מבט מבס”א מס’ 379, 22 בנובמבר, 2016
תקציר: כדאי לאוסטרליה ולישראל לפתח שותפות אסטרטגית משמעותית יותר. שתיהן מדינות קטנות הממלאות כל אחת תפקיד אזורי חשוב. הן חולקות ערכים דמוקרטיים משותפים ואוריינטציה פרו-אמריקנית במדיניות החוץ שלהן. אך בעוד הן תומכות האחת בשנייה, עדיין אין הן תופסות את מידת המשותף להן בסוגיות אסטרטגיות. שתי המדינות מושפעות מארבע מגמות עולמיות כבדות-משקל: נסיגה בהשפעה האמריקנית, עלייתה של סין, התפשטות האסלאם הרדיקלי, ואיום תפוצת נשק גרעיני. על כן, ראוי ששתי המדינות ישפרו את הקשר הדו-צדדי ביניהן.
לאוסטרליה ולישראל יחסים חמים. בנוסף לקשר הקיים ביניהן הודות לערכים משותפים, שתי המדינות זוכרות היטב את התרומה החשובה של הצבא האוסטרלי בגירוש הכוחות הטורקיים מארץ ישראל בשנת 1917, ולישראלים רבים זיכרונות טובים מאותם אוסטרלים שעברו בפלשתינה המנדטורית בתקופת מלחמת העולם השנייה.
שתי המדינות גם חולקות דאגות אסטרטגיות כבדות-משקל, ועליהן לעבוד יחד באופן הדוק יותר כדי להתמודד איתם.
ממשל אובמה הקרין חולשה במזרח התיכון ובכך עודד את השאיפה האיראנית להגמוניה. הוואקום שנוצר מהנמכת הפרופיל האמריקני כבר התמלא חלקית על-ידי רוסיה, מגמה שיש לה השלכות מדאיגות.
אסיה כמו גם מדינות המזרח התיכון רואות בדאגה את צמצום תפקידה של ארה”ב. למרות הרטוריקה של ממשל אובמה על פּנִייה לכיוון אסיה, הדבר לא הפיג את חששותיהם של בני בריתה, אשר רבים מהם חוששים כעת מפני עלייתה של סין, המקדמת יעדים שאפתניים באגרסיביות. נראה גם שהפיליפינים, תחת הנשיא הססגוני רוברטו דוטרטה, מעוניינת להחליף את האוריינטציה האמריקנית שלה עם זו הסינית.
לאחרונה הגבירה סין את פעילותה במזרח-התיכון רבתי, בהציעהּ תמיכה למדינות אנטי-אמריקניות כמו איראן וסוריה. היוזמה הסינית “חגורה אחת, דרך אחת”, המוּנעת בעיקר מסיבות כלכליות, הינה בעלת משמעות אסטרטגית משמעותית עבור מזרח ומערב אסיה.
גם התפשטות האסלאם הקיצוני מהווה אתגר עבור אוסטרליה וישראל. במזרח התיכון, לא רק מדינות קטנות וקבוצות בעלות אופי אסלאמי קיצוני גורמות לצרות. מדינות חשובות בעלות אג’נדה אסלאמיסטית תורמות להקצנה של העולם המוסלמי.
סעודיה, למשל, כבר עשרות שנים מפיצה את הגרסה הווהאבית שלה לאסלאם. מאז 1979, הפיצה הרפובליקה האסלאמית של איראן תפיסה מהפכנית של השיעה, בהשתלטותה על ארבע בירות ערביות בתהליך – בגדד, ביירות, דמשק וצנעא. מאז 2002 נשלטת טורקיה על-ידי מנהיג אסלאמיסטי התומך בגורמים קיצוניים סונים בעזה, סוריה, לוב ועיראק.
חדירת האסלאם הרדיקלי לדרום ולמזרח אסיה נמצאת בעלייה, ויכולה לערער מדינות כמו מלזיה ואינדונזיה. אפשרות זו הינה מקור לדאגה רבה עבור אוסטרליה, בה המיעוט המוסלמי מראה סימנים של אי-שקט.
