המשמעות האסטרטגית של הגנת אוכלוסייה אזרחית כנגד תקיפות טילים

מאת 21 מרץ 2018

מבט מבס"א מס' 776, ה21 במרץ 2018

תקציר: רקטות קרקע קרקע (רק"ק) משמשות להתשת העורף האזרחי בישראל עוד משנת 1968. בהעדר מענה הגנתי, נאלצה ישראל להגיב על התקפות אלה בפעולות התקפיות שלא הצליחו לדכא את אש הרקטות אך גרמו לאי-יציבות באזור. בשנת 2011 נפרס לראשונה מענה הגנתי בדמות "כיפת ברזל", שהוכיח את יעילותו והפך את משוואת ההתשה על פניה. במלחמה מנצח הצד שכופה את רצונו על האויב או שמונע את האויב מלכפות את רצונו עליו, בראייה זו ישראל ניצחה את הפלשתינאים במבצע "צוק איתן" מכיוון שלאחר סבב לחימה של 53 יום, הפלשתינאים לא השיגו דבר, והפסקת האש חזרה לשרור בגבול עזה. גורם המפתח בניצחון זה הייתה ההגנה המוצלחת על יישובי ישראל. ניצחונות הגנתיים אינם פחותים מניצחונות התקפיים כפי שהוכח במלחמות רבות בהיסטוריה.

עד תחילת המאה העשרים התנהלו המלחמות בשדות קרב מרוחקים. מצב זה השתנה כשהופעת הכוח האווירי הביאה את המלחמה אל העורף. עוד בשנת 1921 ניסח הגנרל האיטלקי, ג'וליו דואה, אסטרטגיה חדשה לניצחון במלחמה שלא באמצעות קרבות הכרעה קלואזביציים אלא באמצעות התקפת אוכלוסיות העורף של האויב על-ידי הפצצות מהאוויר. כתביו השפיעו עמוקות על החשיבה הצבאית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם והביאו להקמת כוחות מפציצים אסטרטגיים בבריטניה ובארה"ב, שתרומתם לניצחון במלחמת העולם השנייה עדיין שנויה במחלוקת.

הפצצות טרור בעזרת טילים נוספו להפצצות הטרור על מרכזי אוכלוסייה בעזרת מטוסים החל מקיץ 1944 – המועד שבו גרמניה הנאצית סיימה לפתח את טיל השיוט הראשון בהיסטוריה ה-V1, ואת הטיל הבליסטי הראשון ה-V2. עם זאת ההשפעה של שני כלי נשק מרשימים אלה על מהלך מלחמת העולם השנייה נתפסת כיום כבלתי משמעותית. לאחר תום מלחמת העולם השנייה שוכללו הטילים הבליסטיים וברבות הימים הפכו לטילים גרעיניים בין יבשתיים. הטיל הבליסטי נתפס כיום במערב כחלק בלתי נפרד מהמשוואה הגרעינית. בתפיסה המערבית יש התעלמות כמעט מוחלטת מהמשמעות האסטרטגית של טילים בליסטיים שאינם גרעיניים. הדבר הודגם אך לאחרונה בהסכם הגרעין עם איראן, שבו לא נכללו טיליה הבליסטיים של הרפובליקה האסלאמית.

עם זאת לטילים הבליסטיים הלא גרעיניים היה תפקיד מרכזי במלחמות שהשתוללו במזרח התיכון בסוף המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת. שני המקרים הבולטים היו השימוש שעשה סדאם חוסיין ב"סקאדים" ארוכי הטווח שלו ב"מלחמת הערים" נגד איראן בשנת 1988, וכנגד ישראל וערב הסעודית במלחמת המפרץ של שנת 1991. במקרה הראשון, תקיפות הטילים של סדאם על עריה הראשיות של איראן אילצו אותה – לדעתם של מרבית המשקיפים – להסכים לסיום המלחמה הממושכת. על אף שמספר הנפגעים מטילים בקרב תושבי הערים שהותקפו היה זניח ביחס למספר הנפגעים בחזית הצבאית, הנזקים החומריים הקשים, הטראומה ובריחת האוכלוסייה הגיעו לממדים בלתי נסבלים. במלחמת המפרץ איימו הסקאדים של סדאם חוסיין, המצוידים בראשי קרב קונבנציונאליים קטנים למדי, לפרק את הקואליציה שהוקמה והובלה  על-ידי ארצות הברית ולעצור בכך את מלחמת המפרץ שסיכנה את שלטונו.

