, הכלכליות והדתיות, המחוללות את התופעה ומניעות אותה.

אומרים שזה קורה בגלל הייאוש והניכור. נכון, מתוך מצוקת עוני ומחסור ברבות ממדינות האסלאם, נוצרה מגמת ההגירה. במחוזות ההגירה נוצרת מצוקת הניכור, בעיקר בקרב בני הדור השני, בשל תסכול מן הפער הבלתי ניתן לגישור בין מצבם כמהגרים לבין החברה המבוססת. אלא שברצוני להעלות השערה אחרת: לא רק הייאוש והניכור שמחוללים את הטרור החדש, אלא גם התקווה.

ראוי לתשומת לב הנתון הבא, שיכול לעורר ספק בהנחה שהכל נובע מייאוש. פעמים רבות, דווקא אלה שהייתה בידם תקווה להשתלב בשגשוג המערבי הם שהובילו בהצטרפות לטרור. כמה מהטרוריסטים הידועים, דוגמת אלה שפעלו בארה"ב במתקפה ב-11 בספטמבר 2001, למדו באוניברסיטאות מובילות. במפגש בינלאומי שבו השתתפתי לאחרונה, למדתי מפי חוקרת ממלזיה כי המובילים בגיוס לדאעש בין הצעירים המלזים הם דווקא הסטודנטים המצטיינים, אלה שתקוות ההצלחה האירה להם את פניה.

אם משליכים הכל על ייאוש וניכור, עלולים להכחיש את קיומם של מניעים משמעותיים נוספים, חיוניים לא פחות להבנת התופעה. להבין את האחר פירושו להבין שהוא לא בהכרח כמוך. מלבד ביטחון ושגשוג, אדם מבקש גם משמעות. זו ליבת הדיון ההומניסטי בשאלת האדם, האם הוא יכול להסתפק בבשורת החיים הטובים שמציעים לו במערב?

המאמין הרציונלי

כאן נכנסת לתמונה הבשורה הדתית שהמערב המודרני אינו יודע להתמודד עמה. בספרו "מהומת אלוהים: דת, טרור ועתיד התבונה", דן סם האריס בהתמודדות הנדרשת מצד העולם המערבי לנוכח הטרור החדש, המונע ממניעים דתיים. הוא מאשים את הדת בהיותה גורם בלתי רציונלי, "מעיין נובע של אלימות". בשל כך, לדעתו, יש להרחיק את הדת ולהפרידה מהמרחב הפוליטי-ציבורי. יש להודות, הטרור הג'יהאדיסטי אכן פועל בהשראה דתית. הפשטנות החילונית המודרנית תופסת את גורמי ההנעה הדתית כבלתי רציונליים. אך בדיוק כאן נדרשת הבנה לא דיכוטומית.

על מנת להתמודד בתבונה עם התופעה, מומלץ להניח כי האדם המאמין רציונלי בהתנהלותו. גם פעיל הטרור, על פי רוב, פועל מתוך נקודת מבט רציונלית, לפחות בכל הנוגע לזיקה שהוא מבקש ליצור בין פעולתו לבין התכלית שהוא מצפה לקדם באמצעותה. כאדם מאמין הוא מבקש משמעות לחייו, שאותה הוא מבטא במוכנותו להתמסר למימוש חזון שעליו סיפרו נביאיו, חזון שיום יבוא ויתגשם. אלא שהנביאים לא סיפרו מתי תגיע העת, ובנקודה זו נדרש הבירור הגדול, העולה רק במפגש עם המציאות, בשאלת השאלות, האם הגיעה העת הנכונה?

נוטים לומר כי בלהט אמונתו בכוח ההקרבה, מתעלם האדם המאמין מן המציאות. ההפך הוא הנכון, המציאות בתנאי התהוותה היא שמלמדת אותו כי הגיעה השעה – ומעודדת אותו, בכוח אמונתו, לקום ולפעול. כאן טמון הוויכוח המפלג בין ארגוני הג'יהאד הרדיקליים – בין אל-קאעידה לבין דאעש. בין שני הארגונים קיימת מחלוקת על פירוש המציאות, על השאלה אם הגיעה העת. לשיטת אל-קאעידה, עדיין לא בשלו מלוא התנאים הנדרשים. לשיטת דאעש, עכשיו הגיע הרגע הגדול – "נפתחו שערי שמיים", ואסור להחמיץ את המועד. זו לא הדת, שאינה פרגמטית ומנותקת משיקול רציונלי; זו המציאות שמספרת להם כמה רציונלי לפעול דווקא כעת.

בניגוד לסברה הרווחת, גם פעילי הג'יהאד חפצי חיים, ולא ישליכו אותם מנגד סתם כך. גם האדרת המוות שלהם נובעת מתוך תודעת גודל השעה.

לדחות את הקץ

אם רק נדע לזרוע את הספק שמא עדיין לא הגיעה העת, אולי נמנע או נעכב את החלטת פעילי הג'יהאד לפעול. חובתנו, אם כן, לברר מה יוצר את הלך הרוח שבאה השעה.

במידה לא מועטה, נובעת תחושת ההזדמנות מהדרך שבה החברה המערבית מצטיירת בעיני האסלאם: כחברה במגמה של ניוון ושקיעה. מדובר בראש ובראשונה בירידה המשמעותית בילודה, תופעה הנראית כביטוי חולשה וחולי. כשאין ילדים אין עתיד, אין כוח עבודה ואין מאגר כוח אדם שימלא את שורות החיילים. במגמותיהן הליברליות, בהדגשת זכויות האדם כרעיון הגובר על כוחה של המדינה, נדמה שמדינות המערב ויתרו על הכורח לממש את ריבונותן. בכל מדינות המערב מלבד שווייץ בוטל גיוס החובה וצומצמו הצבאות, עד לסף אובדן היכולת הצבאית. גם ההסתייגות הגוברת מהפעלת כוח, וההעדפה להפעלת "כוח רך" מתוך אמונה שרצון חיובי יכול לפתור כל משבר, נתפסות כחולשה. במפגש בין המגמות התרבותיות המנוגדות, מה שנתפס כגילויי החולשה הוא שמחולל בקרב פעילי הטרור את התקווה.

כמו בטיפול בחולה הלב, הנדרש לאחר טיפול החירום לבחינת התנאים הנסיבתיים באורחות חייו, כך גם במאמץ למניעת הטרור: על החברה המערבית לבחון שינוי אורחות חייה, באופן שיבהיר ליריביה כי טרם הגיעה העת. זה לא ישנה את חזונם של אנשי ג'יהאד רדיקליים, אך אולי יגרום, מתוך רגישותם לתנאי המציאות, לדחיית מאבקם האלים למועד אחר.

גרסה PDF

המאמר פורסם לראשונה ב ישראל היום ב24.8.2017.

*אלוף (מיל') גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה"ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.

סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

 

Maj. Gen. (res.) Gershon Hacohen
אלוף (מיל') גרשון הכהן

שירת בצה"ל במשך ארבעים ושתיים שנים כמפקד גדוד, חטיבה, אוגדה וגיס. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר ראש מחלקת תורה ולחימה ומפקד המכללות.