חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

שינוי תפיסה במודל קידום “ציר ההתנגדות” האיראני

מאת פברואר 20, 2018

מבט מבס”א מס’ 747, 20 בפברואר 2018

תקציר: אירוע חדירת המזל”ט למרחב האווירי של ישראל, ושרשרת האירועים שבאה בעקבותיו מהווים שינוי קונספציה מבחינתה של איראן. עקב כך, מן הראוי להתייחס לתהליך השינוי שחל בתפיסות היסוד של הממסד הביטחוני האיראני. ניתוח מקומי בלבד של האירוע, עלול להותיר בערפל ממדים חשובים בתפיסות היסוד של קובעי המדיניות ברפובליקה האסלאמית, ולכן יהיה מוגבל ביסודו. זאת, לאור העובדה שמתקיים תהליך של שינוי תפיסה המקבל ביטוי במעבר ממודל אחד למשנהו לשם קידום “ציר ההתנגדות” כנגד ישראל.

שיגור המזל”ט האיראני לעבר ישראל וההסלמה שבאה בעקבותיו מהווים שלב חדש בעימות האיראני-ישראלי. מהאירוע הנוכחי עולה תמונה שונה בתכלית המעידה על שינו בדפוסי הפעולה של המשטר האיראני בכל הכרוך לקידום “ציר ההתנגדות” ומאבקו בישראל: מעבר מדפוס פעולה של התערבות חשאית ועקיפה למודל של התערבות איראנית ישירה, דבר המהווה קפיצת מדרגה. תבנית פעולה זו מצביעה, בין השאר, על עלייה ברמת הביטחון העצמי של מקבלי ההחלטות האיראנים הנובעת, ככל הנראה, מתפיסתם הסובייקטיבית את הישגיהם בקידום “ציר ההתנגדות” במהלך השנים האחרונות.

על מנת לקבל את התמונה הנכונה של היקף השינוי, מן הראוי לנתח את השינוי התפיסתי במשטר התאוקרטי מרגע כינונה של הרפובליקה האסלאמית בהנהגת איתאללה ח’ומיני ולא להתבסס על אירוע נקודתי בלבד. בחינה זו מצביעה על כך שמקור הטינה נובע משיקולים אידאולוגים ואסטרטגיים כאחד. המישור האידאולוגי נכרך במישרין עם רצונו של המשטר לגלות נאמנות בלתי מתפשרת לתפיסת עולמו של מנהיג המהפכה, שכללה מרכיבים אנטישמיים ואנטי-ציונים כאחד. במישור האסטרטגי משמשת האיבה לישראל מנוף בעבור המשטר בחתירתו להגמוניה והפיכתו לגורם מוביל בעולם המוסלמי.

ניתן להגדיר את הקמת חזבאללה בשנת 1982 כסנונית המבשרת את קידום “ציר ההתנגדות”, מונח שטבע ח’ומיני לאחר שקריאותיו לאימוץ “שלטון חכם ההלכה” נתקלו בהתנגדות קשה מצד מנהיגים בעולם הערבי-סוני. הקמת הארגון הייתה פועל יוצא של ההצלחה שנחלה איראן, זמן קצר קודם לכן, עם מיסודו של ארגון בדר (הורכב ממתנגדי משטר עיראקים) שפעל לצד איראן במלחמתה כנגד עיראק. מחויבותו של חזבאללה לאיראן התבטא בשורה של הצהרות המבהירות, מעל לכל ספק, כי הוא רואה בסדר אסלאמי המעוגן בהגותו של ח’ומיני (“שלטון חכם ההלכה”) את העיקרון המרכזי בתפיסת עולמו.

חזבאללה פרץ לתודעה הציבורית בשלהי 1983, לאחר שהנחית מהלומה כואבת ליעדים מערביים וישראלים בלבנון. ואולם שיתוף הפעולה בין איראן לבין חזבאללה לא הוגבל לזירה הלבנונית בלבד אלא התפרס ליעדים מעבר לגבולותיה של מדינת הארזים. במרס 1992 פוצצו אנשי הארגון את בניין שגרירות ישראל בבואנוס איירס כתגובה לחיסולו של מנהיג הארגון, עבאס מוסוי, חודש קודם לכן. יתרה מכך, ביולי 1994 ביצע הארגון פיגוע בבניין הקהילה היהודית (אמיא) בבואנוס איירס שגרם למותם של תשעים ושישה איש ולפציעתם של למעלה מחמישים איש נוספים.

