האיבה לישראל כמנוף לקידום אינטרסים איראניים

מאת 6 מרץ 2019

מבט מבס"א מס' 1,104, 6 במרץ 2019

תקציר: לפני ארבעה עשורים הפילה התנועה המהפכנית, בהנהגת אייתוללה ח'ומיני, את בית המלוכה הפּהלוי וכוננה על הריסותיה את הרפובליקה האסלאמית של איראן. בפרק הזמן שחלף מאז, חלו תמורות משמעותיות בשיח ובתפיסות היסוד של ההנהגה בטהראן. ואולם, אחד הנושאים הבודדים שעליהם לא חל וויכוח בקרב הממסד הפוליטי האיראני הוא האיבה הבלתי מתפשרת לישראל. מציאות זו גזרה על ישראל התנהלות שונה אל מול מדינה שבעבר הייתה ידידה ובאחת הפכה לאויב המאיים בהשמדתה.

מציאות זו מעלה את השאלה, מה מקורה של העוינות המופגנת מצד המשטר האסלאמי כלפי ישראל? הרי שתי המדינות אינן חולקות גבול משותף ולא מתקיים ביניהן עימות באשר לנוכחותו של מיעוט אתני או דתי – ובכלל זה הקהילה היהודית שנותרה באיראן. על מנת להבהיר סוגיה בעייתית זו, מן הראוי לבחון במבט רטרוספקטיבי את תבנית הקשר הבילטרלי שנטוותה בין המדינות זמן לא רב לאחר הקמת מדינת ישראל.

היחסים הבילטרליים בין שתי המדינות ידעו התחממות הדרגתית כמעט מהרגע בו הכירה איראן המלוכנית דה-פקטו בישראל, במרס 1950. למעשה הייתה איראן המדינה המוסלמית השנייה, לאחר טורקיה, שהכירה בישראל ואף פתחה נציגות קונסולרית בירושלים. מערכת יחסים זו נרקמה בתקופה הרת שינויים גלובליים ואזוריים שהשפיעו על מעמדה הגאופוליטי של איראן שנדרשה למצב את עצמה במערך הבינלאומי החדש כמונרכיה שיעית בלב אזור סוני הפכפך המיטלטל על-ידי גלי לאומיות ערבית חדשה. בד בבד היה על השלטון להגיב לאתגרים שנבעו מהדו-קוטביות שיצרה המלחמה הקרה, ולענות על אתגרים מבית תוך ייצוב המארג החברתי-פוליטי באיראן גופא.

יחסי איראן-ישראל התהוו כתוצאה ממפגש אינטרסים שקרם עור וגידים סביב ארבעה ממשקי קשר עיקריים: 1. סחר הנפט; 2. קשרי המודיעין והביטחון שהפכו לציר המרכזי ביחסים, החל מראשית 1958 וביתר שאת לאחר הפיכת יולי 1958 בעיראק; 3. קשרי מסחר מגוונים שהתרחבו לאין ערוך החל ממחצית שנות השישים של המאה העשרים; 4. הסיוע שישראל ניאותה להגיש לאיראן במגוון רב של תחומים כחקלאות, פעולות שיקום עקב אסונות טבע, השבחת מקורות מים, פיתוח המרחב הכפרי ועוד. קשרים אלה היו לצנינים והיוו מושא לביקורת מצד גורמים שונים באיראן ומחוצה לה.

בנרטיב המהפכני קיימת נטייה להציג את אייתוללה ח'ומיני כמי שהתנגד לקשר הבילטרלי ככלל ולנוכחות הישראלית באיראן בפרט כבר לאחר עצמאותה של ישראל. אולם טענה זו אינה נכונה ואף מטעה, מכיוון שעלייתו של ח'ומיני על במת המתנגדים התרחשה רק עם פרסום ששת סעיפי היסוד של "המהפכה הלבנה" בראשית שנות השישים של המאה העשרים. היו אלה אחרים, כאייתוללה אבו אל-קאסם כאשאני ונואב צפוי, שהטיפו נגד הקשר שנרקם בין שתי המדינות.

