מבט מבס”א מס’ 762, 7 במרץ 2018
תקציר: הממסד השלטוני בבחריין טוען מזה זמן רב כי איראן מעורבת בהתססת האופוזיציה השיעית, הנאבקת להכרה ולשינוי פוליטי. שאיפתה של טהראן להגמוניה על הארכיפלג אינה תופעה חדשה. אולם, בניגוד לאיראן המלוכנית שהתמקדה במאבק בזירה הפוליטית-דיפלומטית הבין-לאומית, הרפובליקה האסלאמית חותרת באורח פעיל לשינוי מבפנים, הן באמצעות “עוצמה רכה” והן באמצעים חתרניים.
שאיפתה של איראן להגמוניה במפרץ הפרסי אינה תופעה חדשה, ומקורה במערכת שיקולים גאו-אסטרטגים וגאופוליטיים הנובעים מחשיבותו של האזור בשלל היבטים, החל משיקולי ביטחון וכלה בשיקולים מסחריים-כלכליים. עם זאת, שאיפתה של איראן לביסוס ההגמוניה בבחריין ראויה לתשומת לב מיוחדת, ובמידה רבה של צדק אף ניתן להגדירה כחריגה, עקב ההרכב הדמוגרפי/פוליטי השביר במדינה; קרי – שליטתו של מיעוט סוני ברוב שיעי השואף לממש את זכויותיו ולהשתלב במערכי השלטון של הממלכה. ברור אפוא שמאמציה של טהראן לערעור יסודות השלטון זוכים לגינויים והאשמות מצד הממסד השלטוני הנשען, באופן עקבי, על חסותה של ערב הסעודית.
לאחרונה פרסמה רשת אל-ערביה ידיעה אודות גל מעצרים נרחב שביצעו כוחות הביטחון של בחריין ובמהלכו נתפסו אמצעי לחימה רבים ונעצרו 116 חשודים בהשתייכות לרשת טרור שהוקמה על-ידי משמרות המהפכה. זמן לא רב קודם לכן פרסם העיתון אל-שרק אל-אוסט, את דבר מעצרם של 47 אזרחים שפעלו בשלושה קיני טרור שונים במטרה לערער את היציבות בבחריין. בהודעה הפנה שר הפנים הבחרייני, השייח ראשד בן עבדאללה אל-ח’ליפה, אצבע מאשימה לעבר משמרות המהפכה, חיזבאללה וארגון אל-חשד אל-שעבי שלדבריו אימנו, מימנו והכווינו את תאי הטרור. אין זו הפעם הראשונה בה מפנים השלטונות בבחריין אצבע מאשימה לעבר קובעי המדיניות ברפובליקה האסלאמית שלטענתם שואפת להביא לשינוי במאזן הכוחות השברירי לטובת הרוב השיעי בארכיפלג הבחרייני.
טענתו העיקרית של הממסד השלטוני היא שאיראן מעורבת בהתססת האופוזיציה השיעית הנאבקת להכרה ולשינוי פוליטי, לאור העובדה שקהילה זו מהווה כשבעים אחוז מאוכלוסיית בחריין. יתרה מזו, נציגי בית ח’ליפה מאשימים את איראן בחתרנות בלתי פוסקת בארכיפלג, במטרה להביא לחוסר יציבות והחלפת השלטון. לראיה, אמצעי התקשורת בבחריין מפרסמים בהרחבה על שלל מעצרים של תאי טרור שהוכשרו על-ידי משמרות המהפכה במטרה למוטט את השלטון. יתר על כן, הפיצוץ המסתורי שאירע בקו צינור הנפט של בחריין בנובמבר 2017 יוחס אף הוא לגורמים המזוהים עם איראן. סוכנות הידיעות של בחריין (BNA) פרסמה במרס אשתקד על סיכול ניסיון לפגוע בבכירים בממסד השלטוני שהוביל למעצר חשודים שקיבלו הכשרה בעיראק על ידי משמרות המהפכה וחיזבאללה. חודש קודם לכן דיווחה אותה סוכנות ידיעות, על מבצע מעצרים מוצלח שהוביל לחשיפה של מספר תאי טרור במדינה.
