היסטריית החוק הפולני

מאת 3 אפריל 2018

מבט מבס"א מס' 785, 3 אפריל 2018

תקציר: שיבת העם היהודי לפעולה ריבונית בהיסטוריה כאומה בין האומות היא מהותה של הציונות כתנועת תחייה לאומית. הואיל והשואה לא מהווה את ההצדקה לקיומה הריבוני, על תגובתה של מדינת ישראל לחוק הפולני להיות תואמת לשיקול הדעת הענייני במבחן האינטרסים המשתנים בזירה המדינית.

עוצמת התגובות בישראל ל"חוק מחנות ההשמדה הפולניים" האוסר להאשים את העם הפולני במעורבות כלשהי בפשעי הנאצים חשפה עצב רגיש בזהותה של מדינת ישראל. זיכרון השואה משותף כמובן לאזרחי המדינה היהודים, אבל הקולות מצידה השמאלי של המפה החברתית בסוגיה זו היו דומיננטיים יותר. בתוך כך עלתה שוב הטענה כי השואה היא ציר מרכזי במדיניות החוץ הישראלית ובסיס להצדקת קיומה.

טענה זו מופרכת מיסודה. למרות היותה אירוע מרכזי ותפנית משמעותית בחיי העם היהודי, השואה לא הייתה, ואינה צריכה להיות, בסיס הצידוק לקיומה של מדינת ישראל.

"מה הייתה המילה שואה שנתיים לפני השואה?" שאל המשורר מאיר ויזלטיר. הכמיהה לציון, לעומת זאת, הייתה קיימת הרבה לפני ייסוד התנועה הציונית. כפי שאמר תאודור הרצל בנאום הנעילה של הקונגרס השישי בבאזל (באוגוסט 1903): "אני רוצה לומר עכשיו בלשון אבותינו דבר נחמה עתיק יומין שהוא גם התחייבות לעצמי: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני."

אלא שבהוויית המעשה, כפי שדברים מתבטאים גם בסדר הטקסים לאורחים רשמיים של מדינת ישראל, הביקור ההכרחי ביד ושם מחזק את הרושם שמדינת ישראל נולדה כביכול מתוך השואה. גם צה"ל נוהג כך ואל"מ (מיל') איתמר יער, שעסק רבות בקשרי החוץ של צה"ל, ערער על תפיסה זאת והציע ביקור חליפי בבית התפוצות.

לפני כמה שנים השתתפתי בארוחת ערב למשלחת גנרלים מצבא ארה"ב. האלוף המארח ברך ואמר להם: "מחר תבקרו ביד ושם ותבינו את סיפורה של מדינת ישראל." ערערתי על קביעתו בטענה שאם כל הסיפור מתמצה בבקשת מקלט בטוח ליהודים במצוקה, אז ברוקלין מציעה פתרון לא פחות הולם. ואכן, ללא זיקתו ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל, כפי שהסבירו אבות הציונות עשרות שנים לפני השואה, וכפי שציין חבר הלאומים בהחלטתו (ב-1922) להטיל על בריטניה את המנדט להקים בית לאומי יהודי בארץ ישראל, אין כל צידוק לקיומה של מדינת ישראל.

הסופר א. ב. יהושע, בספרו "בזכות הנורמליות," דן בשאלה זו באופן מרתק. הוא שולל את טענת הזכות הדתית לקיומה של מדינת ישראל בקביעה שהיא "יכולה להיות בעלת תוקף לאדם הדתי עצמו, אבל היא חסרת כל משמעות מוסרית לתובע שלא רק שאינו דתי אלא אף אינו יהודי." בהיגיון דומה שלל גם את טענת הזכות ההיסטורית בהסבר שזיקה היסטורית לארץ אינה יכולה להקנות זכות לשוב פתאום ולנשל את מי שכבר יושב עליה. כל שנותר להצדקת המפעל הציוני, לטענתו, היא זכות מצוקת הקיום היהודי, ומבחינה זו השואה משתלבת בנרטיב הציוני כצידוק מרכזי לקיום מדינת ישראל.

אלא שהרעיון הציוני במהותו, גם בשעה שמיצה את מצוקת הקיום ככוח מניע לעלייה לארץ, ראה בארץ ישראל את ביתו הלאומי ההיסטורי של כל העם היהודי – ולא מקום מפלט ליהודי ארצות המצוקה. תהום פעורה בין שאיפתו של דוד בן-גוריון ל"גאולה מלאה ושלימה של העם היהודי בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית" לשאיפה למקלט לעם מוכה חסר מולדת.

אם כל שמבקשים אזרחיה היהודיים של מדינת ישראל הוא קיום בביטחון בפיסת אדמה קטנה, מובנת היטב החרדה המתעוררת בשנים האחרונות שמא עם כל עצמאותה וכוחה הצבאי של המדינה, כל שהשיגה בשבעים השנים מאז הקמתה אינו יותר מאשר החלפת בעיה קיומית מסוג אחד – כפוגרום בקישנייב והכחדה בימי השואה – בבעיה קיומית מסוג אחר כגרעין האיראני. אלא שבעבור הרעיון הציוני, כפי שנתפס ללא עוררין בעשרות השנים הראשונות, תכלית קיומו של העם היהודי בארץ ישראל אינה מתמצה בבקשת מקלט אלא בכינון בית לאומי. הביטחון הוא תוצר לוואי חיוני, אך הוא אינו המטרה.

שיבת העם היהודי לפעולה ריבונית בהיסטוריה כאומה בין האומות היא מהותה של הציונות כתנועת תחייה לאומית. הואיל והשואה לא מהווה את ההצדקה לקיומה הריבוני, על תגובתה של מדינת ישראל לחוק הפולני להיות תואמת לשיקול הדעת הענייני במבחן האינטרסים המשתנים בזירה המדינית.

גרסה PDF

גרסה קודמת של המאמר התפרסמה ב ליברל בגיליון מרס 2018.

*אלוף (מיל') גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה"ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.

סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

Maj. Gen. (res.) Gershon Hacohen
אלוף (מיל') גרשון הכהן

שירת בצה"ל במשך ארבעים ושתיים שנים כמפקד גדוד, חטיבה, אוגדה וגיס. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר ראש מחלקת תורה ולחימה ומפקד המכללות.