רקטות קרקע-קרקע (רק"ק) הן למעשה טילים בליסטיים קצרי טווח ופשוטים שאינם מונחים. הרק"ק מככב בכל מלחמות המזרח התיכון מזה חמישים שנה: הוא שימש ומשמש להתקפות נגד אוכלוסיות בלתי מעורבות במלחמות האזרחים שבסוריה ובתימן. רק"ק שנורה משטחים שמעבר לגבול הבין-לאומי על יישובי הספר בעמק הירדן ובגבול הלבנון החל משנת 1968 היווה גורם לאי-יציבות פוליטית באזור. היעדר היכולת להגן על האוכלוסייה האזרחית מעבר לבניית מקלטים וחדרי ביטחון אילץ את ישראל לנקוט בצעדים התקפיים לצורך תגמול והרתעה. מלחמת לבנון הראשונה פרצה ב-1982 בעקבות ירי רקטות מתמשך של אש"ף על אזורי גבול הצפון של ישראל. בעשור שלאחר מכן אילצו התקפות הרקטות של החזבאללה על קריית שמונה ונהריה את ממשלת ישראל לבצע שני מהלכים צבאיים התקפיים נרחבים ב-1992 ("דין וחשבון") וב-1995 ("ענבי זעם"). ירי הרקטות של החזבאללה ב-2006 נענה בהתקפות עזות מהאוויר וכן בפלישה קרקעית במהלך מלחמת לבנון השנייה. הירי הגובר והולך של רק"ק מעזה על ישובים ישראליים בדרום ולאחר מכן על מרכז המדינה נענה בפעולות צבאיות התקפיות של ישראל מהאוויר ועל הקרקע, שגרמו לנפגעים רבים בקרב האוכלוסייה הפלשתינאית. כשאזרחיה חשופים להתקפות רק"ק וכשהמהלכים הדיפלומטיים לא מצליחים להשיג יותר מהפסקות אש שבריריות וקצרות ימים, לא נותרה למדינת ישראל כל אופציה אחרת זולתי הסלמה התקפית.

הצורך במענה חליפי שאינו הסלמתי הובהר למקבלי ההחלטות במערכת הביטחון עוד במחצית שנות התשעים של המאה העשרים. הגנה אקטיבית כנגד רק"ק (לאמור יירוט והשמדת הרקטות תוך כדי מעופן) היא אתגר טכנולוגי משמעותי עקב הזמן הקצר שהרק"ק שוהה באוויר. על כן התבססו הניסיונות הראשונים לפתח הגנה אקטיבית על נשק אנרגיה עתידני הפועל במהירות האור (לאמור לייזרים רבי עוצמה). המגבלות הבסיסיות של הטכנולוגיה הזו הכשילו את המאמצים הללו ועל כן פנו מהנדסי מערכת הביטחון לטכנולוגיה המוכרת יותר של טילי יירוט. תוצאת מאמציהם הייתה מערכת ההגנה האקטיבית "כיפת ברזל" שהופעלה לראשונה בשנת 2011.

המזרח התיכון הוא אזור מוכה מלחמות וכתוצאה מכך הוא מהווה מכורך הנסיבות מעבדת קרב שבאמצעותה נבחנות מערכות נשק, טקטיקות ואסטרטגיות חדישות. הופעת ההגנה האקטיבית בזירה היוותה הזדמנות לבחון את המשמעויות האסטרטגיות של הגנת אוכלוסיות אזרחיות במלחמות מוגבלות. מזווית הראיה של ישראל, ההשלכות של ההגנה האקטיבית על אזרחיה עלו על הצפיות. אם מטרתן של הרקטות הפלשתינאיות היה לנהל מלחמת התשה כנגד העורף הישראלי על מנת לזכות בהישגים מדיניים, הצלחתה של ההגנה האקטיבית הפכה את המשוואה על פניה ואילצה את התוקפים ולא את המתגוננים לבקש הפסקת אש ללא כל תמורה מדינית.

