נטל ניצחון מלחמת ששת הימים

מאת 5 אפריל 2017

מבט מבס"א מס' 440, 5 באפריל 2017

תקציר: בהתחשב בתמורות שחלו אצל אויבי ישראל במהלך עשרות השנים האחרונות, הכמיהה של ישראלים רבים לניצחון מכריע כדוגמת מלחמת ששת-הימים אינה מציאותית. תקוות השווא להצלחה כזו פוגעת בבהירות החשיבה האסטרטגית וגורמת לציבור הישראלי לאבד אמון הן בצבא והן בהנהגה הפוליטית. הגישה הנכונה בכוח בסכסוכים הנוכחיים של ישראל היא שימוש בכוח מוגבל בצורה חוזרת ומתמשכת להתשת היריב. הישראלים צריכים להתנחם בעובדה שהזמן דווקא עומד לטובת ישראל.
ביוני 1967 נלחם צה"ל לבדו נגד מצרים, ירדן וסוריה והשיג ניצחון מדהים בשישה ימים. המיומנות הצבאית שהפגינה ישראל הייתה כה מרשימה עד שקרבות מלחמת ששת הימים נלמדים עד היום במכללות צבאיות ברחבי העולם.
להישג הצבאי של ישראל הייתה השפעה נוספת חשובה ביותר – השגת כברת דרך בשכנוע העולם הערבי שלא ניתן להשמיד את המדינה בנקל באמצעות כוח צבאי; ישראל היא עובדה קיימת שעל הערבים ללמוד לחיות אתה. ואכן, עשר שנים מאוחר יותר, לאחר הפסד צבאי נוסף של מצרים בידי ישראל, ב-1973 – הגיע נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לירושלים (בנובמבר 1977) עם הצעת שלום.
הניצחון המהיר והמכריע ב-1967 הפך לאמת המידה שאליה שואף צה"ל – ואופי הניצחון המצופה על-ידי החברה הישראלית לגבי עימותים עתידיים. זהו דבר בעייתי בהתחשב בתמורות שחלו בקרב אויבי ישראל ובאמצעים בהם הם נוקטים.
הציפייה הבלתי-מציאותית שניצחונות בקנה מידה של מלחמת ששת הימים יהיו התוצאה הסופית של כל עימות צבאי, פוגעת בבהירות המחשבה האסטרטגית ומונעת את אימוצן של אסטרטגיות וטקטיקות מתאימות. יתר על כן, היא מעודדת תקווה בלתי-אפשרית לסיום מהיר של הסכסוך. בהעדר תוצאה מהירה וחד-משמעית, הישראלים מאבדים אמון במנהיגות הפוליטית כמו גם בצבאית.
הישראלים, שלרובם ניסיון צבאי מסוים, עדיין מקווים לניצחונות מכריעים בזירות עזה ודרום לבנון. המלחמות בהן השתתף עד כה צה"ל במאה ה-21 הסתיימו ללא הכרעה צבאית ברורה, והותירו בישראלים רבים תחושת אי-נוחות. הם מתגעגעים לתמונת ניצחון דוגמת מלחמת ששת הימים.
סיסמאות הימין הישראלי, כגון "תנו לצה"ל לנצח", משקפות תסכול זה. כמו כן, טוען השמאל כי ניתן בבטחה להעביר את יהודה ושומרון למדינה פלסטינית, משום שניתן לכבוש מחדש שטחים אלה, כפי שנעשה ב-1967, אם אלו יהפכו לבסיס לגורמים עוינים. הקריאות להשמדת חמאס מעידות גם כן על חוסר הבנה של גבולות הכוח הצבאי.
ואולם, מלחמה קונבנציונלית גדולה, שבה צה"ל יתמודד מול עוצבות שריון גדולות ומאות מטוסי קרב, כפי שהיה ב- 1967, פחות סבירה כיום. מלחמת לבנון הראשונה הייתה האחרונה להציג עימותים מסוג זה. מאז 1982, ישראל לא נלחמה באף מדינה במלחמת קונבנציונאלית רחבת היקף.
הממד המדינתי של הסכסוך הישראלי-ערבי נעלם במידה רבה. מצרים וירדן חתמו על הסכמי שלום עם ישראל. סוריה ועיראק נקרעות על-ידי סכסוכים פנימיים ואינן מצויות במצב שבו יוכלו לאיים על ישראל מבחינה צבאית. מדינות ערביות רבות אחרות, כמו מדינות המפרץ והמגרב, הגיעו לשלום דה פקטו עם ישראל, נטייה שקיבלה חיזוק בעקבות האיום האיראני המשותף.
