תפיסתו המוטעית של האלוף אמיר ברעם לגבי חיזבאללה

מאת 3 ספטמבר 2019

מבט מבס"א מס' 1,276, 3 בספטמבר 2019

תקציר: במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת הצבאי מערכות, ניתח האלוף אמיר ברעם את חיזבאללה תוך הסתמכות לכאורה על "תורת השילוש" של קלאוזביץ. לשיטתו של ברעם חיזבאללה מהווה ארגון שהוא "פחות ממדינה" ולכן ניתן ליצור טריז בינו לבין לבנון. ואולם ניתוח זה שגוי ביסודו ומתבסס על קריאה נפוצה (אך מוטעית) של תיאוריית קלאוזביץ. קריאה נכונה של רעיונות אלו הייתה מביאה לתפיסת חיזבאללה כארגון שיעי-איראני במהותו שמוקדיו לא נמצאים כלל בלבנון אלא באוכלוסייה השיעית במדינה ובהנהגה האיראנית העולמית. מטבע הדברים, לראיה זו השלכות אסטרטגיות ואופרטיביות השונות מהותית לגבי הלחימה בחיזבאללה ונקודות התורפה שלו.

בגיליון אפריל 2019 של כתב העת הצבאי מערכות התפרסם המאמר "מהשילוש הקלאוזביציוני למשוואת הזהב של נצראללה: נקודות תורפה ומשמעויות לגבי ישראל", פרי עטם של האלוף אמיר ברעם, מפקד המכללות הצבאיות והגיס הצפוני דאז (וכיום אלוף פיקוד הצפון) וסגן אלוף דן, קצין המודיעין של הגיס. המאמר דן בתורתו של קלאוזביץ' ובהשלכותיה האפשריות על המלחמה העתידית נגד חיזבאללה ומשקף השקפות רווחות בצה"ל לגבי מהות האיומים הצפוניים והדרכים להתמודד עמם, המבוססות על תפיסה פרדיגמאטית העומדת בבסיס תורת הלחימה של צה"ל בעשורים האחרונים. מאמר זה חשוב בשל העובדה שאינו עוסק רק ברמה האופרטיבית אלא אף מציג את הדרך שבה מי ששימש עד לאחרונה כאחראי על חינוכם ועיצובם של מפקדי העתיד של צה"ל תופס את המחשבה הצבאית האוניברסלית ומעבדה באורח שיקנה לגיטימציה לתפיסה הדוקטרינרית שלו ושל צה"ל – תוך פרשנות שגויה של תורת קלאוזביץ' וגזירת מסקנות שגויות כתוצאה מכך.

הרקע לדיון הוא פיסקה מפורסמת של קלאוזביץ בה הוא מתאר את המלחמה כתופעה הנעה בין שלושה קטבים: כוחות עיוורים של אלימות פרימורדיאלית, שנאה ואלימות המיוצגים בדרך כלל על-ידי העם; התמודדות עם אי-וודאות וכאוס, המיוצגים לרוב על- ידי מפקדים ולוחמים; וניהול רציונלי של המערכה המיוצג על-ידי ההנהגה המדינית. לטענת ברעם, הואיל ומלחמה אינה יכולה להתנהל באופן ראוי ללא שלושה מרכיבים אלו, מן הראוי לבחון את מידת קיומם בתפיסתו האסטרטגית של חיזבאללה על מנת לאתר את נקודות התורפה של הארגון. "ההבדל הראשון בין השילוש הקלאוזביציוני לבין משוואת הזהב של נצראללה הוא ביטול הממשל והחלפתו ב’התנגדות’, שכן לטענת נצראללה, גם ארגונים לא מדינתיים יכולים לנהל מלחמות", כותב ברעם, ומסיק: "הבנה טובה יותר של נקודות התורפה של המשוואה תוכיח שהיא מופרכת ביסודה, שכן באמצעותה ארגון לא מדינתי מבקש להחליף את הממשל, בלי לשאת באחריות הכוללת".

