וושינגטון וירושלים: אל מול האתגרים החדשים

מאת 16 פברואר 2017

מבט מבס"א מס' 414, 16 בפברואר 2017

This is a Hebrew version of Tread Carefully with the New US Administration by Maj. Gen. (res.) Yaakov Amidror

תקציר: למרות ממשל אמריקני אוהד על ישראל להיזהר מצעדים שמהם אין חזור. עלינו לזכור שבפני טראמפ משימות נוספות (רוסיה), ושלנו יש צורך לשמור על תמיכה אמריקנית דו-מפלגתית.

לקראת ביקור ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בוושינגטון בשבוע הבא, ברור שבישראל יש פער גדול בין שתי נקודות מבט, בעיקר בהקשר הפלשתיני. השמאל הישראלי חושש כי תחת כנפי המשטר החדש, האוהד את ישראל ואינו ירא מתגובות מדינות ערב, ינצל הימין הישראלי את המצב ויחסל את האפשרות לשאת ולתת אי פעם עם הפלשתינים על פתרון כולל. לדעתו, התוצאה תהיה בלתי נמנעת אם ישראל תבצע פעילות בנייה מואצת ביו"ש, בוודאי אם תוציא לפועל סיפוחים חלקיים כאן ושם. הימין הישראלי מקווה לעומת זאת כי ללא מוראה של אדמיניסטרציה אמריקנית, שהגבילה את ישראל, יתאפשר לישראל להגשים את חלום הימין ולהפוך את יו"ש או לפחות את גושי ההתנחלויות לחלק ממדינת ישראל. בין השמאל והימין מצוי רוב הציבור בישראל, המרכז הרחב השקט והפסיבי ברובו, שאינו מצוי בפרטים, ובעיקר רוצה שקט ביטחוני ללא מעורבות פיזית עם הפלשתינים.

אם ישראל מחליטה ללכת בדרך שונה משהלכה בה עד עתה, ובאופן מעשי לסגור את האופציה העתידית למשא ומתן, היא אינה יכולה להתחמק משאלת האוכלוסייה הפלשתינית וגורלה הפוליטי-אזרחי. הדרישה לעסוק בכך הגיונית גם אם מקבלים את ההנחה (הנכונה כנראה) שבשנים הקרובות אין בקרב הפלשתינים הנהגה הרוצה לשאת ולתת ברצינות על פתרון סביר.

דווקא עכשיו, כשישראל משוחררת מאותן מגבלות שנבעו ממדיניות הממשל הקודם, מוטלת עליה יותר אחריות ועליה לברר לעצמה ביתר תוקף את מהות המדיניות הראויה עבורה. "חבל ארוך" אמנם מאפשר חופש פעולה, אך הוא גם נושא בחובו את סכנת ההסתבכות. כשצועדים לפי גישת הימין, בדרך העלולה להוביל לעבר נקודת האל-חזור ממדינה דו-לאומית, יש לערוך את הבירור לא בגלל בית הדין בהאג – אלא בגלל חשיבות הנושא למדינת ישראל.

מזרח תיכון חדש?

עם כל הכבוד לעניין ההתנחלויות, יש לזכור כי לפני הנשיא החדש, דונלד טראמפ, יעמדו כמה אתגרים נוספים במזרח התיכון וכולם חשובים למדינת ישראל. לכן סביר שבינו לבין ראש הממשלה יעלו בדגש רב השאלות האזוריות האחרות, בין השאר: כיצד תתמודד ארה"ב עם האסלאם (הסוני) הרדיקלי, שצבר הרבה עוצמה בשנים האחרונות כתוצאה מהאכזבה מהאלטרנטיבות שהציעו המדינות השונות באזור.

לאסלאם זה יש היבטים של טרור נטו – למשל "ארגון המדינה האסלאמית", והיבטים מדיניים – דוגמת המאבק בין האחים המוסלמים לבין שלטונם של המלך עבדאללה בירדן ושל הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי במצרים. הממשל הודיע על מניעת כניסתם של אזרחי שש מדינות ערביות שהשלטון בהן קרס – כדי לחסום הסתננותם של גורמי טרור מהן. עם זאת, הוא עוד לא עיצב מדיניות כוללת להתמודדות עם האיום של הטרור ולגבי השאלה המדינית בעולם הערבי.