מספר פרשנים בחו"ל שהביעו ספק בכך העלו שני סוגי טיעונים: הראשון, ש"כיפת ברזל" הצליחה הרבה פחות ממה שדווח על-ידי ישראל, והשני שגם אם ביצועיה היו מוצלחים, ההצלחה הזו הייתה מוגבלת וזמנית. הטיעון הראשון הועלה  על-ידי ד"ר טד פוסטול מהמכון הטכנולוגי של מאסאצ'וסטס (MIT) ועל-ידי הרולד ללויד, מומחה לראשי קרב של טילים. בהסתמכם על תמונות וקטעי ווידאו שפורסמו בתקשורת במהלך מבצע "צוק איתן", קבעו שני פרשנים אלה שאחוזי ההצלחה של "כיפת ברזל" היו נמוכים משמעותית מאלה שפורסמו בישראל (כ-90%), אם כי גם ביניהם היו חילוקי דעות לגבי אחוז ההצלחה. לפי פוסטול, שיעור ההצלחה של "כיפת ברזל" היה 5% בלבד, ללויד מעריך אותו בכ-40%. בישראל לא היה כל ספק ששיעור ההצלחה של "כיפת ברזל" היה בדיוק כפי שדווח על-ידי צה"ל. הדיווח של צה"ל נתמך באופן בלתי תלוי בנתוני משרד האוצר על מספר תביעות הנזיקין והפיצויים ששולמו לאחר מבצע "צוק איתן", נתונים שהצביעו על ירידה משמעותית ביותר ביחס למתקפות רקטות על שטח ישראל במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עמוד ענן". בנימה אישית יותר, מחבר מאמר זה שבמשך כל מבצע "צוק איתן" נסע יום יום למשרדו שבמרכז תל אביב לא הבחין בשום פגיעת רקטה בעיר ובפרבריה, למרות יותר מ-130 רקטות שנורו לעברה. דיווחים על מיעוט פגיעות הגיעו גם מערים אחרות בארץ. הטענות של הפרשנים בחו"ל על אחוזי הצלחה נמוכים אינן עולות בקנה אחד עם ההתרשמות האישית ועם הדיווחים הללו.

פרשנים אחרים מקבלים כעובדה את אחוזי ההצלחה הגבוהים של "כיפת ברזל" אך טוענים שההצלחה גרמה לישראל נזק אסטרטגי וכן שהיא זמנית. במאמר שכותרתו היא "כיפת ברזל היא קובעת כוס התרעלה" מאת אליזבט ברטל במגזין האינטרנטי לעניינים אסטרטגיים "הגשר" (The Bridge) העלתה המחברת שלוש טענות: האחת, שמספר ההרוגים הגבוה בקרב הפלשתינאים ביחס למספר הנמוך של ההרוגים הישראלים גרם לישראל נזק אסטרטגי; שנית, שההצלחה של "כיפת ברזל" היא זמנית; ושלישית, שהצלחת "כיפת ברזל" מנעה ניצחון מכריע של ישראל במבצע "צוק איתן". להלן נתייחס לשלושת הטענות הללו לפי הסדר.

במהלך מבצע "צוק איתן" שיפרה מערכת "כיפת ברזל" את הגנת האוכלוסייה בישראל והקטינה בצורה משמעותית את מספר האזרחים הישראלים שנפגעו מרקטות. מתוך חמשת האזרחים שנהרגו במהלך המבצע מאש שנורתה  על-ידי הפלשתינאים, רק שניים נהרגו מפגיעת רקטות. המספר המדויק של האזרחים שנהרגו בעזה מצוי בוויכוח, אך בכל מקרה מספר זה מהווה אחוז משמעותי מתוך יותר מאלפיים ההרוגים שם במהלך המבצע, אזרחים וחמושים כאחד. ברטל טוענת שההטיה הזו ביחס המספרי בין הרוגים ישראלים ופלשתינאים, הטיה ש"כיפת ברזל" רק העצימה, גרמה לישראל נזק אסטרטגי. לדבריה: "הפלשתינאים סבלו בשעה שהישראלים היו מוגנים למדי".

אליזבט ברטל לא מעלה שום הצעה איך היה אפשר למתן את הנזק האסטרטגי הזה, אך ניתן להעלות על הדעת כמה אפשרויות. מלבד כניעה מידית לדרישות חמאס וביטול המבצע, היו לכאורה שתי אופציות נוספות: להגדיל את מספר ההרוגים הישראלים על-ידי הימנעות מהגנה, או להקטין את מספר ההרוגים הפלשתינאים על-ידי הימנעות מהתקפה. האופציה הראשונה איננה מתקבלת על הדעת: ממשלה של מדינה דמוקרטית איננה רשאית למנוע הגנה מאזרחיה אם הגנה כזו אפשרית. האופציה השנייה נשמעת הגיונית רק למי שלא חווה התקפת רקטות על מקום מגוריו: ניתן לטעון שבהינתן הגנה יעילה על אזרחיה, ישראל הייתה יכולה להבליג ולספוג את אש הרקטות הפלשתינאיות מבלי לנקוט בפעולות התקפיות. רעיונות דומים הושמעו גם על-ידי משקיפים אחרים.

