עידן טראמפ: לחזק את אמינות ארה"ב

מאת 16 נובמבר 2016

מבט מבס"א מס' 377, 16 בנובמבר 2016

This is a Hebrew version of The US Must Bolster its Global Credibility by Maj. Gen. (res.) Yaakov Amidror

תקציר: המבחן של הנשיא האמריקני הנבחר יהיה באיחוי הקרעים החברתיים במדינה, אבל גם בכך שישיב את ארה"ב למעורבות פעילה בעולם. יחסיו עם ישראל יהיו תלויים בבעלי התפקידים שימנה, אבל לא צריך להמתין – על ישראל לגבש הבנות שקטות עם הממשל החדש מוקדם ככל האפשר.

אם למישהו היה ספק שהעולם שרוי בזעזוע ענק שלא רואים את סופו, הרי באו תוצאות הבחירות בארה"ב והתירו את הספקות. מה שנראה כבלתי אפשרי הפך לעובדה; הדמוקרטיה שוב הוכחה כשיטה הפכפכה שיכולה להפתיע בכל פעם מחדש. בשולי הדברים נלמד פעם נוספת שמשאלי דעת הקהל הם חסרי ערך, וכי דעת הקהל היא עניין קשה לחיזוי לא רק ברחובות המזרח התיכון, אלא גם בין קליפורניה לניו יורק. אולי הגיע הזמן להפסיק את המשאלים הללו, שלא מתעייפים מלטעות ולהטעות.

בשיחה בקצה השני של העולם, באוסטרליה, אמר לי איש חכם כי הדמוקרטיות המערביות במשבר שמביא לעלייתן של תנועות קיצוניות באירופה, ושל מועמדים מחוץ לזרם המרכזי בארה"ב. הסיבה לכך, אמר, דומה בכל העולם: האזרחים במדינות אלה מצפים לקבל מהמדינה הרבה יותר ממה שהמדינה יכולה לתת להם, ואין סיכוי שהמדינה תוכל לספק את מאווייהם מבלי לשנות את השיטה באופן קיצוני. האכזבה תהיה עוד יותר גדולה אם יתברר שגם הנבחרים החדשים אינם יכולים לשנות את המציאות הקשה, כי רוב ההבטחות שלהם לא ניתנות ליישום בעולם האמיתי.

נדמה לי שראייה פסימית זאת נכונה בעיקרה. התחושה החריפה כנגד ממשלות שלא מספקות את ציפיות האזרחים, משותפת כנראה לדמוקרטיות ולדיקטטורות. בדמוקרטיות היא באה לידי ביטוי ביום הבחירות, ובדיקטטורות בהפיכה ובשפיכות דמים. התסכול מחוסר התפקוד של הממשלות היה בבסיסו של הזעם במקומות לא מעטים במזרח התיכון, עת פרץ מה שמכונה "האביב הערבי", ועתה הוא מניע חלק מהשינויים בדמוקרטיות המערביות.

בדיוק כמו במשאל העם בבריטניה, שם הצביעו המוני אנגלים נגד האליטה שמרוכזת בעיר הבירה בעד יציאה מהאיחוד האירופי, גם בארה"ב העם הצביע בניגוד לרוח של מי שאמורים להיות מובילי הדעה. אפילו הממסד הרפובליקני הסתייג מטראמפ באופן זה או אחר, שלא לדבר על המדיה האמריקנית ברובה הגדול, כמו גם גיבורי התרבות – ממוסיקה ועד קולנוע. כל אלה התגייסו בעד הגברת קלינטון.

אך העם האמריקני חשב אחרת, לפחות אלו שהלכו להצביע. ביום שלישי פנתה אלי עיתונאית ישראלית ידועה בשאלה הנוגעת לארה"ב, וכדרך אגב שאלה אותי על תכנית טלוויזיה ש"מסעירה את המדינה". השבתי לה שלא ראיתי את התוכנית, אבל בכל מקרה אני לא רואה שום סערה במדינה. אני שומע על סערה בקרב העיתונאים, אך עם כל הכבוד לעיתונות ועל אף חשיבותה, היא אינה "המדינה".

נדמה שזאת הטעות שהובילה למה שנראה כהפתעה בבריטניה ובארה"ב: נתק של העיתונות ושאר מי שאמורים לעצב את דעת הקהל, אך גם להציג ולייצג אותה, מרוב המצביעים. מדובר בשלוש שיטות שונות של דמוקרטיה ייצוגית – בארה"ב, בבריטניה ובישראל – ובשלושתן נראתה תופעה שהיא לכל הפחות מוזרה. לא ברור שיש מה לעשות כדי לשנות את המצב, ולא בטוח שנכון לעשות משהו ביוזמה שלטונית, אבל ברור שזה מצב שאינו בריא לדמוקרטיה, שהרי אמון של האזרחים באובייקטיביות של העיתונות ובהגינותה חיוני לפחות באשר לתיאור העובדות – גם אם לא לגבי הפרשנות.