לבסוף, החשש המטריד מתפוצה סמוכה של נשק גרעיני מעלה באוסטרליה ובישראל חשש רב. עד לאחרונה, העמדה המסורתית של האמריקנים כספקית ביטחון היוותה תמריץ שלילי לתפוצת נשק גרעיני. עסקת הגרעין האיראנית ב-2015 שינתה זאת על-ידי מתן לגיטימציה לתשתית הגרעינית של טהרן.
מצרים, טורקיה וערב הסעודית אינן צפויות לעמוד מנגד בעוד איראן, המתחרה האזורית שלהן, מתקדמת אל עבר הגרעין. למרבה הצער, חוסר האמון המוגבר בהנהגה בוושינגטון הפחיתה מאמינות הערבויות הביטחוניות האמריקניות.
התפתחות דומה מתרחשת במזרח אסיה, שם האסרטיביות הסינית והאיום הגרעיני הגובר של צפון קוריאה אינם נענים בתגובה אמריקנית מספקת. תפיסת ההתנתקות האמריקנית מגבירה את הסבירות כי דרום קוריאה ויפן יאמצו מדיניות גרעינית, שתעורר גל של תפוצה גרעינית בחלקים אחרים של אסיה.
החששות המשותפים של אוסטרליה וישראל בדבר מגמות עולמיות אלה מספקות את הדבק האסטרטגי שאתו ניתן לבנות יחסים קרובים יותר בענייני חוץ וביטחון. בהינתן זאת, חַבר למחבר זה אנתוני ברגין מהמכון האוסטרלי למדיניות אסטרטגית (ASPI) לכתיבת דו”ח בשם The Wattle and the Olive: A New Chapter in Australia and Israel Working Together הטוען כי שתי המדינות נעות לעבר שיתוף פעולה מוגבר.
עד כה, לא היו כמעט חילופים צבאיים רמי דרג בין שתי המדינות. ישראל לא הציבה נספח צבאי במדים בקנברה (למרות שיש לה נציג אזרחי של משרד הביטחון). הנספח הצבאי האוסטרלי לישראל מוצב באנקרה שבטורקיה.
יש צורך ברור בשיח קבוע ומתמשך של שרי חוץ וביטחון. חילופים אסטרטגיים הכוללים אנשי ביטחון בכירים בצבא ובאזרחות ידונו בחשיבה אסטרטגית, סוגיות הנוגעות לברית עם ארה”ב, שיתוף פעולה בין צבאות, ושיתוף פעולה בתחום התעשיות הביטחוניות.
על אוסטרליה לשדרג את קשריה הצבאיים והמדיניים עם ישראל כדי שתוכל לנצל את מומחיותה בתחום הלוחמה בטרור, מערכות נשק מתקדמות, ואבטחת סייבר. צבאות אוסטרליה וישראל ירוויחו משיתוף פעולה משופר: שתיהן משתמשות בציוד אמריקני, ושתיהן השקיעו כספים רבים בטכנולוגיה ברמה עולמית.
שני הצבאות יכולים לחלוק תובנות דוקטרינריות ומודיעיניות. ישראל, אשר הדוקטרינה הצבאית שלה מבוססת על הסתמכות עצמית, יכולה ללמוד מהניסיון של אוסטרליה בקואליציות צבאיות. ישראל, בתורה, בעלת ניסיון בלוחמה בשטח בנוי ובפיתוח מערכות טיס בלתי מאוישות לאיסוף מודיעין, ביצוע מעקב, סיור, ולחימה, תחום שבו חיל האוויר האוסטרלי מפתח את יכולותיו.
בנוסף, ישראל מומחית בהתמודדות עם מטעני חבלה מאולתרים (תחום שבו אוסטרליה מפגינה מיומנות רבה) ונחשבת כמכתיבת קצב עולמי בפיתוח אמצעים אקטיביים להגנת רכבים משוריינים, הגנה מפני איומי רקטות קצרי-טווח, ושימוש ברובוטיקה בשדה הקרב.