שורשי המאבק בין איראן לבין בחריין הנצו עוד בטרם הקמתה של הרפובליקה האסלאמית. תביעותיה של איראן המלוכנית התבססו בעיקר על נימוקים היסטוריים לריבונות על הארכיפלג, אותו ראתה כחלק אינטגרלי ממחוזותיה. ההפרדה המלאכותית שנוצרה כתוצאה משורת הסכמים בין בחריין לבין בריטניה (בשנים 1861, 1880, 1892) הציבה את בחריין תחת חסות בריטית, ולדידה של טהראן נבעה ממנגנון שלטוני חלש ולא כתוצאה מעובדה היסטורית. יתר על כן, מאותה סיבה היסטורית קבעה איראן כי החוק להלאמת הנפט (1951), שאושר בפרלמנט האיראני ביוזמתו של מוחמד מוצדק, חל גם על חברת הנפט של בחריין.
עזיבתה של בריטניה את המפרץ הפרסי בראשית שנות השבעים של המאה העשרים גררה עמה תמורות גאופוליטיות שהשפיעו במישרין על בחריין. לאחר עצמאותה (בשנת 1971) התנהל דיאלוג בין איראן המלוכנית לבין סעודיה על הסדרי השליטה במפרץ הפרסי. מחד גיסא, מוחמד רזא פּהלוי נתן את הסכמתו לשליטת סעודיה על בחריין והנסיכויות הערביות, מאידך גיסא, המלך פיצל בן עבד אל-עזיז הכיר בתפקידה של איראן כשומרת מימי המפרץ הפרסי. יתרה מכך, במהלך מלחמת איראן-עיראק הכיר בית ח’ליפה פומבית בבית סעוד כמגנו העיקרי. תלות זו תקפה – הלכה למעשה – עד עצם היום הזה וקיבלה ביטוי מוחשי במרס 2011, עת שיגרה סעודיה את כוחותיה לבחריין במטרה לייצב את שלטון משפחת אל-ח’ליפה. שיגור הכוחות בא כתוצאה מהתסיסה האזרחית שפקדה את הארכיפלג, שנתפסה כתגובת שרשרת למאורעות האביב הערבי.
בתקופה המלוכנית פעלה איראן בערוצים דיפלומטיים לביסוס תביעותיה נוכח מדינות הליגה הערבית, בהנהגתו של נאצר, שהתנגדו בתוקף לטענות האיראניות. מעניין לציין כי בעת ההיא שורבב שמה של ישראל לוויכוח כאשר טהראן איימה כי אם מדינות ערב לא יכירו בדרישתה לריבונות על בחריין היא תפעל למיסוד קשריה עם ישראל – איום שנותר במישור ההצהרתי בלבד.
בעת הנוכחית, פעולותיה של הרפובליקה האסלאמית מתבססות על תבנית פעולה שונה, הקוראת לשינוי מבפנים והמתבססת על ריכוז מאמץ ניכר במספר מעגלים המשולבים זה בזה. המעגל הראשון שם לעצמו למטרה לחזק את ההשפעה האיראנית באמצעות “עוצמה רכה”, קרי, סיוע בהקמת מרכזי תרבות ורווחה, הכוונה אסלאמית (שיעית), תרומות להקמת מסגדים והקמת “חוסיניאת” (מרכזים קהילתיים-דתיים לאבל ותפילה על מות חוסיין בקרב כרבלא). במרבית המקרים הפעילות מתבצעת בשכונות הכוללות אוכלוסייה שיעית רחבה במטרה להביא “לקרוב לבבות” ואהדה לתורת “שלטון חכם ההלכה”. ברור לכל כי תהליך “קרוב הלבבות” המהווה חלק אינטגרלי ממודל “העוצמה הרכה” משמש קרקע פורייה לגיוס מועמדים לשורותיהן של תנועות אופוזיציוניות ואף מחתרתיות.
המעגל השני חותר לחזק גורמי אופוזיציה המתנגדים לשלטון האוטוקרטי-שבטי של משפחת אל-ח’ליפה במטרה ליצור אלטרנטיבה שלטונית ואף לזעזע את אושיות השלטון. בדצמבר 1981, למשל, ביצעה תנועת אל-ג’בהה אל-אסלאמיה לִתחריר אל-בחריין (החזית האסלאמית לשחרור בחריין) ניסיון כושל למוטט את השלטון המלוכני ולהביא לכינונו של משטר תאוקרטי בהנהגת האדי אל-מודרסי. הלה, שנולד בעיראק והיה נצר למשפחת אנשי דת שיעים, פעל בבחריין לאחר שנמלט מצו המעצר שהוצא נגדו על-ידי שלטון מפלגת הבעת’. לטענת החוקר חסן טריק אל-חסן, אל-מודרסי, לא זו בלבד ששאב השראה מהתבנית השלטונית של “שלטון חכם ההלכה” שהגה ח’ומיני, אלא אף קיבל תמיכה מנציגי המשטר המהפכני. לראיה, זמן קצר לאחר סיכול מזימת ההפיכה גרשו השלטונות בבחריין מספר דיפלומטים איראנים.