בראייתו את השילוש הקלאוזביציוני כ"הוראות הפעלה" למצביא מזהה ברעם סטייה של חיזבאללה מתיאוריה זו, דבר היוצר לדעתו תורפה הניתנת לניצול על-ידי ישראל:

הצהרותיו של נצראללה ומאמציו ליצור תפיסה משמעותית שישבה הלימה בין התיאוריה של קלאוזביץ ובין ארגונו ומדינת לבנון, לוקים בסתירות ובקונפליקטים מהותיים:

  1. נאמנות החיזבאללה כארגון שיעי למנהיג העליון באיראן.
  2. שימור הקונפליקט עם ישראל על-מנת ליצור לגיטימציה מצד העם הלבנוני ושימור מעמדו כמגן לבנון.
  3. מיצובה של ההתנגדות במשוואת הזהב אין בה כדי לשאת באחריות כוללת כמו מדינה… ניצול חסרונותיה של המשוואה ברמה האופרטיבית, ויותר מכך ברמה האסטרטגית, ייתן לישראל יתרון לקראת המערכה הבאה.

 ואולם קלאוזביץ לא ביקש לספק הנחיות לניהול מערכות אלא להסביר באופן מופשט את המלחמה כתופעה ולתאר את הכוחות המפעילים אותה: "מטרתנו אינה לספק עקרונות או שיטות חדשות לניהול המלחמה; מטרתנו היא לבחון את המהות של מה שהתקיים מאז ומעולם, ולהתחקות אחר מרכיביו הבסיסיים". ומכיוון ש"השילוש" אינו טענה נורמטיבית הקובעת כיצד מלחמה צריכה להתנהל אלא אפיון בסיסי של מהות המלחמה כמתח המתמיד בין שלושה קטבים מנוגדים, הרי שאין בעיה בכך שגורם צבאי מתנהל ללא הגשמה מלאה של ה"נוסחה הקלאוזביציונית".

יתרה מכך, על-פי תפיסתו של קלאוזביץ היחס בין הפוליטיקה ו/או המדיניות למלחמה אינו לינארי אלא מורכב ומגוון. הפוליטיקה והמדיניות הינן כוח אחד בתוך מערכת כאוטית רבת קטבים, המעצבות אמנם את תופעת המלחמה, אך רק כחלק ממכלול כוחות הפועלים בה ודוחפים אותה לכוונים שונים, כמשקולת הנעה במרחב שבין שלושה מגנטים המושכים כל אחד לצד אחר והיוצרים רשת של כוחות שבהצטלבותם מופיעה התופעה המכונה מלחמה.

בתולדות המלחמה ניתן למצוא מגוון רחב של דוגמאות בהן היה צד אחר של השילוש דומיננטי מזולתו. ידועים מקרים בהם הכוחות העיוורים של האיבה, השנאה והאלימות נטלו את הבכורה והפכו מבצעים שנתפסו כמוגבלים מיסודם למלחמות טוטליות; וידועים מקרים בהם הניהול הרציונלי של המלחמה גבר, בדמות מערכות מוגבלות ומבצעים מקומיים; וישנם מקרים בהם הגורל היה הגורם המכריע שהכתיב את מהלך האירועים. מבחינה מעשית, הדוגמה הרלוונטית ביותר היא ממשלות, עמים וצבאות, אולם מודל זה אינו מוגבל דווקא למדינה המודרנית והוא יכול להיות תקף גם לגבי ארגונים חברתיים אחרים – שבטים, קבוצות שכירי חרב או ארגוני טרור. אין מלחמה ללא גורם רציונלי שיעניק לה יעדים ותכנון מסוים, וגורם זה יכול להיות כמעט כל גוף העולה על הדעת.

האוכלוסייה התומכת בארגון הטרור ושממנה מתגייסים הלוחמים לא חייבת לפיכך להיות האוכלוסייה המקומית. היא יכולה להיות במדינה זרה, או רק חלק מהאוכלוסייה המקומית; וההנהגה העוסקת בניהול המלחמה לא חייבת להיות זו האחראית מבחינה אזרחית על האוכלוסייה, ולמעשה אינה חייבת כלל להיות הנהגה מקומית. ייתכן שחלק מהאינטרסים של חיזבאללה נמצאים באיראן או בסוריה ולא רק בדרום לבנון, וייתכן שהאוכלוסייה הרלוונטית עבור חיזבאללה מצומצמת רק לתושביה השיעים של דרום לבנון ואולי חלק מאזרחי איראן; וודאי שאין שום הכרח שהגורם המייצג את הקוטב הרציונלי ב"שילוש" (אם ליישם את תפיסתו של קלאוזביץ לניתוח המקרה של חיזבאללה) יהיה גם אחראי על כלל האוכלוסייה במודל של המדינה המודרנית.