למרות שגילו ומעמדו של ח'ומיני אפשרו לו להשמיע את התנגדותו הרבה לפני כן, הוא לא העז לצאת נגד הקו הקווטיסטי שהתווה אייתוללה חוסיין ברוג'רדי באותה עת, שדגל בהפרדת דת מפוליטיקה. לאחר מות ברוג'רדי, במרס 1961, השתנו פני הדברים באופן מהותי שכן חששות השאה מחיזוק מעמדה של העיר קום והעדפתו לבסס את נג'ף (בהנהגת אייתוללה מוחסן אל-חכּים) כמרכזה הרוחני של השיעה עוררו את חמתו של ח'ומיני וזירזו את יציאתו הפומבית כנגד השליט. סיבה נוספת להצטרפותו למתנגדים לשלטון השאה נבעה ממפגש אינטרסים בינו לבין שליט מצרים – ג'מאל עבדול נאצר – יריבו האישי של השאה.

לאורך ההיסטוריה התלבטו חכמי הלכה מוסלמים, שיעים וסונים כאחד, בנוגע לשאלה: באיזה תנאים ניתן להדיח שליט מוסלמי מכס השלטון? התפיסה הבולטת הייתה שעדיף שליט מוסלמי, גם אם אינו מקיים באדיקות את מצוות האסלאם, על פני אנרכיה. תפיסה זו הייתה מקובלת גם על בכירים בממסד השיעי כאייתוללה ח'ואנסארי ואייתוללה שריאתמאדרי. אף ח'ומיני עסק בסוגיה בעייתית זו, אולם השינוי המהותי במדיניותו חל כאמור עם פרסום עקרונות היסוד של "המהפכה הלבנה" שעוררה גלי המחאה בחברה האיראנית. התסיסה החברתית הקלה על ח'ומיני להפיץ את השקפת עולמו הטוענת לחוסר הלגיטימיות לשלטון השאה, תוך הצגת קשריו עם ארצות הברית וישראל כמנוגדים לעקרונות האסלאם ולאתיקה החברתית האיראנית.

ב-3 ביוני 1963 נשא ח'ומיני נאום גדוש בשטנה כנגד השאה וישראל שבעקבותיו הוא נעצר ונכלא. באפריל 1964 התירו השלטונות את שחרורו ושובו לעיר קום, אולם מספר חודשים לאחר מכן הוא נעצר שנית בעקבות נאום שנשא בגנות חוק החסינות שהעניקה איראן לנציגי ארצות הברית. בנובמבר 1964 הוגלה ח'ומיני מאיראן ולאחר שהות קצרה בטורקיה עבר להתגורר בנג'ף שבעיראק.

הגעתו של ח'ומיני לעיראק התרחשה בתקופה נוחה מבחינתו, שכן הייתה זו תקופת שלטונו של עבד אל-סאלם עארף, שקיים קשרים הדוקים עם השליט המצרי שאפשרה לו להגביר את מרחב השפעתו בעיראק. מציאות זו הקלה על ח'ומיני לגבש את תנועת ההתנגדות, אותה כינה "תנועת השחרור של איראן". תנועה זו הכילה בתוכה זרמים שונים ודעות מגוונות שהתאחדו להם יחדיו למען מטרה משותפת. הרכבה כלל את פורשי החזית הלאומית, זרמים שונים בשמאל האיראני וזרמים בממסד הדתי. גם הממסד הדתי לא היה עשוי כמקשה אחת והכיל דעות שונות. חלקם הלכו אחר הקו שהתווה ח'ומיני ומטרתו הייתה הדחת השאה וביסוס משטר אסלאמי, ואילו אחרים שאפו להפחית את כוחו של השאה ולהשיב את המונרכיה החוקתית כבסיס שלטוני.

הטפותיו של ח'ומיני התבססו על תפיסה הגורסת כי האסלאם ככלל ואיראן בפרט נמצאים תחת מתקפה של המערב במספר חזיתות (צבאית, כלכלית ותרבותית), ולכן יש להשיב מתקפת נגד. ניתן לזהות בגישתו השפעות של הוגי דעות אחרים כסייד קוטב, עלי שריעתי וג'לאל אל-י אחמד. ואולם מרכיב בסיסי בהטפותיו כלל התרסה ושנאה ובהן נעשה שימוש בשמה של ישראל על מנת להכפיש את השאה ולהבליט את חוסר הלגיטימיות שלו למשול.

