האם סין עשויה לשנות את מדיניות אי-ההתערבות שלה?

מאת 3 אוקטובר 2017

מבט מבס"א מס' 603, 3 באוקטובר 2017

תקציר: על אף שלכל מדינה ואזור מאפיינים ייחודיים, ניתן לנסות להסיק מהתנהלותה של סין כלפי מדינה אחת, כיצד מתנהלת ההנהגה הסינית כמעצמה בזירה הבין-לאומית וכשותפה של מדינות אחרות. מערכת היחסים של סין עם ונצואלה ועם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו נמשכת עשרות שנים, במהלכן גדל היקף המסחר ומגוון שיתופי הפעולה. שתי המדינות חוות קשיים פנימיים חריפים בתקופה האחרונה, האחת בשל הנשיא המכהן (ונצואלה) והשנייה בשל הישארותו בכיסא של הנשיא הקודם (קונגו). בוונצואלה בחרה סין שלא להתערב בנעשה בתוך המדינה והסיגה את השקעותיה. בקונגו סין טרם הגיבה באופן משמעותי למצב החדש שנוצר. אם ללמוד מהמקרה של ונצואלה הרי שסין תנהג באופן דומה גם בקונגו. מדיניות חוסר המעורבות של סין מוכיחה את עצמה כנוחה וכיעילה עבור הממשל סיני ולא נראה שהעימותים הנוכחים בקונגו, על אף ההפסד הכלכלי שהם עלולים להסב למשק הסיני, יביאו את הסינים לשנות את גישתם שלא להתערב.

על אף שלכל מדינה ואזור מאפיינים ייחודיים, ניתן לנסות להסיק מהתנהלותה של סין כלפי מדינה אחת, כיצד מתנהלת ההנהגה הסינית כמעצמה בזירה הבין-לאומית וכשותפה של מדינות אחרות.

מערכת היחסים של סין עם ונצואלה ועם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (להלן קונגו) נמשכת כבר עשרות שנים, במהלכן הלך וגדל היקף המסחר ומגוון שיתופי הפעולה. ונצואלה וקונגו חוות קשיים פנימיים חריפים בתקופה האחרונה. נראה שבוונצואלה סין אמרה את דברה על אף שהיא עושה זאת באופן איטי, ואילו בקונגו טרם.

הקשרים בין סין לבין ונצואלה התחזקו מסוף המאה העשרים, במקביל להתפתחות המסיבית בצריכת הנפט של המשק הסיני. המסחר בין הצדדים זינק מהיקף של 500 מיליון דולר בשנת 1999 לשבע וחצי מיליארד דולר, עשור לאחר מכן. נפט היווה את חלק הארי של המסחר בין הצדדים – ונצואלה מחזיקה בעתודות הנפט המוכחות הגדולות ביותר בעולם, והמשק הסיני היה צמא לנפט לצורך התפתחותו. התעשייה הצבאית של סין מכרה לצבא ונצואלה מסוקי קרב שהחלו להגיע באמצע 2006 ובין הצדדים נעשו עסקאות נוספות ומגוונות. ב-2007 הודיע משרד המידע של ונצואלה כי חברת China National Petroleum Corporation תפתח את ייצור הנפט הגולמי הכבד בחגורת נחל אורינוקו, ותשתף פעולה עם הממשל בקראקס בהקמת שלושה בתי זיקוק בסין וצי של מכליות נפט. עסקאות נוספות נחתמו ונדונו מאז בין הצדדים, כאשר החוט המקשר הוא כסף סיני, נפט מוונצואלה ורצון של הצדדים לפתח את מערכת היחסים ביניהם. גם הרצון של הצדדים לצמצם את הדומיננטיות של ארה"ב בשוק הגלובלי שיחקה תפקיד בפיתוח היחסים, בעיקר מצידם של מנהיגי ונצואלה הוגו צ׳אבז, עד מותו ב- 2013, וניקולס מדורו שהחליף אותו.

מדיניות ההלאמות של צ׳אבז, מדיניות סוציאליסטית רבת שנים לצד מדיניות כלכלית שגויה וצניחה במחירי הנפט, שהיוו את עיקר ההכנסות המדינה, הביאו את ונצואלה למצב הכלכלי הקשה בו היא מצויה כיום. ב-2016 דהרה האינפלציה ל-720%, וב-2017 היא צפויה לצמוח הרבה מעבר ל1,000%. ב-2016 הודיעה ממשלת סין שתפסיק להעניק לוונצואלה הלוואות חדשות, אך בסופו של דבר נתנה בייג'ין לקראקס "הזדמנות נוספת", אך צמצמה את היקף ההלוואות וההשקעות באופן משמעותי ביותר – לעומת חמישה מיליארדי דולרים ב-2015 וארבעה מיליארדי דולרים ב-2014, הלוותה סין לוונצואלה רק 2.2 מיליארדי דולרים ב-2016 וב-2017 הצטמצמו ההלוואות עוד יותר.

