חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

האם תמיכת ישראל בעצמאות כורדיסטן הועילה או הזיקה לכורדים?

מאת נובמבר 9, 2017
Thank you Israel from Kurdistan, image via samuelkub.blogspot.co.il

מבט מבס”א מס’ 637, 9 בנובמבר 2017 

תקציר: תמיכתה הפומבית של ישראל במשאל העם הכורדי ובעצמאות כורדיסטן העיראקית העירה שדים רבים מרבצם, והשאלה הנשאלת היא אם נזקה של תמיכה זו לא עלה על תועלתה.

מאז צמיחתה של המדינה האסלאמית בקיץ 2014 תכפו הצהרות מנהיגי ישראל בזכותם של הכורדים למדינה עצמאית בחבל כורדיסטן העיראקי. נטלו בכך חלק הנשיא דאז שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החוץ אביגדור ליברמן. הצהרות התמיכה גברו ביתר שאת עם פרסום החלטת הכורדים על משאל העם לעצמאות שהתקיים בסופו של דבר ב-25 בספטמבר 2017. ביטוי סמלי לקשר בין ישראל לבין כורדיסטן היה הנפה של דגלי ישראל בודדים לצד דגלי כורדיסטן ביום המשאל. ישראל הייתה ואף הוצגה בהבלטה כמדינה היחידה התומכת בעצמאות כורדית.

עמדתה הפומבית של ישראל סיפקה תחמושת אדירה למבקשים לעשות דה-לגיטימציה ודמוניזציה למהלך הכורדי ולהציג את הכורדים כבוגדים, את מסעוד ברזאני כבובה ציונית, את עצם המהלך של משאל העם כהקמת ישראל חדשה, ואת תמיכת ישראל כניסיון להקים את “ישראל הגדולה”. עמדה זו אף סיפקה עילה נוספת לברית הבזק שכרתו עיראק, טורקיה ואיראן לסיכול כל מהלך לעצמאות כורדית. השיח המאיים שנקטו בו ראשי מדינות אלו לא הותיר כל ספק באשר לכוונותיהם. ברוח זו הצהיר נורי מאלכי, סגן נשיא עיראק, מספר ימים לפני משאל העם כי “לא נרשה הקמתה של ישראל השנייה בעיראק”. זה היה הדהוד לדבריו של מנהיג עיראקי קודם שהזהיר עוד בשנות הששים של המאה הקודמת, עת סייעה ישראל צבאית למאבקם של הכורדים בשלטון המרכזי בבגדד, מפני הקמתה של ישראל השנייה בעיראק.

נשיא טורקיה, רג’פ טאיפ ארדואן, שאינו מחמיץ הזדמנות להשמעת עמדות אנטישמיות ואנטי- ישראליות, עט על ההצהרות הישראליות כמוצא שלל רב. הוא האשים את המוסד ואת היהודים במעורבות במשאל העם וקרא להנהגה בכורדיסטן להתעורר מהחלום של מדינה עצמאית הנתמכת אך ורק על-ידי ישראל. במפות שהופצו בטורקיה הוצגה “ישראל הגדולה” כישות שגבולותיה מתחילים בחופי מצרים ומגיעים עד המפרץ הפרסי תוך התלכדות עם “כורדיסטן הגדולה”. לאומנים טורקים שהפגינו מול שגרירות ישראל בהקשר למשאל העם הזהירו אף הם מפני הקמת “ישראל השנייה” וטענו שמזה שלושים שנה הם מתריעים על הסכנה הזאת.

מנהיגה העליון של איראן, עלי ח’אמנאי, חזר על המנטרה בפגישת פסגה עם ארדואן שנועדה לטרפד את המהלך הכורדי באומרו כי “אמריקה וישראל מפיקות תועלת ממשאל העם…. ומבקשות להקים ישראל חדשה באזור”. זמן קצר לאחר כיבוש כירכוכ מידי הכורדים על-ידי כוחות עיראקיים ב-16 באוקטובר הצהיר רמטכ”ל איראן מוחמד גולפאיגאני כי “ארה”ב וישראל קשרו קשר להקים ישראל שנייה בחבל כורדיסטן… אבל הוראותיו של המנהיג העליון וההקרבה של גנרל [קאסם] סוליימאני שמו לאל את המזימות הללו וכירכוכ שוחררה בלי שנשפכה טיפת דם אחת”. התקשורת הערבית אף היא לא טמנה ידה בצלחת והציגה את כורדיסטן כ”ישראל השנייה”, “ישראל העיראקית” או “תאומת ישראל”.