כאמור, השאיפה לגיבוש תנועת התנגדות הובילה את ח'ומיני לקשר עם תנועות מיליטנטיות שסברו כי המאמץ הפוליטי לא ישיג את מטרתו ולכן יש לעבור להתנגדות אלימה. הסנונית הראשונה הייתה "היאת-י מואתלפה-י אסלאמי" שהוקמה כבר לאחר שחרורו של ח'ומיני מהכלא והייתה מעורבת ברציחתו של ראש הממשלה חסן-עלי מנצור בשנת 1965. במקביל החלה להתארגן, מחוץ לגבולות איראן, תנועת מתנגדי משטר איראניים, ברובם סטודנטים ששהו בחו"ל לצורך לימודיהם. גם תנועה זו הקימה פלג מיליטנטי-מחתרתי בשם "סאמע" שקיבל הכשרה צבאית במצרים.

משנת 1967 ואילך, וביתר שאת לאחר ספטמבר 1970 (אירועי "ספטמבר השחור" ומות נאצר בהתאמה), חלה התפתחות משמעותית בקשר שבין תנועת ההתנגדות האיראנית לבין אש"ף. פעילים רבים מארגון "צ'ריקהאי פדאא'-י ח'לק-י איראן" וארגון "מוג'אהדין-י ח'לק" נטלו חלק בהכשרות צבאיות שהתקיימו בבסיסי אש"ף בירדן ובהמשך בדרום לבנון. בשנות השבעים התהדק הקשר המשולש בין תנועת ההתנגדות האיראנית לבין ארגוני טרור פלסטינים ופלגים שיעים בדרום לבנון.

הדמויות האיראניות הבולטות בקשר שנרקם היו מוסטפא צ'רמן ועלי אכבר מוּחְתַשֵמיפוּר. הראשון הגיע ללבנון בהזדמנויות שונות, אולם בשנת 1971 חבר למוסא אל-צדר, הפך להיות יד ימינו, ועמו הקים את ארגון אמל (אפואג' אל-מקאומה אל-לבנאניה). האחר, עלי אכבר מוּחְתַשֵמיפוּר, יצא ללבנון (ביחד עם מוחמד‎‎ מונתזרי- בנו של אייתוללה מונתזרי), על מנת לסייע למאבק הפלסטיני וברבות הימים נכנס לתודעה הקולקטיבית כאיראני שייסד את ארגון חיזבאללה.

לדידו של החוקר ארוונד אברהמיאן, הארגונים המיליטנטיים שנטלו חלק פעיל בתנועת ההתנגדות האיראנית נחלקים לחמש קטגוריות הנשענות על תפיסת עולמם, שיוכם המקצועי-חברתי, והמנהיגות האידיאולוגית ששימשה נר לרגליהם. אולם בעבור מרביתם נכרכה ההתנגדות לשלטון השאה בקשר הבילטרלי שהתפתח בין איראן וישראל ולכן שימשה קרקע נוחה לשיתוף פעולה עם ארגוני טרור פלסטינים. בנוסף נכרכה פעילות ארגונים אלה בתעמולה אנטי-ציונית ואנטישמית כאחד.

לאחר המהפכה, עם התגבשותו של הממסד החדש, הפכה ההתנגדות לישראל לאידיאל שיש ללכת לאורו, מסיבות אסטרטגיות ואידיאולוגיות כאחד. לא בכדי, האורח הראשון שהוזמן לבקר באיראן לאחר המהפכה לא היה מנהיגה של מדינה ריבונית, אלא יאסר ערפאת. באותו מעמד נמסרו לידיו מפתחות נציגות ישראל, כהוקרה על הקשר החם שנרקם בין תנועות ההתנגדות במהלך שנות השבעים של המאה העשרים.

ראוי לציין כי מפגש האינטרסים בין הרפובליקה האסלאמית לבין אש"ף לא היה על רקע תאולוגי אלא על בסיס אינטרסים, שכן ערפאת הוביל תנועה לאומית שהייתה רחוקה מרחק רב מהאסלאם השיעי. ח'ומיני ציפה שהחיבור עם אש"ף יגשר בין איראן המהפכנית לעולם הערבי, ואולם תקווה זו נגוזה עד מהרה לאור סירוב ההנהגה הפלסטינאית לאמץ את עקרון "שלטון חכם ההלכה" שהגה האייתוללה; עמדתו הניטרלית של ערפאת במלחמת איראן-עיראק; השיחות שניהלו נציגי אש"ף גורמי אופוזיציה איראניים בצרפת; והמגעים בין אש"ף לבין ריאד סביב תוכנית השלום הסעודית (באוגוסט 1981).