היחסים בין קונגו לבין סין הולכים אחורה עד לשנת 1887, עת שלטה בסין שושלת צ׳ינג שקיבלה פנייה ממנהיגי קונגו של אותה התקופה. בגלגול הנוכחי מקיימות המדינות יחסים דיפלומטיים שראשיתם ב-1971. בדומה למצב בין ונצואלה לבין סין, גם היחסים הכלכליים בין קונגו לבין סין התחזקו לקראת תום המאה העשרים ומאז הם צומחים כמעט בהתמדה. קונגו מייצאת לסין מגוון של משאבי טבע וסין משקיעה בתשתיות ומעניקה לממשל המקומי הלוואות בתנאים נוחים. כך לדוגמה, לפי מאגר הנתונים של AidData בין 2011-2000 הקים הממשל הסיני בקונגו 21 פרויקטים בתחומי פיתוח שונים. בין הפרויקטים בתי-חולים ובתי ספר, סכרים, גשרים ועוד. הסינים גם שלחו לקונגו, כמו למדינות אפריקאיות אחרות, כוחות שמירת שלום במסגרת כוחות האו"ם. הממשל הסיני פעל ופועל כך משום שהוא זקוק למשאבי הטבע הקבורים באדמת קונגו. בין המשאבים המרכזיים נמנים מינרלים שונים, מתכות כגון נחושת ומתכת בשם קובלאט (המשמשת בין היתר לייצור סוללות ומוצרים מגנטיים, כזרז בתעשיית הנפט ושימושים שונים בעולם הרפואה) שכמחצית מהעתודות שלה בעולם נמצאות בקונגו.

נשיא קונגו, ג'וזף קבילה, היה אמור לסיים את תפקידו בנובמבר 2016. אך רשויות המדינה הודיעו כי לא יערכו בחירות חדשות עד תחילת 2018. ההודעה הובילה לגל אלימות בין תומכי המשטר וכוחות הביטחון לבין מתנגדי השלטון. האלימות המתמשכת בין הצדדים הובילה, לפי דיווחי האו"ם, לכך שכיום יש בקונגו כ-3.8 מיליון פליטים, ומאות הרוגים ופצועים שהנתונים לגביהם אינם מאומתים.

תגובת ההנהגה הסינית כלפי הקשיים בוונצואלה הייתה איטית ומדודה והיא התמידה  בעיקרון המוביל של מדיניות החוץ שלהם הקורא לאי-התערבות בעניינים פנים מדינתיים. הסינים יכולים היו לשלוח סיוע לנשיא ונצואלה במטרה לייצב את שלטונו ולהבטיח את המשך זרימת הנפט החשובה כל-כך לצמיחה הסינית, אך הם בחרו שלא להתערב והעדיפו לסגת ולהסיג את ההשקעות שלהם מהמדינה הבעייתית ולהגביר את ייבוא הנפט ממקומות אחרים. מתקדים זה ניתן להסיק כי גם בקונגו יפעלו הסינים בצורה דומה. קונגו אמנם מהווה שותף חשוב עבור הסינים כמוקד מרכזי ביבשת אפריקה ומקור למשאבי הטבע הרבים השוכנים באדמתה, אך היא איננה משתווה לחשיבותה של ונצואלה והנפט שהיא מספקת.

לא רק בשל הצורך הסיני בנפט מוונצואלה היה נכון עבורה להתערב בוונצואלה יותר מאשר בקונגו. ונצואלה שוכנת בדרום אמריקה ומהווה את אחת המדינות העויינות בצורה חריפה ביותר את ארה"ב, עוינות שהגיעה לשיאה עם הודעתו בחודש שעבר של נשיא ארצות הברית על סנקציות חדשות על המדינה. אילו בחרו הסינים לתמוך בממשל בוונצואלה הם היו מבצרים עוד יותר את מעמדם כאופוזיציה לארה"ב בהשוואה לתמיכה בממשל הנוכחי בקונגו, שאמנם זוכה לגינויים מכיוון ארה"ב אך לא במידה שווה לונצואלה.

מדיניות חוסר המעורבות של סין מוכיחה את עצמה כנוחה וכיעילה עבור הממשל סיני ולא נראה שהעימותים הנוכחים בקונגו, על אף ההפסד הכלכלי שהם עלולים להסב למשק הסיני, יביאו את הסינים לשנות את גישתם שלא להתערב. למרות הנוחות והיעילות של גישה זו ייתכן שבעתיד ייאלצו הסינים לקחת על עצמם תפקידים משמעותיים בזירה הבין-לאומית, אם בשל העובדה שמעצמות אחרות ייקחו צעד אחורה או במקרה שהעוצמה הסינית תקבל מכה כלכלית שהיא לא תוכל או לא תרצה לספוג. בהיבט הערכי ראוי שסין תתמוך במדינות ומשטרים המגנים על הזכויות הבסיסיות של האזרחים ופועלים על מנת לשפר את חייהם.

גרסה PDF

* רועי ילינק הוא דוקטורנט בחוג ללימודי המזה"ת באוניברסיטת בר-אילן, עמית מחקר בפורום קהלת וחוקר אורח באוניברסיטת שנחאי.

סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

רועי ילינק

Roie Yellinek is a Ph.D. student at Bar-Ilan University in Ramat-Gan (Israel), a doctoral researcher at the Begin-Sadat Center for Strategic Studies, and a non-resident scholar at the Middle East Institute. He is a specialist in the growing relationship between the Middle East and China, especially in regards to the soft power component of Chinese diplomacy. His research is based on fieldwork conducted in China, Israel and other countries. He has authored numerous articles that have been published by research institutions and newspapers in both Israeli and international media outlets.