כיצד ניסו הכורדים להתמודד עם מתקפות אלו? מנהיגיהם שמרו על שתיקה רועמת, דבר המעיד על המבוכה הרבה שהיו שרויים בה. הנשיא ברזאני שהיה אחד מאדריכלי הקשרים החשאיים עם ישראל מצא עצמו במלכוד: מצד אחד קיווה שעמדת ישראל תביא לתמיכת ארה”ב והמערב ומצד שני חשש מתוצאותיה ההרסניות של תמיכה פומבית זאת בקרב אויבי הכורדים. מכאן הניסיון לנער חוצנו מההצהרות הישראליות.

אינטלקטואלים כורדים, לעומת זאת, ביקשו להחזיר מלחמה שערה. חלקם הגיבו בחיוב על תמיכת ישראל בעוד שאחרים ראו בכך נזק עצום ויחד עם זאת באו חשבון עם העולם הערבי והמוסלמי על יחסו העוין לשאיפת הכורדים לעצמאות. הנימה האפולוגטית והמתגוננת ניכרת אצל כולם. אחד האינטלקטואלים כתב כי גינוי הכורדים כ”ישראל השנייה” מגמד את התנועה הלאומית הכורדית ומתעלם ממאבקם האוטנטי של הכורדים שנמשך על פני מאה שנים. בדומה לכך טען אינטלקטואל אחר כי לכורדים הובטחה מדינה זמן רב לפני הקמתה של מדינת ישראל ושחלום כורדי לעצמאות איננו מעשי ידיה של ישראל.

רובם ככולם של הכותבים הכורדים ניסו לחשוף את הצביעות בעמדות האנטי-כורדיות. כך למשל נטען כי כל העולם הערבי ואף איראן עושים עסקים עם ישראל. דגל ישראל אף מתנופף בכמה מהמדינות הללו, אך כעת נטפלים לצעירים כורדים בודדים וחמומי מוח שהניפו דגלי ישראל בעת משאל העם. בדומה לכך נטען כי מנהיגי מדינות ערב מקיימים קשרים מאחורי הקלעים עם ישראל ובמקביל רצים לתקשורת כדי לגנותה. טורקיה, כך נטען, הגדילה לעשות: היא הכירה בישראל כבר ב-1949 ואף קשרה עמה קשרים אסטרטגיים מקיפים, אך מביעה זעזוע מקשרים כלשהם בין הכורדים לבין ישראל. בטיעון אחר בנוגע לנפט שישראל קונה מהכורדים נאמר שמדינות ערב ואיראן היו הראשונות שמכרו לה נפט. שאלת המוסר הכפול עלתה גם בהקשר של תמיכת העולם הערבי במאבק למען מדינה פלסטינית תוך התנגדותו הנמרצת למדינה כורדית.

כותבים נועזים יותר אף הדגישו שאין זו בושה לפתח קשרים עם ישראל שהינה אחת המדינות החזקות ביותר באזור, מה גם שהיא היחידה שהביעה אהדה לעניין הכורדי בשעה שהעולם הערבי והמוסלמי התנכר לו לחלוטין.

מנגד היו שהתנגדו נחרצות לקשר זה בטענה שזיהוי הכורדים עם ישראל יפגע ביחסים עם העולם המוסלמי והערבי. דובר כורדי אחד הרחיק לכת באומרו: “אם מדינה כורדית צריכה לקום בסיוע ישראלי כי אז עדיף שלא תקום כלל”. היו אף כותבים שהטילו ספק במניעיה של ישראל שלדבריהם תומכת בעניין הכורדי מטעמים ציניים ובכוונה לזרוע פרוד בעולם הערבי והמוסלמי.