במהלך שנות התשעים של המאה העשרים בוצע ניסיון נוסף לחתור תחת אושיות השלטון במנאמה. האופוזיציה בבחריין שחרטה על דגלה את המאבק להחזרת החוקה (שלא יושמה מאז 1975) וקראה לשוויון הזדמנויות לכלל האזרחים, הקצינה את מאבקה. כפועל יוצא מכך גברו גלי המהומות ובשנת 1996 חשף הממסד השלטוני בבחריין ניסיון נוסף להפלת המשטר במטרה לכונן רפובליקה אסלאמית, על-פי המודל האיראני. על-פי הטלוויזיה הממלכתית של בחריין, הקושרים הודו בהשתייכותם לארגון חיזבאללה אל-בחרייני ששאב תמיכה מאיראן והשראה מארגון חיזבאללה אל-חג’אז, שפעל בערב הסעודית ונקשר עם הפיגוע במתחם חיילי ארצות הברית בעיר אל-ח’ובַר באותה שנה. שלטונות בחריין אף קשרו בין שהותו של שיח עיסא אחמד קאסם בעיר קום (לצורך לימודי תאולוגיה) לבין הניסיון להפלת המשטר בשנת 1996. טענה זו לא הוכחה ולעיסא קאסם הותר לחזור למנאמה בשנת 2001 וכיום הוא נחשב כמנהיגה הרוחני של תנועת אל-וִפַאק, המהווה עד עצם היום הזה את תנועת האופוזיציה השיעית הגדולה ביותר בממלכה. ראוי לציין כי אל-וִפַאק (המונהגת בפועל על-ידי עלי סלמן), הוצאה מחוץ לחוק ביוני 2016 ושבוע מאוחר יותר נשללה גם אזרחותו של עיסא קאסם.
המעגל השלישי מהווה המשך ישיר למעגל השני ומעיד על התמורות שחלו בתפיסה האיראנית, במידה רבה, עקב כניסת הכוחות בהנהגת ערב הסעודית לארכיפלג (במרס 2011) לשם דיכוי המהומות. מעגל זה שואב השראה מהמודל שיושם בעיראק ומתבסס על הקמת מערך תאים מחתרתיים הבנויים על פעילים שעברו אימון והכשרה מחוץ לבחריין והפועלים תוך הקפדה על מידור פנימי. המועמדים שאותרו כמתאימים להנהגת התאים נשלחו להכשרה מבצעית והרחבת הידע התאולוגי, כל זאת תחת כיסוי הולם, במטרה להתחמק ממעקב השלטונות.
החוקרים מייקל נייטס ומתיו לוויט (Knights & Levitt) ציינו כי איראן מרבה להשתמש במרחב הימי לשם החדרת אנשים ואמצעי לחימה לבחריין תוך שימוש בסירות מהירות, המהוות חלק חשוב בתורת ההפעלה הימית של משמרות המהפכה. על-פי דיווחי השלטונות בבחריין נראה כי הארגון הגדול ביותר מבין שלל הארגונים המחתרתיים הוא סראיא אל-אשתר, אולם לצדו פועלים ארגונים כמו: סראיא אל-מוח’תר, סראיא אל-מוּקאומה אל-שעביה; סראיא ווּעַד-אללה וסראיא אל-קראר. למרות שמותיהם השונים, נראה כי הארגונים פועלים תחת מטריה אחת שבסיסה בטהראן.
ניתן לסכם ולומר, כי מאז כינונה של הרפובליקה האסלאמית פועל המשטר ללא לאות לשם קידום האידאולוגיה המהפכנית ברחבי העולם המוסלמי. מטבע הדברים, המבנה הדמוגרפי של בחריין משמש קרקע פורייה לקידום תפיסת עולם זו וכתוצאה מכך איראן תרה אחר דרכים להעצים את מנוף השפעתה בנסיכות, בין אם באמצעות “עוצמה רכה” ובין אם באמצעות תמיכה בארגוני אופוזיציה והכשרת ארגונים מיליטנטיים המשמשים כזרועות “פרוקסי”. לכן, במידה רבה של צדק, ניתן לומר כי טענות הממסד במנאמה בדבר חתרנות בלתי פוסקת מצד איראן אינן בגדר האשמות חסרות שחר.
* ד”ר דורון יצחקוב הוא חוקר במרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים ובנוסף, משמש כעמית מחקר במרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.