מדוע ערביי ישראל לא בוחרים?

מאת 25 אפריל 2019

מבט מבס"א מס' 1,152, 25 באפריל 2019

תקציר: שיעור ההצבעה הנמוך בקרב הציבור הערבי נבעה מניכורו של ציבור זה מהמפלגות הערביות, הנתפסות כגורם מתסיס ומפלג המוציא דיבת הערבים רעה בקרב עמיתיהם היהודים. ערביי ישראל זקוקים לפיכך להנהגה שתעמיד בראש סדר העדיפויות את הדאגה לצורכיהם, ובמקביל על ממשלת ישראל לפנות ישירות לאזרחיה הערבים ולקדם את שילובם בחברה הישראלית.

בימים האחרונים אנו עדים למסע הלקאה עצמית בכלי התקשורת סביב הימנעותם של אזרחים ערבים רבים ממימוש זכות הבחירה. חברי הכנסת הערבים הצביעו על חוק הלאום כגורם שהביא לכך.

כשבועיים לפני הבחירות פורסם סקר שערכו הג'רוזלם פוסט ואוניברסיטת מרילנד בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הערבית, לפיו 73% מערביי ישראל היו מעוניינים להיות מיוצגים בממשלה ו-53% מהם האמינו בהתכנותה של הזדמנות כזו.

המשתתפים בסקר היו מודעים לכך שממשלת ישראל מורכבת מסיעות ציוניות הרואות בסמלי הריבונות היהודית חלק חשוב ומרכזי בנרטיב הישראלי, וכי ראשי כחול לבן שהתמודדו על השלטון הבהירו שאם ישונה חוק הלאום יהיה זה באופן סמלי בלבד. נשאלת אפוא השאלה באיזו מידה היווה חוק הלאום את הסיבה להימנעותה המוחלטת של האוכלוסייה הערבית מהצבעה במערכת הבחירות, למרות אמונתה בצורך לנטילת חלק פעיל בעיצוב הציבוריות הישראלית, כפי שמשתקף בסקר.

בבוקר שלאחר הבחירות טען ח"כ אימן עודה בראיון לגל"צ כי על המפלגות הערביות לעשות בדק בית על מנת להבין את השתתפותו הדלה של הציבור הערבי בבחירות, ובכך הודה בעקיפין באחריותן של מפלגות אלה להימנעות מהצבעה. בין אם נבע הדבר ממחאה על פירוק הרשימה המשותפת או מסיבה שונה, חקיקת חוק הלאום אינה הגורם לכך.

תופעה זו אף לא נבעה מתחושת ניכור עמוקה של הציבור הערבי ממדינת ישראל כפי שטענו רבים בתקשורת. בפועל השתלבו ערביי ישראל היטב בציבוריות הישראלית: במערכת המשפט שם ערבי הינו עניין שבשגרה, הן בכס השיפוט, הן בפרקליטות, והן בקרב עורכי הדין. במגרש הרפואי ישנם רופאים בכירים, אחים ואחיות, רוקחים ורוקחות. בעלי העסקים הערבים, בתחום המסעדנות, הבניין, השיפוצים, הגננות ועוד, נהנים מתקופת פריחה. המסחר והקמעונאות, הטיולים בארץ ובחו"ל, הרווחה הכלכלית המתבטאת בעלייה הניכרת במספר הסטודנטים, בעלי רכבי פנאי, בתים מצודדי עין וכיו"ב, מצביעים על רמת חיים נוחה בקרב שיעור לא מבוטל.

חברי הכנסת הערבים אמנם השיגו בולטות ציבורית ניכרת בארץ ובעולם, אלא שהדבר לא תרם מאומה לקהל בוחריהם. הם לא השתתפו בכנסים בינלאומיים או נשאו נאומים באו"ם בעניין העלאת שכר המינימום או הגדלת קצבת הזקנה. הם הסתובבו בבירות העולם כשעל שפתותיהם אמירה אחת – ישראל היא מדינת אפרטהייד הפוגעת בזכויות העם הפלסטיני החייבת להפוך ל"מדינת כל אזרחיה" שתאפשר את מימוש "זכות השיבה" של ה"פליטים הפלסטינים" – כינוי מכובס להפיכתה של ישראל למדינה ערבית (לא דמוקרטית) בה יהיו היהודים מעוט נרמס.

הקדשת חברי הכנסת הערבים את מרבית זמנם ומרצם לקידום האינטרס הפלסטיני, ולא זה של בוחריהם, יצר ניכור לא רק בינם לבין אזרחי ישראל היהודים אלא גם בקרב המוני האזרחים הערבים המבקשים ממנהיגיהם להיות חלק מהציבוריות הישראלית וממשלתו והרואים בהם גורם מתסיס ומפלג המוציא דיבתם רעה בקרב עמיתיהם היהודים. הראיה, מספר המפגינים ההולך וקטן כשמדובר בעניינים שבמגרש הלאומי הישראלי-פלסטיני. משיחות שערכתי עם סטודנטים לא מעטים עולה כי הסוגייה הפלסטינית חשובה בעיניהם, אך לא החשובה ביותר. אנו מעוניינים להרגיש חלק מהחברה הישראלית ולהשתלב בהנהגה, הם אומרים.

ערביי ישראל זקוקים להנהגה שתעמיד בראש סדר העדיפויות את הדאגה לצורכיהם. זה הזמן שבו על ממשלת ישראל לפנות ישירות לאזרחיה הערבים ולקדם פרויקטים משלבים של מסחר, תעסוקה, פנאי ונופש, כמו גם הסדרת הבניה ביישובים הערביים. זה הזמן לחיזוק מרכיבי הישראליות בקרב הציבור הערבי – זו אחת המשימות הראשונות במעלה המונחת לפיתחה של הממשלה החדשה.

 גרסה PDF 

* הכותב הוא חוקר במרכז בגין סאדאת ומרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן.

Dr. Yechiel Shabiy
ד"ר יחיאל שבי

ד"ר יחיאל שבי (דוקטורט מאוניברסיטת בר-אילן). מומחה לנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני והתנועות האסלאמיות. יועץ למשרדי ממשלה, מוסדות וארגונים ציבוריים בנושא הקצנה לאומנית-דתית בקרב ערביי ישראל.