החלום כתנאי לחירות

מאת 27 אפריל 2017

מאת האלוף (מיל') גרשון הכהן

מבט מבס"א מס' 454, 19 אפריל 2017

תקציר: תנאי המציאות ושיקולים מעשיים מביאים אותנו לעתים לוויתור על רצוננו. עם זאת, מדובר בצעד מחושב, הגיוני מאוד וזמני בלבד, בדרכנו אל ההגשמה. מחשבות על גאולה – ממצרים ועד ימינו.

"Let my People Go", שרו בהשראת יציאת מצרים, במאבק לשחרור העבדים באמריקה. אבל לאן ילכו? בתנ"ך, בדברי משה אל פרעה, יש תוספת: "שלח את עמי ויעבדוני במדבר". לעצם השילוח לחופשי מוצבים כיוון ותכלית. בהבטחת אלוהים למשה ניתן פירוט: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" כהצלה משעבוד, ובנוסף הוגדר גם היעד: "ולקחתי אתכם לי לעם… והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה".

לחירות האדם קיימים אם כן שני ממדים: הראשון מתבטא בעצם השחרור מכבלי השעבוד, השני מתבטא בתוכנם של חיי החירות, בפעולה ובמאבק שאליהם יכול להתמסר אדם בן חורין בשאיפתו למימוש חלומו.

ברוח זו הציג דוד  בן-גוריון את מטרת המפעל הציוני: "הגדרת המטרה הסופית של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית" (במערכה א', עמ' 191).  בן-גוריון, כמו משה, חזר והדגיש בכל שנות הנהגתו כי מעבר לעצם המאבק להישרדות ולשחרור לאומי, לדרך החירות חייבת להיות תכלית, והיא יכולה להתממש רק בארץ ישראל.

המדרש (שמות רבה) מתאר באורח נועז את התמודדותו של משה כנגד העם, במחלוקת שהתפתחה לאחר קריעת ים סוף: "באותה שעה שראו בני ישראל את פרעה וחילו טובעים בים, אמרו למשה: 'מתו כולם, ניתנה ראש ונשובה מצרימה'… אמר רבי אליעזר: 'לא נסעו משם עד שהסיעם משה במקל'". מדובר ברגע של בירור לאומי: אם כל שביקשו בני ישראל מתמצה בשחרור מסבל השעבוד, מרגע שמתו המשעבדים, מדוע באמת לא לשוב למצרים? מספרי המדרש הדגישו לנו כי במקום הזה, הנהגתו של משה בשאלת המשך דרכם נקלעה למעשה למשבר עד שנדרש לכפייה, שבלעדיה לא היה יכול להמשיך אל המדבר, אל מתן תורה ואל הארץ המובטחת. בכך מיקדו בעבורנו את מלוא האקטואליות של שאלת התכלית ליציאת בני ישראל ממצרים, כמחלוקת יהודית נצחית, בשאלת התכלית לחירות עם ישראל, המתעוררת בכל דור.

"עם ישראל, בשביל מה אתה חי?" שאל הסופר א"ב יהושע במאמר ביקורתי על ספרו של חוקר השואה יהודה באואר. "ההישרדות לכשעצמה", טען יהושע, "כלל אינה מעלה בעיניי… לא ההישרדות היא מעלה אלא כיצד היא נעשית, מה תוכנה, מה ערכיה ובעיקר מה מחירה" (פורסם ב"הארץ" ספרים, 20.02.2013). כאן טמון ליבו של השסע בין יהדות הגולה השואפת בראש ובראשונה לשרוד ולהתקיים ברווחה, לבין יהדות ישראלית השואפת בארץ ישראל לקיום לאומי ריבוני. מדובר בגישה שונה לדרך שבה שואפים לממש את תכליתה של החירות, במחלוקת לא רק לגבי הדרך לחירותו האישית של היהודי, אלא גם ובעיקר לגבי הדרך לחירותו הלאומית של עם ישראל.

השאלה היא מהו החלום הלאומי המשותף לנו, ועד כמה אם בכלל מחויבים לפעול למימושו. יהודי בברוקלין, כמו היהודי בארץ ישראל, יסיים את ההגדה של פסח במילים: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". בעבור היהודי בברוקלין, מדובר באמירה מסורתית שאינה מחייבת כלל במבחן חייו המעשי. עבור היהודי בארץ ישראל, לעומת זאת, מדובר בשאלה מרכזית, בעלת ביטויי פעולה ממשיים בירושלים של מטה, בירושלים של אבק דרכים, בניינים, מפעלי כלכלה, תרבות ומאבק ביטחוני. זה המקום שבו אדם בפעולתו המעשית מתמודד במבחני יומו, בהכוונת חזון חלומו.