טוב היה אם העיתונות הקלאסית, הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה, הייתה עושה חשבון נפש באשר לאובדן אמינותה ולכן גם חוסר יכולתה להשפיע, זה נכון בישראל כבארה"ב.

של הרוב, וגם של המיעוט

בעיני רבים מאזרחי ארה"ב, תקופת הנשיאות של הנשיא אובמה מסתיימת באכזבה גדולה. עוד רבות ייכתב על הנשיא ששבר את תקרת הזכוכית הגזעית בהיותו הנשיא הראשון ממוצא אפרו-אמריקני, אבל הוא כנראה גם ייזכר כנשיא מקטב שהוסיף לקרעים בתוך החברה האמריקנית. מסע ההשמצות במהלך מסע הבחירות היה ביטוי חיצוני לקרע עמוק ותיעוב הדדי בין שתי תרבויות המתקיימות בארה"ב, שהנשיא האחרון לא הצליח להקטין וכנראה אף החריף אותם בהתנהגותו.

דוגמה לכך ניתן לראות במאבק על הסכם הגרעין עם איראן, כאשר הנשיא התעלם לחלוטין מהקונגרס וככל הנראה גם מדעת הקהל הכללית בארה"ב, וחתם על הסכם שהוא עצמו הגדיר כחשוב בכהונתו בלא להביא אותו כלל לאישור הקונגרס האמריקני. כך לא בונים קונצנזוס או אמון בתרבות הפוליטית ובמוסדות הפוליטיים של המדינה.

יש בכך לקח חשוב ביותר לדמוקרטיות שבהן יש מחלוקות קשות. חשוב ביותר להגיע לפתרונן של מחלוקות שכאלה בפשרות, שבהן גם מי שיכול לכפות את דעתו מוותר במשהו, כדי שגם מי שבאותה עת מצוי במיעוט לא יחוש שהתעלמו ממנו לחלוטין. חשוב גם לא לקבל החלטות קריטיות על בסיס של רוב שאינו מוצק ורחב. בישראל נהוג לומר שמי שמקבל החלטות קשות גם בניגוד לדעת הקהל הוא "מנהיג אמיץ", בעיקר אם החליט לפי רוח העיתונות המובילה, תוך התעלמות מנזקי הקרע שנוצר או מתעצם במצבים אשר כאלה. ארה"ב דהיום היא דוגמה לחברה שסובלת מסינדרום של שנאה, שלפחות חלקו נובע מאי-שמירה על כלל חשוב ביותר שעיקרו: על הרוב להיות צנוע בהחלטותיו ולא להתעלם מזעקות המיעוט.

לקח זה אסור שיישכח גם בישראל, כי היו דברים מעולם. העובדה שהקונגרס שנבחר עתה גם הוא רפובליקני, הן בבית הנבחרים והן בסנאט, תקל מאוד על טראמפ. עם זאת, התפילה בפי רבים בארה"ב היא שהנשיא, על אף הרוב שיש לו, באמת יראה עצמו כ"נשיא של כולם" – כפי שהצהיר בנאום הזכייה – ולא יתעלם מדעת המיעוט הדמוקרטי, ובכך יתרום במשהו לאיחוי הקרעים.

להניע את החלום האמריקני

בתחום אחד בוודאי ישאיר טראמפ חותם לשנים רבות, כאשר ימנה את השופטים העליונים בתקופתו. גם בית המשפט העליון בארה"ב עומד בפני חילופים, אך שם מתמנים שופטים על ידי הנשיא ובאישור הקונגרס. משום שליטת הרפובליקנים בשני המוסדות הללו, יתמנו כנראה שופטים שמרנים יותר, מה שעלול להטות את הכף בבית המשפט העליון, שבמבנה המערכת האמריקנית על איזוניה העדינים יש לו תפקיד חשוב ביותר בעיצוב דמותה של החברה.

אין ספק שבחירת טראמפ היא גם ביטוי לפחד עמוק מפני זרים ומהגרים, המאיימים לתפיסתם של רבים על האופי האמריקני הלאומי. זה היה נכון גם באשר לחששות של האנגלים מפני נוהלי ההגירה של האיחוד האירופי, וזה נכון לאמריקנים רבים החוששים מזרם המהגרים המשנים את אופייה של ארה"ב.

