"צעדת השיבה": עזה וירושלים


מבט מבס"א מס' 834, 15 במאי 2018

תקציר: מיתוגה הגלוי  של המערכה בסיסמת "השיבה" – המינוח הפלסטיני-ערבי המכובס לחיסול ישראל – בלא שהדבר יעורר התנגדות בינלאומית כלשהי מחזיר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לתוצאות מלחמת  תש"ח (1948).

אירועי הגדר בעזה שהתרחשו בעיצומו של טקס חנוכת השגרירות האמריקאית בירושלים, ביקשו להדגיש את הזיקה שמבקשים הפלסטינים ליצור מאז הצהרת בלפור בין המפעל הציוני לבין אסונם. התמונות הקשות מעזה סיפקו למחמוד עבאס הזדמנות נוספת להניף את שני הדגלים המסורתיים: דגל המאבק הפלסטיני על ירושלים כמאבק דתי-לאומי, ודגל המאבק ההומניטרי בשם הצדק וזכויות האדם.

על חנוכת השגרירות אמר נשיא הרשות הפלסטינית: "זו לא שגרירות, זו התנחלות בלב ירושלים". ואת אירועי עזה תאר כ"טבח מהקשים שידענו".  החיבור בין שני האירועים הוא התכלית והמניע לעוצמת ההתפרעות שעוצבה ונוהלה כתפאורה מהדהדת למחאה כנגד מה שנראה לפלסטינים ולמוסלמים רבים ברחבי האזור כהשפלה בידי הממשל האמריקאי. זו התמונה שביקשו לעצב: בירושלים ישראלים ואמריקאים מחייכים בברכת שהחיינו, ובעזה נהרגים פלסטינים.

המבקש להבין תופעות במזרח התיכון, יתבונן בתופעות גם בהיבט הדתי. המאמין המוסלמי שואל, לנוכח החגיגיות הרשמית שליוותה את פתיחת השגרירות, האם זה רצונו של אללה, דווקא לקראת הרמדאן? המאמין יודע לזהות במציאות מצבי חולשה, מה שמכונה "מרחלת אל-אסתדעאף". את השאלה הזו מבקשים לברר מתוך ההקרבה הכרוכה במאבק. בהיבט זה, לא המצב הכלכלי הוא הכוח המניע. על רקע ירושלים, מאבקה של עזה יכול להתקבל בעולם הערבי כמאבק עמוק ומקיף, מעבר למחאה-לכאורה על תנאי הקיום הקשים.

המטכ"ל ופיקוד הדרום מתמודדים היטב עם המערכה בגבול עזה, אך זו עדיין לא הובנה בישראל ובעולם במלוא משמעויותיה. בממדיה הגלויים, בתפאורה מתאימה, המערכה מוצגת כמרי אזרחי בלתי חמוש. בממדיה הסמויים, לעומת זאת, מתגלה תופעה אחרת: המערכה מובלת במלואה ע"י הנהגת חמאס, בהשתתפות פעילה של לוחמי חמאס, מוסווים וחמושים, המעורבים בתוך קהל אזרחי בלתי חמוש. הפעולה מוכוונת לשימוש מושכל בזירת התודעה. מדובר למעשה בארבע זירות תודעה: הפלסטינית, האסלאמית, הישראלית והבינלאומית.  מאמץ מיוחד מוקדש לתיווך האירועים ברשתות החברתיות, במיומנות מקצועית מרשימה.

לבירור התופעה, ראוי למקד את המבט בהצבת האירועים תחת דגלי "צעדת השיבה". מיתוג זה מעצים את המסר שהמחאה מבקשת משהו מקיף מעבר לשיפור תנאיי חיי התושבים בג'בליה ונוצייראת. ביטויי כמיהת השיבה מדגישים כי מקומם שם הוא זמני, כתחנת ביניים עד שישובו לבתיהם באשקלון רמלה ויפו.

הגם שחמאס מעולם לא קיבל את פתרון שתי המדינות העומד ביסוד תהליך אוסלו, הרי שמיתוגה הגלוי  של המערכה בסיסמת "השיבה" – המינוח הפלסטיני-ערבי המכובס לחיסול ישראל – בלא שהדבר יעורר התנגדות בינלאומית כלשהי, מציב את האירועים כאיום אסטרטגי כנגד מדינת ישראל. כאן ההסבר לתמיכה הציבורית הרחבה שמעניק בעניין זה הציבור בישראל למדיניות הממשלה ולדפוס פעולת צה"ל. לציבור זה, כמו גם להנהגת החמאס, ברור כי מאבק השיבה מחזיר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לתוצאות מלחמת  תש"ח (1948).

בשעה זו, לישראל אין ברירה אלא להגן על גבולה ועל יישובי הגבול. אולם המצב בו נתון צה"ל בקרב הגנה – כאשר היוזמה נתונה בעיקרה בידי האויב – מחייב שינוי. במוקדם או במאוחר, כפי שהוחל כבר אתמול, יאלץ  צה"ל ליוזמה מבצעית התקפית.

גרסה PDF

המאמר התפרסם ב ישראל היום ב-15 במאי 2018.

*אלוף (מיל') גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה"ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.

סדרת הפרסומים מבט מבס"א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

Maj. Gen. (res.) Gershon Hacohen
אלוף (מיל') גרשון הכהן

שירת בצה"ל במשך ארבעים ושתיים שנים כמפקד גדוד, חטיבה, אוגדה וגיס. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר ראש מחלקת תורה ולחימה ומפקד המכללות.