במציאות, גם האופציה השנייה איננה מתקבלת על הדעת. ההשלכות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות של התקפת רקטות רבת עוצמה וממושכת על מרכזי אוכלוסייה אינן מתמצות בכמות האבדות. הקטנת מספר הנפגעים איננה מקטינה את אפקט הטרור עצמו. בכל פעם שנשמעת אזעקה, החיים נעצרים. האיום המתמיד משבש את הכלכלה וגורם לטראומה בקרב האוכלוסייה. למרבה המזל של ישראל (וגם של הפלשתינאים), מבצע "צוק איתן" התנהל בתקופת החופש הגדול. אילו המבצע היה מתנהל במהלך שנת הלימודים, איום הרקטות היה גורם לסגירת מרבית בתי הספר ומוסדות החינוך האחרים, מחייב את ההורים להישאר בבית כדי להשגיח על ילדיהם ומביא בכך לשיתוק כלכלי של המשק.

הבלגה ממושכת הייתה יוצרת לחץ ציבורי על הממשלה לנקוט במדיניות תקיפה יותר והייתה מערערת את היציבות של המערכת הפוליטית. אף מדינה בעולם וישראל בכלל זה איננה יכולה לסבול התקפת רקטות מתמשכת על אזרחיה, גם אם מספר הנפגעים נשאר נמוך. הבלגה ממושכת הייתה אולי ממתנת את הנזק האסטרטגי של הטיית יחס ההרוגים בין ישראל לבין הפלשתינאים, אך במחיר של נזק אסטרטגי גבוה בהרבה.

בראיה רחבה יותר, הטיעון לגבי הטיית יחס ההרוגים מתעלם מהמשמעות האסטרטגית של ההצלחה בהגנת העורף האזרחי: לסבב הלחימה בין ישראל לבין הפלשתינאים בקיץ 2014 היו מאפיינים מסוימים של מלחמה כוללת אשר אחד מהם היה הגדרה מפורשת של מטרות מלחמה משני הצדדים. המטרה המוצהרת של ישראל, כפי שהוגדרה  על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, הייתה הפסקת ירי הרקטות וחזרה להפסקת האש ששררה קודם לפרוץ הקרבות. מטרות המלחמה המוצהרות של הפלשתינאים, כפי שנוסחו על-ידי מנהיג החמאס באותה תקופה, איסמעיל הנייה, היו "הסרת המצור על עזה" ובכלל זה פתיחת כל מעברי הגבול, הקמת נמל ימי בין-לאומי ופתיחת נמל תעופה בין-לאומי – בקיצור, הכרה ללא תנאי בהקמת מדינה ריבונית של החמאס בעזה ללא כל מחויבות מצדה לשלום עם ישראל. לאחר 53 ימי לחימה (אם כי בהפסקות קצרות), הארגונים הפלשתינאים בעזה ביקשו הפסקת אש מבלי לקבל דבר בתמורה. וכך, מבלי להסלים את הלחימה מעבר לנדרש כדי לטפל באיום המנהרות הפלשתינאיות, השיגה ישראל הן את יעדי המלחמה שלה והן הישג אסטרטגי משמעותי נוסף – הקהיית עוקצו של טרור הרקטות הפלשתינאי שידרה מסר הרתעתי לאויבים אחרים באזור. הנטרול האפקטיבי של אש הרקטות הפכה את משוואת ההתשה על פניה, והיה זה החמאס – ולא ישראל – שהותש ולא יכול היה לשאת יותר את מתקפות הנגד של ישראל.

אליזבט ברטל טוענת שהישג זה הוא זמני ונדיף, כיוון "שהאויבים ילמדו במשך הזמן איך להתגבר על המערכת". זוהי קביעה גנרית שיכולה להיאמר לא רק על "כיפת ברזל" אלא על כל מערכת נשק חדשה ולמעשה גם על כל יוזמה עסקית חדשה. המתחרים לעולם ישאפו להתאים את עצמם ולהתגבר על היתרון העסקי או הצבאי המאיים על האינטרסים הכלכליים או הביטחוניים שלהם. ההנמקה של "יתרון נדיף" מושמעת בחו"ל לעיתים קרובות על-ידי מתנגדי ההגנה בפני טילים, שלגרסתם הינה רגישה במיוחד לאמצעי נגד. קיימת בחו"ל ספרות ענפה ה"מוכיחה" איך אמצעי הנגד יכולים להתגבר על המערכות המשוכללות ביותר של הגנה בפני טילים, וכל זאת "באופן פשוט וזול". במציאות אין כל דבר "פשוט וזול" בתחום אמצעי הנגד. יתרה מכך: המתגוננים אינם חדשניים ועתירי דמיון פחות מהתוקפים, ולעיתים קרובות אף יותר מהם. באשר ל"כיפת ברזל", הפלשתינאים ניסו לפרוץ דרכה מאז תחילת פעולתה באפריל 2011, עד כה ללא הצלחה של ממש, אין ספק שהם ימשיכו בניסיונות אלה. בד בבד גם אין ספק שהמתכננים הישראלים ימשיכו לשכלל את מערכות ההגנה. זהו המרוץ הנצחי בין הגנה לבין ההתקפה, מרוץ שבו יש יתרון למי שמחזיק בעליונות טכנולוגית.