אתגר כבד נוסף הוא כיצד למנוע את התרחבות השפעתה של איראן, המנסה לבנות ציר איראני-שיעי המובל על ידי טהרן, וכולל (לפחות) את עיראק, סוריה, לבנון ותימן. ציר דינמי ומהפכני זה קורא תיגר על ידידי ארה"ב ויכול בתוך כמה שנים לרכוש יכולת גרעינית צבאית, בגלל הסכם גרוע שאליו הגיעה האדמיניסטרציה הקודמת בוושינגטון. המהלכים הללו יוצרים כבר עתה איומים של ממש על ארה"ב, ואיומים אלה ילכו ויגברו. הממשל החדש כבר אמר במפורש כי הוא מתכוון להיות אקטיבי יותר נגד איראן והגיב ביתר תקיפות על ניסוי הטילים שערכה לפני שבוע, אבל עוד לא ברור כמה רחוק רוצה (ויכול) הנשיא ללכת בנושא, העלול להוביל לעימות צבאי לא פשוט.

עבור ישראל שני הנושאים הללו חשובים ביותר, והאתגר האיראני קריטי ממש וראשון במעלה. עלינו לשאול את עצמנו כיצד נתרום בהקשר זה לעיצוב מדיניות ארה"ב וכיצד נסייע לארה"ב באזור, כי זאת המשמעות העיקרית של היותה בעלת ברית אסטרטגית. בהקשר זה נכרכות יחד שלוש השאלות שנותחו כאן: אפשר שיתברר שמהלכי ישראל ביו"ש עומדים דווקא בסתירה למאמץ לבניית מערך כוחות אזורי אנטי-איראני, בהובלה אמריקנית ובהשתתפות ישראל.

במקרה זה ייתכן שהגישה האידיאולוגית בעניין ההתנחלויות תעמוד אל מול הצורך האסטרטגי הנובע מהמצב החדש במזרח התיכון, דווקא כשמתאפשרים בו שינויים דרמטיים. אם יובן שניתן לבנות בריתות חדשות בהובלת ארה"ב באזור, רק בתנאי שישראל לא תיתפס כמרעה את המצב בינה לבין הפלשתינים ואפילו מקדמת משא ומתן איתם – יהיה זה מצב לא פשוט שיצריך מאמץ אינטלקטואלי ופוליטי מורכב מצד מדינת ישראל.

להבין את מוסקבה

נראה שהממשל האמריקני מתכוון להגיע להסכמה עם רוסיה, ובכל זאת גם בתחום זה הדברים אינם פשוטים. יש לזכור כי גם הנשיא ברק אובמה ניסה לפתוח אפיקי הידברות מול מוסקבה, אבל גילה בדרך הקשה שבן שיחו שם רואה באופן שונה את העולם ואת מעמדה של רוסיה. יתר על כן, מתוך שהבין את מגבלות ארה"ב בתחום הפעלת הכוח, הצליח הנשיא ולדימיר פוטין להוביל את ארצו לעמדות השפעה באזורים רחוקים מארצו כסוריה למשל, או למעורבות צבאית באזורי חיכוך עם האיחוד האירופי ונאט"ו – כאוקראינה.

האם הממשל החדש בוושינגטון יקבל בשלווה את מהלכי רוסיה או יבחר בצד של האיחוד האירופי? קשה לדעת, אך סביר שהעמדות שהובעו במהלך הבחירות שמהן השתמעה פתיחות כלפי רוסיה, תעמודנה מהר למבחן המציאות. כמובן שההתפתחות בתחום הרוסי תתרום למורכבות ענייני המזרח התיכון, כאשר רוסיה היא בעלת ברית חשובה של איראן בסוריה ובאופן עקיף תורמת להתעצמותה באזור.

כל אלה הם אתגרים חיצוניים, אלא שהממשל יעמוד גם בפני אתגרים פנימיים לא פשוטים. לכן אסור לישראל להיתפס כמי שעומדת לצדו של צד מסוים במאבקים פנימיים אלה. ברור שישראל תעבוד בשיתוף פעולה עם הממשל החדש לקידום אינטרסיה, אך עליה לנהוג באופן שישאיר אותה כבעלת תמיכה דו-מפלגתית ככל שניתן, וזאת בתנאים הלא קלים מבחינת החברה האמריקנית, השסועה בעקבות הבחירות.

גרסה PDF

פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 10.2.2017

* האלוף (מיל') יעקב עמידרור הוא עמית בכיר ע"ש רוסהנדלר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. משמש גם כעמית בכיר במרכז ג'מנדר של JINSA. היה היועץ לביטחון לאומי של רה"מ וראש המטה לביטחון לאומי. שירת כמפקד המכללות הצבאיות וראש חטיבת המחקר באמ"ן.

סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

Maj. Gen. (res.) Yaakov Amidror
אלוף (מיל') יעקב עמידרור

Former National Security Advisor to the Prime Minister of Israel and the Head of the National Security Council. Served 36 years in senior IDF posts, including commander of the Military Colleges, military secretary to the Minister of Defense, director of the Intelligence Analysis Division in Military Intelligence, and chief intelligence officer of the Northern Command. Author of three books on intelligence and military strategy.