זאת הייתה עבור אמריקנים רבים הזדמנות, אולי אחרונה, לעכב ולהאט את קצב השינוי. זה היה כנראה זרם מעמקים, מוזן על-ידי פחד של המוני אמריקנים הרחוקים ממרכזי הערים הגדולות לאורך חופי אמריקה, שחיים במרחב העצום שאותו לא פוגשים על מרקע הטלוויזיה, כי הטלוויזיה אינה מייצגת אותם. לכך הצטרף חשש גדול נוסף באותם מקומות, שנבע מהתפתחות הגלובליזציה שמשכה את השטיח מתחת לעובדים רבים בארה"ב. בעטיו של התהליך הועברו משרות רבות, בעיקר של תעשייה פחות מתוחכמת, למדינות אחרות. טראמפ נישא על גל תחושת הנטישה שיצרה התופעה בקרב שכבת עובדים רחבה, המורכבת בעיקר מלבנים ללא השכלה גבוהה, שחשה פגועה וזנוחה.

מתברר, אם כן, שיש אמריקה אחרת מחוץ לוושינגטון ולאוניברסיטאות המכובדות במרכזי המערב והמזרח, ואשר האמריקני הממוצע מתקשה להגיע אליהן אם אינו בן למשפחה אמידה או גאון יוצא דופן. "החלום האמריקני" חדל מלעבוד, והניצחון של טראמפ הוא ביטוי לרצונם של רבים להחיות אותו .אין פלא שעניין זה עלה כבר בנאום הניצחון של הנשיא הנבחר – זאת באמת משימה ראויה וקשה.

מה תהיה המדיניות של הנשיא החדש בשני תחומים אלה היא בגדר שאלה פתוחה, שהרי אין אפשרות לעצור את ההגירה במטה קסם ואין הרבה מה לעשות עם מיליוני המהגרים החיים בארה"ב ללא בסיס חוקי. באותה מידה, קשה לראות איך אמריקה מוותרת על עמדות כלכליות מובילות שמתאפשר לה להגיע אליהן רק בגלל הגלובליזציה, בעיקר בתחומי הפיננסים והטכנולוגיה המתקדמת. אם יפתח טראמפ במלחמת סחר עם העולם, גם אמריקה תיפגע מאוד.

התופעות הללו – ובעיקר החשש מפני מהגרים – אינן מיוחדות רק לארה"ב. הן נוכחות מאוד גם באירופה ולכן גם בגרמניה וצרפת, למשל, הן תשפענה על תוצאות הבחירות בשנה הבאה. האם מבשרת בחירתו של טראמפ, כמו גם הצבעת היציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי, על כיוון היסטורי חדש בתחום המערכת הבין-לאומית, הן באשר להגירה והן באשר לפתיחות כלכלית בין מדינות? עוד קשה לקבוע, אבל הסימנים לכך חזקים מתמיד.

איני יודע עד כמה השפיעה ההידרדרות במעמד ארה"ב בעולם על הבחירות הנוכחיות, אבל ברור שלטראמפ ממתינים כמה מבחנים קשים בתחום יחסי החוץ. הבעיה העיקרית היא שארה"ב איבדה את אמינותה כמעצמה; הנשיא היוצא אובמה הסביר מדוע אין זה חשוב, לדעתו, אך בעולם זה נתון רב משמעות. רק השבת האמינות תוכל לאפשר לאמריקה להרגיע במצבים מתוחים ברחבי תבל ולמנוע הידרדרות במערכות יחסים שבהן יש לה אינטרס.

התחושה שאמריקה נטשה את העולם ואי-אפשר לסמוך עליה, נשמעת לא רק בין בעלי בריתה במזרח התיכון, אלא גם במקומות רחוקים בצד השני של הגלובוס, שם מתמודדות מדינות האזור עם מה שנתפס בעיניהן כאגרסיביות סינית. גם שם התחושה של "היעלמות אמריקה" היא אמיתית וחזקה.

טראמפ יעמוד בפני שאלות קשות בים סין הדרומי, אך גם אל מול הכוח העולה של רוסיה במזרח התיכון. כיצד הוא יחליט לטפל בוואקום שמשאיר קודמו, כאשר הצבא האמריקני סובל מקיצוצים שפוגעים ביכולותיו? זו שאלה לא פשוטה. הכוח הצבאי האמריקני יעמוד למבחן נוסף, אצל מי שלפחות במוצהר מסביר עד כמה הנושא חשוב לו. מדובר בהשקעה ענקית שלא קל לממנה מכלכלה הצומחת לאט וזקוקה לדחיפה גדולה בתחום התשתיות.

ישראל צריכה לפעול, ועכשיו

ומה באשר ליחסי ישראל-ארה"ב? בעת הזאת עוד לא ברור את מי מביא אתו הנשיא החדש לתפקידים הקריטיים – כמזכיר המדינה, מזכיר ההגנה וראש המטה לביטחון לאומי. טראמפ בוודאי יחליף גם ראשי ארגונים שונים שעימם לישראל קשר קבוע וחשוב, ולכן עד שיהיה ברור מיהם גורמי העבודה סביבו קשה לנסח עמדה.

