הפסגה המשולשת בטהראן כמנוף למימוש האינטרס האיראני

מאת 20 ספטמבר 2018

מבט מבס"א מס' 954, 20 בספטמבר 2018

תקציר: וועידת הפסגה שהתקיימה בטהראן בין מנהיגי רוסיה, טורקיה ואיראן (7 בספטמבר) מיקדה את תשומת הלב באינטרס האיראני בנטילת חלק פעיל ומרכזי בשיקומה של סוריה. הסיבות לכך כרוכות ברצון איראני לקדם שורת אינטרסים אזרחיים וביטחוניים שעלולים לפעול בעתיד כנגד מדינת ישראל.

ב-7 בספטמבר נפגשו בטהראן מנהיגי רוסיה, טורקיה ואיראן בניסיון להגיע להבנות בנוגע לטיהור מחוז אידליב ממתנגדי משטר אסד בפרט ועתידה של סוריה ככלל. הפסגה התקיימה יום אחד בלבד בטרם  החלו ההפצצות האוויריות על אידליב, מעוזה האחרון של האופוזיציה שמנהלת מאבק במשטר הסורי משנת 2011. על-אף מצג האחדות שהוצג כלפי חוץ, חילוקי הדעות בין הצדדים היו בלתי נמנעים ומה שהכתיב את הטון היה הרצון לקידום מערך אינטרסים פרטיקולרי של כל אחת מהמדינות המתדיינות. מבט חטוף אל הבדלי המינוח שעשו המנהיגים סביב המושג "טרוריסט" מצביעים על פערי התפיסות בין הצדדים. בעוד איראן ורוסיה בחרו לכנות את כלל גורמי האופוזיציה בסוריה כטרוריסטים, טורקיה שמרה הגדרה זו לכורדים ולארגוני ג'יהאד סונים – כגון ג'בהת אל-נוּסְרָה. מן העבר השני, נראה כי הקו המחבר בין שלוש המדינות התבסס על השאיפה להוציא את ארצות הברית מתהליך קבלת ההחלטות בנוגע לעתידה של סוריה ובכך לקבע את התודעה כי קביעת סדר היום הוא נחלתן הבלעדית של שלוש המדינות המתדיינות.

נאומי שלושת הנשיאים המחישו היטב את הבדלי הגישות בין הצדדים. הנשיא פוטין בחר להתמקד בהחזרת הנורמליזציה לסוריה והשבת הפליטים תחת מטריה של האו"ם, ואילו הנשיא ארדואן דרש להכריז על שביתת אש מידית במחוז אידליב במטרה למנוע שפיכות דמים שמתכננים נאמני אסד. לעומת זאת מיקד הנשיא רוחאני את נאומו בארה"ב וישראל. את הראשונה הוא כינה כמדינה שפלשה לסוריה ללא הסכמה ואילו את ישראל כינה כישות בלתי חוקית המלבה את המתח באזור ותבע – למרבה האירוניה – את פינוי כוחותיה מהמרחב הסורי. בהמשך הנאום הביע הנשיא האיראני את רצונה העז של הרפובליקה האסלאמית לשקם את סוריה עם שוך הקרבות.

מבחינתה של טהראן שיתוף הפעולה עם רוסיה וטורקיה, חרף הבדלי ההשקפה ביניהן, מהווה צעד הכרחי למימוש שאיפותיה באזור. איראן מודעת היטב למרכזיותה של רוסיה בקביעת סדר היום הפוליטי, כלכלי וצבאי בסוריה ולכן משקיעה מאמצי שכנוע רבים במסדרונות הקרמלין במטרה להבטיח את נוכחותה במדינה השסועה. רוסיה אינה נתפסת באיראן כקרש הצלה לנוכחותה בסוריה בלבד אלא מהווה מרכיב הכרחי בשימור הסכם הגרעין עם השותפות שנותרו לאחר פרישת ארצות הברית. יתר על כן, הממשל בטהראן משקיע מאמצים בגיוס השקעות זרות ולכן תולה את יהבו בסין ורוסיה כאלטרנטיבה לשוק האירופאי שמגלה היסוס עקב הסנקציות שהוטלו על ידי ממשל טראמפ. נכונה העובדה כי גורמים כלכליים מציבים, לא אחת, את טהראן ומוסקבה בשני עברי המתרס, דבר העלול להוביל למתחים. כך לדוגמה, שתי המדינות מתחרות ביניהן על חוזי השיקום בסוריה ועל שוק משק האנרגיה של אסיה והמזרח הרחוק. יתר על כן, במוסקבה קיים חשש שמא הסנקציות המממשות ובאות יובילו את איראן להפקה מקסימלית של נפט שתשפיע במישרין על סל המחירים. בְרָם, הדבר אינו גורע מההבנה השוררת בטהראן כי רוסיה היא הגורם הבכיר ביניהן שעל פיו יישק דבר.

שיתוף הפעולה עם טורקיה גם הוא הכרחי למימוש שאיפותיה האזוריות של הרפובליקה  האסלאמית. למרות שטורקיה ואיראן חלוקות ביניהן באופן מהותי על לגיטימיות שלטונו של אסד ומתחרות ביניהן על הנהגת העולם המוסלמי, טורקיה הינה צינור חיוני לעקיפת הסנקציות האמריקניות. יתר על כן, באיראן תולים תקוות רבות בטורקיה כנתיב אספקת גז טבעי לשווקי אירופה באמצעות קו צינור הגז תבריז-אנקרה. שיתוף הפעולה בין המדינות התקיים בעבר גם סביב המאבק במיעוט הכורדי, על אף הבדלי ההשקפות והשוני הגאוגרפי, ובכלל זה נקיטת טקטיקה דומה ותאום בילטרלי במטרה לבטל את משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית בספטמבר 2017.

כאמור, בנאומו הבליט רוחאני את שאיפתה של איראן לקחת חלק פעיל בשיקומה של סוריה עם שוך הקרבות והדבר אף קיבל ביטוי בהסכם שחתם שר ההגנה האיראני, אמיר חתאמי, עם מקבילו הסורי בשלהי חודש אוגוסט. עולה השאלה, מדוע מוכנה איראן להשקיע מיליארדי דולרים בשיקום סוריה בעודה סובלת מטלטלה כלכלית? התשובה לכך הינה רב ממדית, שכן היא נוגעת במישור האסטרטגי ובמקביל משקפת את המאבק על קביעת סדר היום הפנימי באיראן גופא. במישור האסטרטגי משקיעה טהראן מאמצים להפיכתה של סוריה למדינת חסות, בדומה למודל אותו ביצעה, בהצלחה מבחינתה, בעיראק לאחר התמוטטות שלטונו של צדאם חוסיין, ובלבנון החל משלהי 2006.

מודל זה מכיל ארבעה מעגלים המשלימים זה את זה: המעגל הראשון – הרחבת השפעה באמצעות "עוצמה רכה"; המעגל השני – הקמת מיליציות לוחמות מקרב המתנדבים שגויסו (מבית ומחוץ), המשמשות כזרוע פרוקסי של איראן; המעגל השלישי – מעורבות ישירה של משמרות המהפכה ובמקרה הסורי גם של צבא איראן; המעגל רביעי – שיקום אזרחי וצבאי המאפשר לטהראן למצב את עצמה כגורם מסייע ותומך ובכך להשפיע מבפנים על סדר היום הפוליטי. מבחינתה של איראן, שיקומה של סוריה ניצב בראש סדר העדיפויות מהטעם הפשוט שהדבר יוביל להקמת תשתיות ביטחוניות ומודיעיניות שתאפשרנה להשתמש במרחב הסורי כבסיס קדמי לפעולות איראניות.

כאמור, מעבר לממד האסטרטגי מתקיים מעגל נוסף הכרוך ביחסי הכוחות הפנימיים באיראן עצמה. רצונם של מפקדי משמרות המהפכה לבסס את מעמדם כמשפיעים על סדר היום הפוליטי באיראן מקבל ביטוי במגוון רחב של תחומים. תהא זו טעות לחשוב כי משמרות המהפכה הם ממסד ביטחוני גרידא. חדירת הארגון למרחב הכלכלי, למשק האנרגיה, לתעשייה ואף למרחב החקלאי הינה עובדה ידועה שמקורה בתהליך השיקום שעברה הרפובליקה האסלאמית לאחר מלחמת איראן-עיראק (1980-88).

לראיה, בחינת פעילותו של ענק התעשיות האיראני ח'אתם אל-אנביא (אחרון הנביאים) מעידה שפעילות משמרות המהפכה מתפרסת לשלל תחומים ולמעשה הארגון משמש כזכיין כמעט בלעדי במירב הפרויקטים ההנדסיים – החל מפיתוח שדות הנפט והגז וכלה בסלילת כבישים והקמת סכרים. שרידותו והרחבת השפעתו של הארגון עומדים בראש סדר העדיפויות שלו ובמידה רבה של צדק ניתן להבחין שהוא מביט קדימה, אל היום בו יבחר המנהיג העליון הבא. ברור אפוא כי אזרחי איראן אינם נמצאים בראש סדר היום של הארגון וזו גם הסיבה שבגינה ממון רב זורם אל מחוץ לגבולותיה של איראן.

את התבססותה של איראן בסוריה יש לבחון בכפיפה אחת עם יוזמותיה בשאר מדינות האזור, בדגש על אלה הגובלות בישראל. לא בכדי משקיעה איראן מאמצים רבים על מנת לבסס את המסדרון הקרקעי המיועד להתפרס מטהראן לאגן הים התיכון. לאחרונה נאלצו משמרות המהפכה לשנות את תבנית הפעולה בסוריה עקב סדרה של פגיעות צבאיות, שחלקן אף יוחסו לישראל. עם זאת, אין לראות זאת כשינוי באסטרטגיה האיראנית אלא כשינוי טקטי הננקט על ידי משמרות המהפכה ככלל, וכוח קודס בפרט.

בעת הנוכחית מאמצי ההתבססות של איראן מקבלים ביטוי בניסיון להיטמע בקרב הצבא הסורי על מנת לטשטש את נוכחותה בזירה ולשמור על משטר אסד. ניתן אף ללמוד מהמודוס אופרנדי אותו נקטה טהראן בעיראק ולהסיק כי בכוונתה ליישב את לוחמי המיליציות השיעיות שנלחמו לצדה (זיינביון, פאטמיון, חרכת חזבאללה אל-נג'באא', עצאאִ'ב אהל אל-חק, אבו אל-פצ'ל אל- עבאס ועוד), במרקם האזרחי הסורי ובכך לחולל שינוי דמוגרפי בין התושבים הסונים לשיעים.

לסיכום ניתן לומר כי למרות שהתערבותם של שחקנים חיצוניים במדינות בהן התרחשו טלטלות אינה תופעה חדשה במרחב המזרח תיכוני, הרי שהתמוטטות הסדר הפוליטי כתוצאה מגלי המחאה שיצר "האביב הערבי" הובילה לתמורות בסוריה שנוצלו על ידי איראן לקידום שאיפותיה להגמוניה אזורית. מדיניות זו משפיעה במישרין על מצבם הכלכלי של אזרחי איראן שדעתם אינה נוחה מהצהרות הממסד השלטוני כי המשבר מקורו בגורם חיצוני, ולכן תולים את קולר האשמה דווקא בניהול כלכלי כושל.

דומה כי משמרות המהפכה מודעים היטב למצב, כפי שניתן לראות ממאמציו הבלתי נלאים לשימור שרידותו והגברת השפעתו, ובראש וראשונה ההשקעות המסיביות בהקמת צבא נאמנים על-לאומי שפועל לקידום מערך האינטרסים של הארגון. מכאן עולה כי שיקומה של סוריה בידי איראן חורג הרבה מעבר להיבט האזרחי וראוי למקד את תשומת הלב בהשלכות הביטחוניות הכרוכות בתהליך זה, העלול להוות מכשיר בידי משמרות המהפכה להקמת בסיסי פעולה כנגד ישראל, על פי אותה תבנית אותה יישמו בלבנון.

גרסה PDF

 ד"ר דורון יצחקוב הנו חוקר במרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים ועמית מחקר במרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב.

 סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

Dr. Doron Itzchakov
ד"ר דורון יצחקוב

(דוקטורט מאוניברסיטת ת"א) מומחה להיסטוריה של איראן המודרנית, יחסי איראן-ישראל, מדיניות החוץ של איראן.