במשך שלושת העשורים האחרונים מתמודדת ישראל בעיקר עם שחקנים תת-מדינתיים, כגון חמאס (מיליציה סונית) וחזבאללה (מיליציה שיעית). עבור ארגונים כאלה החשבון האסטרטגי שונה מזה של מדינות. בגלל קנאותם הדתית-אידיאולוגית, קשה יותר להרתיעם מאשר מדינות, ועקומת הלמידה שלהם הרבה יותר אטית.
למצרים לקח שלוש תבוסות צבאיות (1948, 1956 ו-1973) ומלחמת התשה (1968-70) בטווח של 25 שנה כדי לוותר על המטרה של השמדת ישראל. חזבאללה לעומת זאת נלחם בישראל תקופה ארוכה יותר ונותר מסוּר למטרה לחסל את המדינה היהודית. המחיר הכבד שנגבה על-ידי הצבא הישראלי מעזה מאז 2007 לא שינה את החישוב האסטרטגי של הנהגת חמאס, שעדיין שואף לקץ מדינת ישראל.
לחמאס ולחזבאללה אין מצבורי טנקים ומטוסי קרב שהיו יכולים להוות מטרות קלות עבור ישראל. במבנה המבוזר של ארגוניהם הצבאיים אין נקודות כובד שניתן לתקוף ולחסל באמצעות פעולה מהירה ומכריעה. יתר על כן, ניצול אוכלוסיות אזרחיות להגנה על משגרי טילים ויחידות צבאיות – שהינו פשע מלחמה – מסרבל ומאט את התקדמות הצבא הישראלי בשל תנועת חיילים אטית באזורים עירוניים, ובגלל הצורך לצמצם את הנזקים המשניים בקרב האזרחים. תהליך העיור בקרב שכנותיה של ישראל צמצם במידה ניכרת את השטחים הריקים שהיו יכולים לשמש לתמרון ולאיגוף. גם הפעילות התת-קרקעית של אויבי ישראל, בין אם בעזה ובין בדרום לבנון, הינה אלמנט חדש שמאט את ההתקדמות צבאית.
יהיה זה תמים להאמין שצה"ל יכול או צריך לנצח במהירות ובאופן מוחלט בכל פעם שהוא נדרש להפגין את כוחו. יצחק רבין הזהיר כמה פעמים במהלך הקריירה הארוכה שלו כנגד הציפייה לניצחון "זבנג וגמרנו." ניצחון נגד מתנגדי ישראל החדשים דורש כיום אסטרטגיה שונה: התשה.
ישראל מנהלת מלחמת התשה ארוכה כנגד אויבים בעלי מוטיבציה דתית, המאמינים כי האל וההיסטוריה עומדים לצדם. כל מה שצה"ל יכול לעשות הוא להחליש לעתים את יכולתם לפגוע בישראל וליצור הרתעה זמנית. מה שנקרא בעגה ישראלית "לכסח את הדשא" – מטאפורה הולמת, כפי שהבעיה תמיד שבה וצומחת.
השימוש בכוח הסבלני, המתמיד, איננו זוהר אך בסופו של דבר הוא יעשה את המלאכה. למרבה הצער, ישראלים רבים אינם מבינים את הנסיבות המיוחדות לניצחון הגדול ב-1967. הם איבדו סבלנות ואינם מבינים שהזמן, למעשה, עומד לטובת הצד הישראלי.

גרסה PDF

*אפרים ענבר הוא פרופסור אמריטוס למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, המנהל המייסד של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים (1991-2016) ועמית ב- Middle East Forum.

סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

Prof. Efraim Inbar
פרופ' אפרים ענבר

(Ph.D. University of Chicago) Professor emeritus of political science at Bar-Ilan U. A veteran authority on the Arab-Israeli conflict and strategic developments in the Mideast. Expert on Israeli strategic doctrine, public opinion on national security issues, nuclear matters, U.S. Middle East policy, U.S.-Israel relations, Israeli-Palestinian diplomacy, and Israel-Turkey relations.