מייד לאחר עליית הנשיא האמריקני ברק אובאמה לשלטון, ביקרתי בוושינגטון עם חניכי המכללה לביטחון לאומי של צה"ל. בסמינר משותף שהתקיים במכללה האמריקנית המקבילה, פרופסור ממוצא לבנוני סיפר בהרצאתו בדיחה: "מורה בבית ספר שאלה את התלמידים מי האדם שהשפעתו על האנושות היתה משמעותית ביותר? היא הבטיחה פרס עשרה דולרים למי שיענה נכון. אחד אמר ג'ורג' וושינגטון, שני אמר אברהם לינקולן. מוישל'ה היהודי אמר ישו. המורה הודיעה שמוישל'ה ענה נכון, נתנה לו עשרה דולרים ושאלה: אתה הרי יהודי, איך אמרת שישו הוא המשמעותי ביותר? ענה לה מוישל'ה: האמת, בשבילי משה הוא מי שהשפיע יותר מכולם, אלא שביזנס זה ביזנס, אז אמרתי ישו". מכאן המשיך הפרופסור: "בואו נדבר ביזנס, כל ההתעקשויות שלכם דוגמת סוגיית ירושלים חוסמות את הדרך לשלום. למה לא תלמדו משהו מגמישותו העסקית של מוישל'ה?"

והנה השאלה המעשית: מה תפקידו של חלום ועד כמה ראוי ונכון להיאבק למען מימושו? בספרו החדש "מלכוד 67", מיכה גודמן מציע לעם ישראל "עיסקת חבילה ישראלית חדשה, שבה מוותרים על שני חלומות גדולים, בתמורה לסיפוק שני צרכים בסיסיים. מוותרים על חלום ההסדר המדיני שיביא שלום ועל חלום ההתיישבות שתביא גאולה, אך מבטיחים מדינה שהיא גם מוגנת וגם יהודית" (עמ' 154). המלצתו מתמצה בהצעה ל"עיסקת חליפין גדולה, ויתור על החלומות המקודשים, תמורת הצרכים הקיומיים" (עמ' 156). כתמיכה להצעתו, מלמד אותנו על  בן-גוריון שהשכיל ב־1948 לוותר על מימוש חלומו המלא. דפוס חשיבתו של מיכה גודמן אכן מתקיים באורח רציונלי מערבי. בגישה הערבית, לעומת זאת, כמו גם בגישתו של  בן-גוריון, אף אחד לא מוותר על חלום. נכון שתנאי המציאות והשיקול המעשי מחייבים לעתים ויתורים, אבל החלום כשלעצמו, לעולם אינו עניין למו"מ. כורח הוויתור הוא זמני ולרגע אינו בגדר מצב סופי.

אפשר ואף נדרש מעת לעת לדחות לעיתוי מתאים יותר את מידת מימושו של החלום. בכל זאת, החלום כמצפן נותר תמיד בתפקידו המכוון, כמקור השראה מעשי. כך הסביר  בן-גוריון ב־1937 את הסכמתו לחלוקת הארץ ממערב לירדן לשתי מדינות: "בשטח זה אין אפשרות לפתור את השאלה היהודית. אולם ההצעה יכולה לשמש שלב מכריע בדרך להגשמת הציונות הגדולה". העיקר הוא שימור כיוון מפעל הגאולה, בתהליך הדרגתי. בהגיון תורת השלבים, שנקט  בן-גוריון, החלום לא רק אינו ננטש, הוא אף הופך לאמת המידה לנכונותו הזמנית של הוויתור.

"יש לי חלום", חזר והדגיש לוחם החירות מרטין לותר קינג בנאומו הידוע. המאבק לחירות הוא מצב מתמיד, וכוח החלום הוא תנאי הכרחי לכוח המאבק. גם בשעה ובמקום שאדם מנוע מן היכולת לממש חלומותיו, הוא חייב להישמר מפני אובדן חלומו. לכך מכוונת ההגדה של פסח, ליצירת קו מחבר בין גאולת מצרים לגאולתנו בזמן הזה, בציפייה ל"שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו".

גרסה PDF

פורסם לראשונה בליברל 5.3.2017

*אלוף (מיל') גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה"ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.

סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

Maj. Gen. (res.) Gershon Hacohen
אלוף (מיל') גרשון הכהן

שירת בצה"ל במשך ארבעים ושתיים שנים כמפקד גדוד, חטיבה, אוגדה וגיס. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר ראש מחלקת תורה ולחימה ומפקד המכללות.