אשר לשיקוליה של ישראל, הרי שאלו נובעים משילוב של גורמים היסטוריים, אסטרטגיים, הומניטריים ואפילו מוסריים שאין זה המקום לפרטם. יש רק להזכיר את הקשרים החשאיים שקיימה ישראל עם הכורדים בעיראק ב-1975-1965 והשוני הגדול שחל בהם באשר למטרותיה האסטרטגיות של ישראל. בשנים ההן המטרה הייתה לצאת מהבידוד האזורי ולהתחבר עם גורם אתני-לאומי בהתאם ל”דוקטרינת הפריפריה” של דוד בן-גוריון. מטרה עיקרית אחרת הייתה להחליש את עיראק ולסכל את השתתפותה במלחמה אפשרית נגד ישראל. כיום המטרות העיקריות הן להילחם בגורמי האסלאם הקיצוני כמו דאעש, ומעל לכל לבלום את איראן ואת התפשטותה לעבר סוריה.

מה הייתה אפוא תרומתה של התמיכה הישראלית הנוכחית בכורדים והאם ענתה על ציפיותיהם? תמיכת ישראל שיחקה תפקיד בלתי מבוטל בשלבים שלפני המשאל ובעת המשאל עצמו בכך שהעלתה את המורל של האוכלוסייה ונתנה גיבוי לתחושת הכורדים שהם אינם לבדם במאבקם הצודק. ואולם לכורדים היו ציפיות בלתי מציאותיות בעליל מישראל, ובראש וראשונה שהיא תצליח להפעיל את השדולה שלה בארצות הברית על מנת לשכנע את הממשל לתמוך ברעיון העצמאות הכורדית, ושכוחות צבא ישראליים יבואו לעזרת הכורדים בשעת הצורך. בשני המקרים הם נחלו אכזבה מרה. ישראל לא הצליחה לשנות את עמדת ארה”ב שלא זו בלבד שלא תמכה במשאל העם אלא שבעימות בין כורדיסטן לבין עיראק התייצבה לצד ממשלת בגדד והפקירה את הכורדים לגורלם למרות שנחשבו בעלי ברית נאמנים של אמריקה.

כשהתגלעו העימותים הצבאיים בין בגדד לבין ארביל לאחר משאל העם, כורדים רבים ציפו, באופן בלתי מציאותי בעליל, שישראל תשלח מטוסים או כוחות קרקע כדי לסייע בבלימת המתקפות העיראקיות, וזאת למרות שאין לישראל כל גישה פיזית לחבל הכורדי. מבחינה זאת יש כאן מעין חזרה על האכזבה הגדולה שנחלו הכורדים בשנת 1975, עת ננטשו לגורלם על-ידי האמריקנים וישראל נאלצה להפסיק את הסיוע שלה בעקבות הסכם אלג’יר בין עיראק לבין איראן ואובדן הגישה הפיזית דרך איראן. בפעם השנייה בארבעה עשורים יצאו הכורדים קרחים מכאן ומכאן. לא זו בלבד שהתמיכה הישראלית הזיקה מאוד לתדמיתם בעולם הערבי והמוסלמי אלא שהיא אף סיפקה עילה לברית הבלתי קדושה בין עיראק, אירן וטורקיה נגדם. למרות כל זאת, כורדים רבים ממשיכים להכיר תודה על כך שישראל הייתה היחידה שהתייצבה לצדם במאבקם הצודק. והמסקנה שקברניטי ישראל צריכים להסיק היא שאולי צודק ונכון לסייע לכורדים אבל בלי לטעת בהם תקוות שווא.

בסופו של דבר, התקפלות החבל הכורדי בפני המדינות הסובבות הבטיחה ש”ישראל חדשה” לא תקום בעת הקרובה. יחד עם זאת, הישגיהם הניכרים של הכורדים בעשרים השנים האחרונות לא ניתנים למחיקה בקלות, ותמיכתם של 92% מהמשתתפים במשאל העם בעצמאות תמשיך להזין את שאיפות הכורדים להגדרה עצמית לאומית.

גרסה PDF

* פרופ’ בנג’ו היא חוקרת בכירה במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ומרצה במרכז האקדמי שלם. היא פרסמה מחקרים רבים בנושא הכורדי. האחרון שבהם עומד Kurdistan’s Moment in the Middle East. 

[email protected] 

סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

לשיתוף מאמר זה:

תפריט נגישות

השארו מעודכנים