שתי המדינות סמוכות לאזורי צוואר-בקבוק מרכזיים לאורך נתיבי נפט וסחר ימיים, ההופך סוגיות ימיות למרכיב חשוב באסטרטגיות הלאומיות שלהן. לאוסטרליה יש צי גדול וישראל מתכננת להרחיב את הצי שלה, בין השאר כדי להגן על שדות הגז הימי שבבעלותה.
לגבי כוח אווירי, שתי המדינות רכשו את ה-F-35A מתוצרת ארה”ב, כך שיש פוטנציאל לשיתוף פעולה ביניהן. (בתחום הטכני, שיתוף פעולה סביר ביותר שיתרחש בקרב הקהילה הרחבה של המפעילים הבין-לאומיים של ה-F-35A).
מעבר לסוגיות ביטחוניות מובהקות, חוסן חברתי הוא עוד תחום שבו ניתן לשתף מידע. ישראל הצליחה לשמר את הלכידות החברתית גם תחת פיגועים ורקטות. היא הייתה נתונה עשרות שנים בסכסוך, ובכל זאת הצליחה לבנות כלכלה משגשגת ודמוקרטיה תוססת.
שתי המדינות יכולות גם לחלוק ממומחיותן בניהול משק מים. ישראל מובילה בעולם בתחום חקלאות באזורים צחיחים, השקיה בטפטוף, ומִחזור שפכים. יתר על כן, יש מקום ברור לשיתוף פעולה בתוכניות פיתוח בין-לאומיות של אסיה ומדינות האוקיינוס השקט ואפריקה התומכות ביעדי מדיניות החוץ האוסטרלית. קנברה, בתורה, יכולה לסייע לירושלים לקדם את הצעדים הדיפלומטיים שזו כבר עשתה באסיה.
למרבה הצער, קיימת באוסטרליה (ובמקומות אחרים) נטייה לראות את ישראל רק דרך עדשת הסוגיה הפלסטינית ותהליך השלום. אין זו הפריזמה הנכונה. אין זה סביר שקידום מערכת היחסים עם ישראל תפגע במעמדה של אוסטרליה בעולם הערבי או המוסלמי. לישראל יש הסכמי שלום עם מצרים, המדינה הערבית החשובה ביותר, ועם ירדן. מדינות ערביות נוספות מתקרבות בשקט לישראל מאימת עליית איראן באזור והחשש המשותף מפני האסלאם הרדיקלי.
לירושלים יחסים טובים מאוד עם המדינות המוסלמיות במרכז אסיה ובקווקז. אין כל עדות לכך שיחסי אוסטרליה עם ישראל יפריעו בכל דרך ליחסים הביטחוניים שלה עם מדינות ערב, להסדרי הביטחון שלה בדרום מזרח אסיה או באוקיינוס השקט, למאמציה הבין-לאומיים להתמודד עם טרור ותפוצת נשק, או ליכולתם של כוחות ההגנה של אוסטרליה לפעול באפגניסטן ובעיראק.
הדו”ח שיצא לאחרונה, שהוזכר לעיל, יכול לשרת כעת היטב את שתי המדינות. ראש ממשלת ישראל, בנימין מתניהו חוזר מביקור מאד מוצלח באוסטרליה. הרבה הסכמים נחתמו ונוצרה תשתית לשת”פ רחב יותר מבעבר.
אין במזרח התיכון אף מדינה התואמת את האינטרסים של אוסטרליה כמו ישראל. אף אחת משתי המדינות אינה תופסת את מידת התרומה של כל האחת לאינטרסים הלאומיים של השנייה. אוסטרליה וישראל יכולות לשתף פעולה בעניינים אסטרטגיים לטובת שתי המדינות. את היחסים הבילטרליים ניתן להרחיב באופן משמעותי. “הטובים” צריכים לדבוק יחד.
*אפרים ענבר הוא פרופסור אמריטוס למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן והמנהל המייסד של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים.
זוהי גרסה ערוכה של מאמר שהופיע ב- Jerusalem Report ב-20 בנובמבר 2016.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.