לסיום עלינו לדון בטענה ש"כיפת ברזל" מנעה ניצחון צבאי מכריע. טענה מסוג זה אמנם הושמעה לאחר מבצע "צוק איתן" על-ידי קצינים בכירים בדימוס, אשר קרוב לוודאי נתנו ביטוי לאכזבתם של קצינים בצה"ל מכך שממשלת ישראל לא אישרה פעולה קרקעית רבת עוצמה לכיבושה מחדש של רצועת עזה ולריסוק הכוח הצבאי הפלשתינאי. טענות דומות הועלו גם על-ידי פוליטיקאים ופרשנים אזרחיים בישראל. מרבית המבקרים תלו זאת במדיניות הססנית של ממשלת ישראל, אך כמה מהם תלו זאת גם באפקט המרגיע של הצלחת ההגנה על האוכלוסייה, שהעניקה לממשלה אופציה להימנע ממהלך צבאי מכריע.

בפועל, ההוגים של התפיסה ההגנתית התכוונו לכך בדיוק: ההגנה נועדה להעניק בידי ממשלת ישראל אופציה בלתי מסלימה. מדיניותה של ממשלת ישראל במבצע "צוק איתן" הייתה להימנע מלמוטט את החמאס ולא לכבוש את עזה מחדש. התמוטטות החמאס הייתה יכולה להעלות לשלטון בעזה גורמים קיצונים עוד יותר כמו דעא"ש, וכיבושה מחדש של עזה היה מסבך את ישראל בשנים ארוכות של מלחמת גרילה מתישה במרחב העירוני הצפוף של הרצועה. אילו מספר הנפגעים מרקטות בעורף הישראלי היה גבוה, הדבר לא היה מותיר בידי ממשלת ישראל ברירה אלא לבחור בהסלמה משמעותית שהייתה גורמת לעוד יותר הרוגים בקרב האוכלוסייה הפלשתינאית בעזה. האפקטיביות של ההגנה על העורף העניקה לממשלת ישראל את חופש הפעולה ומרחב התמרון לפעול באיפוק ולהביא את סבב הלחימה לסיומו החיובי.

במלחמה יש לכל צד יעדים שנוגדים את יעדיו של הצד השני. המנצח הוא זה שכופה את יעדיו על הצד השני או זה שמונע מהצד השני לכפות את יעדיו הוא. בראיה זו, ישראל זכתה בניצחון חד משמעי במבצע "צוק איתן". גורם המפתח בניצחון זה הייתה ההגנה היעילה על העורף. העובדה שהניצחון היה הגנתי ולא התקפי לא ממעיטה בערכו. ההיסטוריה הצבאית משופעת בניצחונות הגנתיים שהביאו הישגים אסטרטגים משמעותיים, דוגמת קרב גטיסבורג במלחמת האזרחים האמריקנית והקרב על בריטניה במלחמת העולם השנייה. במלחמות אסימטריות, עיקר הלחימה היא נגד האוכלוסייה של היריב ולא נגד צבאו. אחד הלקחים החשובים ביותר ממבצע "צוק איתן" הוא שהגנה יעילה על העורף מאזנת את האסימטריה ומוסיפה מידה של שוויוניות למאזן הכוחות שבין שני הצדדים.

גרסה PDF

המאמר פורסם לראשונה באנגלית באתר – The Strategy Bridge. 

* עוזי רובין עמד בראש פרויקט ה"חץ" להגנה מפני טילים במשרד הביטחון.

 סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

Uzi Rubin
מר עוזי רובין

מייסד ומנהל לשעבר של פרויקט החץ להגנה מפני טילים ארוכי טווח במשרד הביטחון. מומחה למערכות הגנה מפני טילים.