"חיות אדם"? השירות ביו"ש דווקא ממתן

מאת 13 מרץ 2019

מבט מבס"א מס' 1,112, 13 במרץ 2019

תקציר: בניגוד לדעה הרווחת בחוגים מסוימים, השרות הצבאי ביו"ש אינו גורם להקצנה והשחתה אלא להרחבת אופקים ופלורליזם, מיתון עמדות פוליטיות, ואף למודעות, שלא לומר אמפתיה למצוקה הפלסטינית – שהרי רק השירות הצבאי הנו המנגנון המוביל ישראלים רבים לחשיפה מעין זו. בנוסף מבטיח מודל צבא העם כי התנהגות הלוחמים, לרבות הנורמות האתיות שלהם, תזכה לסיקור ציבורי נרחב ודיון מתמשך בסוגיות מוסר לחימה.

קביעתה של העיתונאית אשרת קוטלר כי השירות בשטחים הופך את החיילים לחיות אדם ראויה לדיון מעמיק מהפולמוס השטחי שהתעורר. התגובות האוטומטיות מימין ("אין מחיר מוסרי לכיבוש") או משמאל ("יש לצאת עכשיו מהשטחים") חוטאות למורכבות הבעיה: קיים מחיר מוסרי לכל פעילות צבאית באשר היא – לחימה, שיטור או הפגנות נוכחות בחברה אזרחית. אין להתכחש למחירים אלה ורצוי למזערם, אך אין לבלבל בין הדיון במוסריות הפעילות לבין הדיון בצורך בה.

הנוכחות בשטחי יהודה ושומרון לעת הזאת, גם אם היא מצערת – היא הכרחית, פן יהפכו למעוזי טרור בלתי ניתנים לעקירה כעזה או לבנון. לכן המחיר המוסרי הקיים בשירות בהם הוא מצער אך בלתי נמנע. אין להכחישו אך גם אין לסמנו ככזה שבגינו יש "להתקפל" ולסגת מהשטחים. למעשה, כל עוד ההנהגה הישראלית נוהגת באחריות ולא "מתקפלת" מיהודה ושומרון, הטיעון של קוטלר עלול להוביל דווקא להגברת ההשפעות השליליות של הכיבוש על לוחמי צה"ל, ומצידם.

מדוע? בשל החיבור האפשרי בין החשש שהשירות ביהודה ושומרון יהפוך את לוחמינו לחיות אדם, לבין הקריאה הגוברת להפיכתו של צה"ל לצבא מקצועי. ביטול מודל צבא העם הוא לכאורה הפתרון לחרדה של קוטלר: הנה בעידן הצבא המקצועי נפשם של ילדינו לא תיפגע, ורק מי שיבחר כמקצוע לעבוד כלוחם בשטחים – יסתכן בהפיכתו לחיית אדם. אלא שסינדרום מעין זה עשוי דווקא להפוך תופעות קצה כמו אלו שהתגלו בקרב חיילי "נצח יהודה" לרווחות יותר, מבלי שהדבר יובא לידיעת ציבור, ללא סיקור תקשורתי מצד המודאגים מהמחיר המוסרי של הכיבוש.

החריגות המוסריות של צה"ל נמוכות לאין שיעור מאלו של צבאות ארה"ב, בריטניה, או נאט"ו, ושאר הכוחות הפועלים באזורי עימות בעולם, וזאת משום שצה"ל הוא צבא עם, שקיימת דאגה פיזית ומוסרית לכל "ילדיו" המצויים באזור העימות. זו הסיבה שעיתונאים מקפידים להקרין את "אור השמש" על תפקוד הצבא ולעקוב בערנות אחר כל היבט אתי, משפטי ומוסרי של חייליו, מהרמה האסטרטגית ועד ליישום הוראות הפתיחה באש. ראו את השוני בין העיסוק הנרחב ברמתם המוסרית של לוחמי צה"ל, לעומת הסיקור המועט יחסית על אודות התנהגותם האתית של שוטרים או סוהרים.

בחברה הישראלית, שברובה עוצמת עיניים נוכח מצוקת הפלשתינים בשטחים, נוצר מצב פרדוקסלי: השירות הצבאי הוא המנגנון היחיד הכופה אמפתיה, מודעות והכרח להתחשבות בקיום ובסבל הפלשתיני. מתי יראה אזרח ישראלי את חיי היומיום בשטחים, אם לא במהלך שירותו הצבאי? איך ייחשף לקשיי הפרנסה, הקיום, ההתמודדות עם המחסומים הישראליים והשחיתות והדורסנות של הכוחות הפלשתיניים אם לא בזמן שיוצב לתקופת שירות בשטחים?

בהגדרה עשוי שירות צבאי בקרב אוכלוסייה אזרחית לכלול התנהגות בלתי הולמת. אך כפי שהמחקרים מראים – ההשפעות המתמשכות של השירות הצבאי בשטחים, לאחר השחרור, מגבירות דווקא את הבנת המורכבות, ממתנות עמדות פוליטיות, מביאות להתפכחות מ"חלומות" בדבר היכולת לעצב מציאות אסטרטגית מבלי "לספור" את הפלשתינים, ובעיקר מציתות את הדיון הציבורי על משמעות הנוכחות הצבאית בשטחים, שכן רבים ממנהיגי העמותות העוסקות בשיפור מצב הפלשתינים הם חיילים או אנשי מילואים ששירתו שם. וכידוע, לצערם של התושבים הישראלים ביו"ש, קצינים בכירים מהציונות הדתית שפיקדו על יחידות מובחרות בשטחים רחוקים מלהישאר "נאמנים" לתורת שלמות הארץ, ו"סופרים גם סופרים" את הפלשתינים.

בישראל – דווקא השירות הצבאי ביהודה ושומרון הוא אחד החסמים היעילים ביותר להתפשטותה והשגרתה של תופעת "חיות האדם במדים", ואם מבוקשם של קוטלר וחבריה הוא לחזק ולהבטיח את השמירה על צלם האנוש של החברה הישראלית, עליהם ליזום קמפיין שיכפה על כל אחד מן האזרחים להגיע לחודש של שירות צבאי בשטחים.

 גרסה PDF

התפרסם ב ישראל היום ב-21.2.2019

 פרופ' אודי לבל מרצה בביה"ס לתקשורת וחוקר במרכז בס"א, אוניברסיטת בר-אילן

Prof. Udi Lebel
פרופ' אודי לבל

(דוקטורט מקינגס קולג' אונ' לונדון) עוסק בחקר יחסי צבא-חברה ובסוציולוגיה של התרבות והפוליטיקה. מחקריו מתמקדים בעיקר בפסיכולוגיה הפוליטית והתרבותית של השכול, קהילות טראומה וזיכרון הקולקטיבי, כמו גם בסוציולוגיה של קהילות ביטחון. פרופסור חבר בבית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן.