פתרון שלוש המדינות

מאת 19 יוני 2018

מבט מבס"א מס' 870, 19 ביוני 2018

תקציר: לאור הידרדרותה הנוראה של רצועת עזה ב-25 השנים האחרונות – הן תחת שלטון הרש"פ (2007-1994) והן תחת שלטון חמאס – מן הראוי לשקול פתרון חדש למצוקתה של עזה, ובמשתמע לסכסוך הישראלי-פלסטיני – הקמת מדינה פלסטינית ברצועת עזה ובצפון סיני בואכה אל-עריש.  

כשמחשב נתקע, נהוג בדרך כלל לכבות ולאתחל מחדש – Restart. לניתוח אסטרטגי של המציאות שהתהוותה בין ישראל לבין הפלסטינים מאז הסכמי אוסלו  נחוצה פעולה דומה – התחקות אחר השתלשלות התהליך ובחינה מחדש של הנחות היסוד שלו.

מאז הניסיון הבריטי לפתרון לסכסוך היהודי-ערבי בשנות השלושים של המאה הקודמת, הנחת המוצא הייתה שהפתרון במלואו יתממש בגבולות ארץ ישראל המנדטורית. במתווה זה פעלה וועדת פיל ב-1937 בהצעתה לחלוקת הארץ ממערב לירדן לשתי ישויות לאומיות נפרדות: ישות יהודית, וישות ערבית המאוחדת עם עבר-הירדן (שנשלטה באותה עת על-ידי האמיר עבדאללה). מכאן ואילך התקבעה תפיסת שתי מדינות לשני עמים כפרדיגמת הפתרון בלעדית. בהנחת יסוד מובלעת, כמוסכמה מובנת מאליה, הונח כי הישות הערבית תתגבש לישות מדינתית אחת (עבדאללה מצדו ראה עצמו כשליטה של ישות זו – משני עברי הירדן).

זו אף הייתה הנחת המוצא של הסכמי אוסלו. ואולם לאחר נסיגתה הסופית של ישראל מרצועת עזה בקיץ 2005 והשתלטות חמאס על אזור זה נוצרה מציאות חדשה. בשליטתו על טריטוריה, על אנשים ועל כוח צבאי מאורגן, הפך חמאס את הרצועה למדינה דה-פקטו – במלוא היבטי תפקודה והתנהלותה. הנתק שנוצר מאז בין הרשות הפלסטינית ברמאללה לבין ממשלת חמאס בעזה חולל סדק הולך ומתרחב בפרדיגמת שתי המדינות היות והפלסטינים התפצלו לשתי ישויות מדינתיות דה פקטו.

לעולם לא נדע בבירור מלא לאן כיוון אריאל שרון ומה היו ציפיותיו האסטרטגיות ארוכות הטווח ביוזמו את ההתנתקות החד-צדדית בקיץ 2005. ואולם מהלך זה חולל מהפך דרמטי ששינה את המציאות האסטרטגית מעיקרה. בהשוואה בין עזה לבין יהודה ושומרון ניתן להבחין בהתפתחות שני מודלים שונים: ברצועת עזה, בה ביצעה מדינת ישראל נסיגה מלאה, נוצרה היפרדות מרחבית מוחלטת בגבול מוגדר, מוקף גדר, במשטר ביטחון נוקשה. ביהודה ושומרון, לעומת זאת, בשטחי ו-A, B, השזורים בין מרחבי שטח C, בין מרחבי ההתנחלויות, בצירי תנועה משותפים, נוצרה מערכת ייחודית המבטאת היפרדות חלקית ודו-קיום. נוצר בשטח שילוב היברידי בין שתי מגמות המשתלבות זו בזו: מצד אחד האוכלוסייה היהודית והפלסטינית מתקיימות במרחבים מופרדים, ומצד שני מתקיימות ביניהן זיקות רב-ממדיות של דו-קיום. מציאות זו במלוא מובהקותה מתבטאת במתרחש בירושלים. מעל 100,000 פלסטינאים עובדים מידי יום בישראל, בנוסף לעשרות אלפים העובדים ביישובים היהודיים ובמפעלים ביהודה ושומרון. התבוננות ביקורתית בהבדלי היסוד שהתעצבו בין שני המודלים יכולה אולי להעניק מפתח לטיפול בבעיותיה הקשות של רצועת עזה.

חשיבה מרחבית מחוץ לקופסה: חיבור רצועת עזה למרחב צפון סיני

בידולה של רצועת עזה ממרחבי יהודה ושומרון יצר פוטנציאל חדש להסדרת המרחב הצר בין הירדן לבין הים. הוא מציב בפני ישראל והקהילייה הבינלאומית הזדמנות לארגן מחדש את תפיסת אוסלו. מאז נסיגת ישראל מהשטחים המאוכלסים ביהודה ושומרון בינואר 1996, מרכזי השלטון התבססו ברמאללה  והתמקדו  בסדר העדיפויות הניהולי, ובראש וראשונה ביהודה ושומרון. רצועת עזה הוגדרה כמחוז משני, סוג של פריפריה ביחס לרמאללה.

אולם למרות הניתוק שנוצר בין רמאללה לבין עזה, הקהילייה הבינלאומית המשיכה לראות בממשלת הרשות ברמאללה כתובת גם לענייני עזה. זה כנראה כוחה של פרדיגמה הגמונית הממשיכה לשלוט בתודעה למרות קשיים הולכים וגוברים במפגש בינה לבין המציאות ההולכת ומשתנה. מכוחה נשמרו שתי הנחות היסוד הראשוניות: שהפתרון טמון בחלוקת הארץ לשתי מדינות בגבולותיה הבינלאומיים המנדטוריים של ארץ ישראל המערבית; ושקיימת רק ישות פלסטינית אחת. אם נקבל שמשהו משמעותי השתנה ושמדובר בשתי ישויות פלסטיניות נפרדות, הרי שנפתח פתח לדיון בפרדיגמה אלטרנטיבית.

במילים אחרות: לא הרשות ולא מחמוד עבאס ייפתרו את בעיות עזה. ישראל והקהילייה הבינלאומית צריכים  להסיט את מרכז הכובד בניסיון לפתרון בעיות היסוד ברצועה מרמאללה לעזה.

במשא ומתן לשלום בין ישראל לבין מצרים בשנות השבעים של המאה הקודמת, כאשר נשיא מצרים אנואר סאדאת הותיר את עזה בידי ישראל, הרצועה הפכה לבעיה בלעדית של מדינת ישראל. הגבול הבינלאומי שעבר ברפיח וחילק באורח אכזרי בין רפיח המערבית בריבונות מצרית לבין רפיח המזרחית בריבונות ישראלית הפך את הרצועה לתלויה בישראל במלוא ממדי הקיום, ובכלל זה המרחב הנדרש לגידול ולהתפתחות עתידית. מרחב ההתפתחות של רצועת עזה נכלא כתוצאה מכך בין ישראל מצפון וממזרח לבין מצרים ממערב.

עזה, ששמשה מאז העת העתיקה כתחנה על דרך הים בין מצרים לבין מסופוטמיה, איבדה את משמעותה כצומת ברשת הדרכים הראשיות. מכאן מתעצמת מצוקתה העיקרית של הרצועה, כתחנת רכבת על מסילה נטושה. על רקע זה מהווה הצעת ה-New State  Solution שינוי פרדיגמטי הקורא להעתקת מרכז הכובד מרמאללה לסיני.

באופן מעשי, המודל שהתפתח ביהודה ושומרון, המשלב בין זיקותיה הכלכליות והביטחוניות המסועפות של ישראל לבין הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה, עשוי לשמש כדגם לפיתוח זיקות דומות בין מדינת חמאס ברצועת עזה לבין מצרים. המרחב הפתוח בין רפיח לבין אל-עריש המצוי בידי מצרים יכול להציע לעזה את המרחב הפוטנציאל הכלכלי והתשתיתי שהיא כה זקוקה לו.

אמנם המהלך תלוי כולו בהסכמת מצרים שאינה צפויה לוותר בקלות אף על חלק מזערי משטחה הריבוני. ואולם ניתן למצוא דרכים יצירתיות, שאינן מצריכות בהכרח וויתור ריבוני, שתענקנה יתרונות רבים למצרים הנתונה בקשיים כלכליים ובמצוקת אבטלה (כהשקעות עתק בינלאומיות).

אף חמאס מצדו אינו צפוי לנטוש את חלומותיו למדינה מן הים עד הירדן. אך בינתיים, בכוח השקעות הפיתוח בצפון סיני שיעסיקו אלפי צעירים עזתיים, משהו עשוי להשתנות לטובה.

במקרים רבים ההזדמנויות חבויות במרחב הפתוח, בחלל הריק. סיני כמרחב פתוח מהווה פוטנציאל הזדמנויות הממתין ליוזמה מקיפה, לטובת כל עמי האזור.

גרסה PDF

*אלוף (מיל') גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה"ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.

סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

Maj. Gen. (res.) Gershon Hacohen
אלוף (מיל') גרשון הכהן

שירת בצה"ל במשך ארבעים ושתיים שנים כמפקד גדוד, חטיבה, אוגדה וגיס. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר ראש מחלקת תורה ולחימה ומפקד המכללות.