הנחתו של ברעם שמלחמה חייבת להתנהל על-ידי מדינה מביאה אותו לאתר את תורפתו של חיזבאללה בתפר שבינו לבין לבנון כמדינה. בחלק האופרטיבי של מאמרו הוא סוקר סדרת מהלכים שישראל יכולה לנקוט לערעור מעמד חיזבאללה בלבנון תוך הדגשת פעילותו כסוג של סוכן זר איראני, העמקת הקרע בין סיעות לא-שיעיות בלבנון לבין הארגון, הפעלת לחץ על ממשלת לבנון כדי שתתנתק מחיזבאללה ותתנכר לו, העצמת השירותים האזרחיים של לבנון במטרה לייתר את הפעילות החברתית-דתית של הארגון ועוד.

הצעות אלה נשענות על הנחה מרכזית: חיזבאללה אינו "מדינה" ובאמצעות פגיעה ביחסיו עם לבנון ניתן יהיה לערער את אחד משלושת המרכיבים הקלאוזביציאנים ההכרחיים לניהולה ה"נכון" של מלחמה.

אולם דווקא הגישה הקלאוזביציאנית, בהבנתה הנכונה, עשויה להוביל לתובנה אחרת של חיזבאללה. מרכיב ה"עם" עליו נתמך הארגון, זה המספק לו את הכוחות העיוורים של "אלימות פרימורדיאלית, שנאה ועוינת", אינו בהכרח האנשים הרשומים כאזרחי לבנון במוסדות השלטון של המדינה אלא האוכלוסייה השיעית בדרום המדינה ממנה הוא צמח, וייתכן אף האוכלוסייה האיראנית התומכת בארגון כלכלית. בלי פגיעה בתמיכה של קבוצות אלו לא ניתן יהיה לערער את חיזבאללה. הניסיונות ליצור פירוד או תסיסה של יסודות לבנוניים אחרים כנגד חיזבאללה עלולים לפגוע בחופש הפעולה של הארגון אך אינם בהכרח הכיוון הנכון להכריעו.

גם המרכיב של הנהגת הארגון, המספק את "האלמנט של כפיפות, ככלי של המדיניות, המכפיפה אותה לתבונה" (כפי שכותב קלאוזביץ) , אינו בהכרח לבנוני, אלא שיעי-איראני, המתנהל במתח שבין המגמות העולמיות של המהפכה האסלאמית של האייתולות לבין הצרכים והאינטרסים של האוכלוסייה השיעית המקומית בלבנון. כך או כך יש לנתח את הארגון כחלק מהמארג הייחודי של האוכלוסייה השיעית המקומית והעולמית ולאו דווקא כארגון לבנוני לאומי שלא מסתדר עם הנוסחה הקלאוזביציונית. ניתוח כזה היה יכול לכוון את מוקד הפעילות למערכת האיראנית-שיעית, ולאו דווקא ללבנון כמדינה, ואולי מצליח לפגוע באופן אפקטיבי גם במרכז הכובד האמיתי של הארגון.

 "ניתן לומר שעל-פי תפיסתו של נצראללה… גם ארגונים לא מדינתיים יכולים לנהל מלחמה" כותב ברעם, בניסיון להציג את נצראללה כ"חורג" ממשנתו של קלאוזביץ. למרבה הצער, הצדק הוא עם נצראללה ולא עם ברעם. גם על פי התיאוריה הקלאוזביציונית ארגונים לא מדינתיים יכולים לנהל מלחמה, ובהצלחה בלתי מבוטלת.

גרסה PDF 

*עקיבא ביגמן המחבר הוא עיתונאי ופרשן בעיתון ישראל היום; תלמיד לתואר שלישי בביה"ס לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן, חוקר את הפוליטיקה של התהוות השיח הצבאי בישראל.