חמור יותר מפשע: האיוולת בחיפוש פתרון כפוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני

מאת 8 נובמבר 2016

מבט מבס"א מס' 376, 8 בנובמבר, 2016

This is a Hebrew version of "Worse than a Crime: The Folly of Seeking an Imposed Solution to the Israeli-Palestinian Conflict", by Dr. Eran Lerman

תקציר: הניסיון לכפות פתרון ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חמור יותר מפשע; הוא משגה. אפילו רמז של פתרון בדרך של כפייה משלה את ההנהגה הפלסטינית ומזין את תקוותה כי תוכל להימנע מקבלת ההחלטות הקשות הנחוצות לפשרה. הדבר גם מקשיח את ההתנגדות לוויתורים בישראל, מערער את הלגיטימיות של כל תוצאה של משא ומתן, והופך את יישום הפתרון לכמעט בלתי אפשרי.

הרעיון שפתרון כפוי מבחוץ ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא אפשרי, ובסופו של דבר הוא אפילו אינטרס של ישראל, הוא שטות מוחלטת. הוא נובע מאוסף הנחות שגויות: הכישלון להשגת פריצת דרך הוא באשמת ישראל (בגלל ההתנחלויות וכו'); הלם חזק וקצר הוא כל מה שנדרש כדי שישראל "תתעשת"; והסיבה היחידה שפתרון טרם נכפה על ישראל היא ההגנה העומדת לישראל מפני השלכות מדיניותה שלה על-ידי ידידים בעלי השפעה (בעיקר בארצות הברית).

כל אחת מהנחות שגויות אלה מובילה למסקנה שקרית, והליכה בעקבות ההיגיון שלהן הוא ההפך ממועיל. אמנם לא כל הפעולות והעמדות הישראליות בשני העשורים האחרונים הראו על תבונה אסטרטגית (ראו מבנה תהליך אוסלו לדוגמה), אך חלק ניכר מהאחריות לכישלונותיהן נעוץ בפלסטינים. הפלסטינים ממשיכים להאדיר ולתגמל אלימות, ונתלים בתקווה שיוכלו להשיג מדינה בתנאיהם, מבלי להסכים לצורך הבסיסי של ישראל לביטחון, וללא הכרה של שתי התנועות הלאומיות כל אחת בלגיטימיות של האחרת.

סירובם של הפלסטינים להכיר בישראל כהתגלמות זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית לאומית – יתרה מזאת, סירובם לקבל כי קיים "עם יהודי" – מערער את מה שנתפס כדרישה בסיסית להסכם שלום בר-קיימא.

באמצעות קריאה לכפיית לחץ על ישראל, "אנשי השלום" לכאורה הופכים את השלום לבלתי מושג. עבור כל מנהיג פלסטיני (במיוחד אדם חלש ומהוסס כמו מחמוד עבאס), התקווה לפתרון כפוי היא אלטרנטיבה נוחה למאמץ הקשה של משא ומתן לפשרה. אפילו רמז לאפשרות כזו מספיק כדי לשכנע את קובעי המדיניות הפלסטינית כי עדיף להם להטיל את יהבם על התערבות בין-לאומית מאשר לקבל תוצאה של משא ומתן קשה הכרוך בפשרות כואבות. דוגמה לכך הוא "נייר עמדה מספר 15" של סאיב עריקאת משנת 2014 (מסמך מדיניות מקיף שבו הוא מטיף לנקיטת קו מתעמת וללחץ בין-לאומי) שעמד ביסוד ההחלטה הפלסטינית לדחות ולהכשיל את נסיונו של מזכיר המדינה ג'ון קרי להשיג פריצת דרך – למרות מאמץ אינטנסיבי של ממשל אובמה להביא את מחמוד עבאס לשולחן המשא ומתן.

ההנחה השגויה השנייה – כי התערבות בין-לאומית נמרצת, הנוגדת את האינטרסים הישראליים, יכולה להכריח את הממשלה להסכים לוויתורים מפליגים – היא מסוכנת לא פחות. זהו ניסיון קצר-רואי לשנות את הסטטוס קוו. אחריות מוסרית אמיתית (אשר פעילי השלום-כביכול טוענים שהיא נר לרגליהם) דורשת הערכה מפוכחת של ההשלכות האפשריות של התערבות כזו. ניתוח מערכתי, הבוחן את המהלכים מן הסוף להתחלה מראה באופן ברור למדי את ההשלכות הטרגיות שיהיו לפתרון כפוי.