נראה שיש לנשיא הנבחר אהדה בסיסית לצורכי ישראל, והוא עבד ומכיר אנשים לא מעטים הבקיאים בצרכים אלה ויכולים להביא את קולה של ישראל לאוזניו. החודשיים הקרובים, שבהם יעצב את מדיניותו לתחילת הדרך ויגבש את הצוות שאתו יעבוד, חשובים ביותר כדי ליצור קשרי עבודה ולהשפיע על המדיניות בשלבי העיצוב.

לישראל יש כמה יתרונות חשובים: היא מדינה יציבה; היא לא מבקשת שארה"ב תשלח לעזרתה שום חייל אמריקני; ואי-אפשר להאשים אותה בכך שאין היא משלמת מחיר גבוה כדי להגן על עצמה. אפילו הסיוע הכלכלי שישראל מקבלת מארה"ב, והוא גדול מאוד, יהפוך בתוך כמה שנים במלואו למעין סובסידיה לתעשייה האמריקנית. ולכן בחוכמה הסכימה ישראל כי הוא יהיה מיועד לקנייה בארה"ב בלבד, כך שקשה יהיה לבוא בטענות כאילו מישהו באמריקה נפגע ממתן הסיוע.

סביר שהממשל החדש יהיה תקיף יותר עם איראן, גם אם לא יבטל את הסכם הגרעין עמה. השאלה היא עד כמה יהיה טראמפ מוכן להשקיע במרחב כדי למנוע את התחזקותה של המעצמה השיעית, שמתחזקת יחד עם רוסיה, שותפתה בסוריה.

סביר שהאדמיניסטרציה החדשה תהיה פחות קפדנית עם ישראל לגבי הבנייה בהתנחלויות. עבור הנשיא הקודם, ההתנחלויות היו סדין אדום, והוא הפך את נושא הבנייה ביו"ש וירושלים לעניין מרכזי בתחום יחסי ישראל-ארה"ב. זאת הייתה טעות גדולה וצריך לקוות שהממשל החדש ימצא עם ישראל את הפשרה הנכונה בנושא, שהרי כל עוד מדיניותה הרשמית של המדינה תומכת ברעיון שתי המדינות ממזרח לנהר הירדן, צריך להשאיר אופציה זאת פתוחה.

בכל מקרה, יש להתכונן לשלב לימוד ארוך, שבו הכול ישתהה ויעמוד, עד שבארה"ב ירגישו אלו שזה מקרוב באו בטוחים מספיק כדי לבחון ולהחליט על אסטרטגיה ראויה ועל דרכי ביצוע. הצעדים הראשונים יהיו קריטיים, כדי שהעולם יבין שלא רק הרטוריקה שונה אלא גם הנכונות להשקיע ולהקריב, כדי להגן על האינטרסים של ארה"ב – אך גם על ידידותיה ברחבי העולם.

על ישראל להכין היטב את שצריך יהיה לומר לאנשי הנשיא מיד בתחילת הדרך: מהן ההבנות השקטות והפומביות שישראל רוצה בהן, ומהן הבעיות שלגביהן יש צורך במעורבות אמריקנית פעילה יותר, כמו גם מהם הנושאים שבהם נוח לישראל יותר ללא מעורבות. ארה"ב תמשיך להיות המשענת האסטרטגית החשובה ביותר, ויש שיאמרו היחידה, של מדינת ישראל. אך על ישראל לראות כיצד היא משפרת את הקשר עם ארה"ב במהלך כהונת הנשיא שזה עתה נבחר. על אף היחסים הטובים עם האדמיניסטרציה הקודמת, יש מרחב לשיפור גדול מאוד, ויש לדאוג לו כבר מעתה.

גרסה PDF

פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 11.11.2016

* האלוף (מיל') יעקב עמידרור הוא עמית בכיר ע"ש רוסהנדלר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. משמש גם כעמית בכיר במרכז ג'מנדר של JINSA. היה היועץ לביטחון לאומי של רה"מ וראש המטה לביטחון לאומי. שירת כמפקד המכללות הצבאיות וראש חטיבת המחקר באמ"ן.

סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

Maj. Gen. (res.) Yaakov Amidror
אלוף (מיל') יעקב עמידרור

Former National Security Advisor to the Prime Minister of Israel and the Head of the National Security Council. Served 36 years in senior IDF posts, including commander of the Military Colleges, military secretary to the Minister of Defense, director of the Intelligence Analysis Division in Military Intelligence, and chief intelligence officer of the Northern Command. Author of three books on intelligence and military strategy.