למרות אכזבתו של ח'ומיני מגישתו של ערפאת, המרכיב הפלסטיני הוסיף להוות מוטיב מרכזי בדרשותיו, שהתבססו על תפיסות שיעיות מרכזיות כאבחנה בין מדכאים למדוכאים ועקרון העזרה לחלש. ואולם הסיבה המרכזית נבעה מההתפתחויות שהתרחשו לאחר ייסודה של הרפובליקה האסלאמית: מחד גיסא, דחייתה של דוקטרינת "שלטון חכם ההלכה" על-ידי מדינות מרכזיות בעולם המוסלמי, ומאידך גיסא – התקוממותם הגוברת של חבריו לדרך המהפכנית כנגד מנהיגותו בשל אי שילובם בהנהגה והיד הקשה שנקט כנגד האופוזיציה. בנסיבות אלה העדיף ח'ומיני ללכד שורות מבית באמצעות התמקדות ביריב חיצוני ולכן שב למקד את האקטיביזם האסלאמי סביב סוגיית פלסטין וירושלים. כנגזרת מכך הכריז (באוגוסט 1979) על יום שישי האחרון של חודש הרמדאן כיום ירושלים הבינלאומי כאות הזדהות עם המאבק הפלסטיני.

לאחר מותו של ח'ומיני ביוני 1989, המשיכו נציגי הממסד השלטוני האיראני לקיים באדיקות את מורשתו על מנת להוכיח נאמנות לדרכו ולדרכה של התנועה המהפכנית שייסד – וכך הפכה ישראל לכלי שרת בידי המשטר להשגת הישגים מחוץ לבית. מנקודת ראות זו, השנאה לישראל היא אבן יסוד באופן התנהלות המשטר ותפיסת זהותו העצמית. ראוי לזכור, כי המדינה השיעית שצמחה מהמהפכה הינה תאוקרטית ביסודה, והאופן שבו היא מעצבת את דמותה נכרך עם תורת "וַלֵאית־יֵ פַקִיה" שהגה ח'ומיני. מסגרת רעיונית זו מציבה, בראש ובראשונה, את האחר – קרי היריב – כמרכיב אינטגרלי בהבניית הזהות הקולקטיבית החדשה. וכך, בשיח החדש, הפכה ישראל לשמש מסגרת נוחה לתיאור החיצוני – הנעדר בסיס לגיטימי וזאת, על מנת לקדם את מעמדה של איראן כהגמון בזירה המזרח תיכונית.

כמו כן, בבסיס העוינות לישראל בעת הנוכחית מתקיים מפגש אינטרסים בין לשכת המנהיג העליון, משמרות המהפכה, לבין האגף השמרני במערכת הפוליטית האיראנית, בהנחה כי הנאמנות למורשתו של אבי המהפכה תבסס את כוחם ומעמדם בזירה הפנים-איראנית ומחוצה לה. השקפה זו מעניקה משנה תוקף לדבקות במאבק הפלסטיני, על-אף האכזבות לאורך הדרך, ומסבירה את נכונות הממסד השלטוני האיראני לשכוח ולהבליג לגורמים שסטו מאבני הדרך שהציב ח'ומיני.

גרסה PDF

* ד"ר דורון יצחקוב הוא חוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן. ספרו "איראן-ישראל 1963-1948 : קשרים בילטרליים בצל שותפות אינטרסים במרחב גאופוליטי משתנה" רואה אור בימים אלו בהוצאת מרכז דיין ואוניברסיטת תל אביב. מאמר זה הנו חלק מסקירה רחבה יותר שנתן המחבר בכנס: "הרפובליקה האסלאמית של איראן בפרספקטיבה של ארבעה עשורים", שהתקיים במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים בפברואר 2019.

Dr. Doron Itzchakov
ד"ר דורון יצחקוב

(דוקטורט מאוניברסיטת ת"א) מומחה להיסטוריה של איראן המודרנית, יחסי איראן-ישראל, מדיניות החוץ של איראן.