חסידי הפתרון הכפוי זקוקים לתזכורת על היקף הקושי האנושי, ההברתי, הכלכלי והפוליטי שייגרם לישראל בכל מאמץ להשגת הסדר: וההחרפה הנוספת שתיגרם עקב לחץ חיצוני. הגוף היחיד שיכול ליישם פתרון מוסכם, בכל הנוגע לפינוי אזורים שיש בהם כיום אוכלוסייה יהודית – כפי שהיה בעזה וצפון השומרון בשנת 2005 – הוא צה"ל, הפועל מתוקף החלטה דמוקרטית לגיטימית.

החלטה כזו יכולה להתקבל רק אם הושגה פשרה הוגנת, צודקת, גם אם היא מייצרת מפה סבוכה ואפילו מכוערת, ליד שולחן המשא ומתן. האלטרנטיבה – שעל ממשלה ישראלית נבחרת להטיל על בני עמה כאב כבד ללא תמורה ובלחץ זר – היא פנטזיה.

ולבסוף, טיעון נפוץ על כך שה"לובי" הוא שמנע את הלחץ הדרוש הוא שקרי באותה מידה, הן מבחינה היסטורית והן מבחינה אנליטית.

היעדר פתרון כפוי עד כה אינו משקף איוולת פוליטית אלא תבונה מדינית. הוא מעולם לא נוסה מכיוון שגם הגורמים התקיפים ביותר בזירה האמריקנית ידעו שלא יצלח. עבור מזכיר המדינה ג'יימס בייקר, למשל, היה זה עקרון בסיסי שארצות הברית אינה יכולה לרצות שלום יותר מאשר הצדדים עצמם. בשנים האחרונות, נראו סימנים מעודדים לכך שכמה ממנהיגי אירופה הגיעו לאותה המסקנה.

כדאי לציין בהקשר זה מקרה אחד, שנשמר בסוד זמן רב: בעיצומו של משבר מלחמת יום כיפור ב-1973 (שחפף את נקודת המפנה של משבר ווטרגייט), הורה הנשיא ניקסון למזכיר המדינה שלו, הנרי קיסינג'ר, להגיע להבנה עם הסובייטים שאז תיכפה על ישראל, תוך התעלמות מדעת הקהל היהודית מבית. לזכותו של קיסינג'ר ייאמר שהוא סירב בכל תוקף – לא בגלל רגשות אישיים או חששות הנוגעים לענייני פנים, אלא משום שידע שאין לכך תוחלת.

כאשר ניסה הנשיא קרטר מהלך דומה עם ליאוניד ברז'נייב ב-1977, אנואר סאדאת הוא שהתמרד, נחלץ מן המלכודת שהייתה נובעת מהשפעת הסובייטים, והגיע לירושלים. סאדאת הבין היטב מה שהפלסטינים ו(כמה ישראלים) עדיין לא הבינו: רק פתרון המקובל על רוב גדול ויציב של הישראלים ניתן ליישם באופן יעיל.

כל זה, כמובן, חל גם על החלטות שממשל אובמה קיבל בתקופת ה"ברווז הצולע" שלו. הנשיא התפתה להשאיר "מורשת" אחריו, בדמות החלטת מועבי"ט 2334. יהיה זה אסון אם אותה מורשת תהפוך את השלום לאפשרי פחות.

גרסה PDF

* אל"מ (מיל') ד"ר ערן לרמן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בס"א, ולשעבר סגן ראש המטה לביטחון לאומי וראש האגף למדיניות חוץ ויחסים בין-לאומיים במטה. הוא גם חבר הסגל במכללת שלם.

סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

Col. (res.) Dr. Eran Lerman
אל"מ (מיל') ד"ר ערן לרמן

(דוקטורט מבית הספר לכלכלה בלונדון) לשעבר סגן ראש המועצה לביטחון לאומי. שירת במשך יותר מעשרים שנים כראש חטיבה באמ"ן, והיה הנציג בישראל של הוועד היהודי האמריקני. מלמד במרכז האקדמי שלם.