פלישת כוחות הקואליציה לעיראק במרס 2003 היוותה בעבור איראן חלון הזדמנויות לקידום “ציר ההתנגדות” באמצעות הקמת מיליציות שיעיות הפועלות מטעמה. זמן לא רב לאחר הפלישה סייעה איראן בהקמת ג’יש אל-מהדי (שייסד מוקתדא אל-צדר) ומיליציית כתאאִ’ב חזבאללה. שני הארגונים החלו את פעילותם כנגד כוחות הקואליציה בעיראק, בהכוונת כוח קודס האיראני. מעט אחר מכן, בשנת 2007, הקימו אנשי משמרות המהפכה את מיליציית עצאאִ’ב אהל אל-חק בהנהגת קיס אל-חזעלי. לא זו בלבד, לאחר כיבוש העיר מוסול בידי ארגון המדינה האסלאמית (יוני 2014) פעלה איראן לייסודו של ארגון אל-חשד אל-שעבי. ארגון זה, שלמעשה היה אסופה של כארבעים מיליציות שפעלו לצד הצבא הסדיר העיראקי, הוקם במטרה לסייע במאבק לשחרור שטחים שנכבשו על ידי דאע”ש. דפוס פעולה זה תאם את מדיניות המשטר התאוקרטי מכיוון שהוא בוצע באמצעות תבנית “פרוקסי” ללא השארת חותמת המסגירה את טביעת ידה של איראן בלחימה.

הלחימה בסוריה, שהחלה במרס 2011, שינתה את דרכי הפעולה של המשטר התאוקרטי והובילה להתגבשותו של מודל חדש. המעורבות האיראנית בלחימה, לא בלבד שהורחבה עד בלי היכר לשם שמירה על שלטונו של בשאר אסד, אלא ששילבה אף כוחות מהצבא הסדיר, בניגוד גמור למודוס אופרנדי שיושם במהלך הלחימה בעיראק. אמנם, בראשית הלחימה בסוריה התבססה איראן על הדפוס הידוע של הקמת מיליציות, ברובן שיעיות, הפועלות כזרועות פרוקסי מטעמה. ברם, עד מהרה הנוכחות האיראנית חרגה בהיקפה ובמהותה מזו שיושמה במרחב העיראקי וכללה מעורבות פעילה בלחימה שהסבה לנפגעים בקרב כוחותיה.

מבין שלל המיליציות שאיראן פעלה לייסודן ניתן למנות את מיליציית זיינביון שהורכבה מלוחמים פקיסטניים; מיליציית פאטמיון שמרבית לוחמיה הם ממוצא אפגני ששוהים באיראן (לרוב ללא מעמד מוגדר); חרכת חזבאללה אל-נג’באא’ בפיקודו של אכרם אל-כעבי שלא מכבר הקים גדוד נוסף (הצבא לשחרור הגולן) שחרט על דגלו את שחרור הגולן מידי ישראל; מיליציית אבו אל-פצ’ל אל-עבאס שפעלה בעיראק ובסוריה, כמו גם מיליציית עצאאִ’ב אהל אל-חק שפעלה באופן דומה בשתי הגזרות.

בראשית הלחימה דומה היה כי מצבו של אסד בכי רע, אולם ככל שחלף הזמן עלה בידן של איראן ורוסיה לייצב מחדש את משטרו. מבחינתה של איראן, הישג זה, שהושג בזכות נוכחות מסיבית של כוחותיה, פתח בפניה חלון הזדמנות לממש את שאיפותיה לקידום “הסהר השיעי”. כפועל יוצא מכך החל המשטר התאוקרטי לתכנן את נתיבו של מסדרון קרקעי במטרה ליצור רצף טריטוריאלי המצוי בשליטת איראן והעובר משטחה דרך עיראק, סוריה ובהמשך דרך לבנון ועד לים התיכון. לשם כך, איראן ריכזה מאמץ באמצעות המיליציות הפועלות תחת הכוונתה על מנת להשיג אחיזה קרקעית במעברי הגבול בין עיראק לסוריה – מתוך הנחה ששליטתה בלבנון הינה עובדה ידועה.

מרכיב דומיננטי בתפיסה החדשה כלל הקמת בסיסים איראניים במרחב הסורי. חלקם של בסיסים אלה הוקמו בתוך בסיסים סורים ובשטחי שדות תעופה, חלקם הוקמו במשותף עם חזבאללה וחלקם מאוישים על-ידי איראן בלבד. על פי דיווחים שונים נראה כי איראן מקיימת נוכחות קבועה בבסיסים באזור דיר אל-זור, בקרבת חלב, אל-ספירה, אל-קוּסייר ועוד. הקמת הבסיסים והרצף הטריטוריאלי שיצרה מצביעים על כוונתה של איראן לשהות ארוכת טווח על אדמת סוריה.

מתוך שלל ההתבטאויות של מפקדי המיליציות ובכירים בממסד הביטחוני האיראני עולה באופן ברור כי לנוכחות בסוריה יש שתי מטרות: ייצוב שלטונו של אסד וקידום “ציר ההתנגדות” כנגד ישראל. המודל האיראני שם לעצמו למטרה ליצור רצף של כוחות הנאמנים לו והשותפים לרעיון “ציר ההתנגדות” שהגה ח’ומיני לאורך גבולה הצפוני של ישראל. בהקשר זה ראוי לשים לב להכרזתו של מפקד משמרות המהפכה, עלי ג’עפרי, על הקמת כוח “בסיג’ בין-לאומי” שיפעל בהתאם לפקודות היוצאות מטהראן. הצהרה זו נועדה להבהיר כי כלל המיליציות הלוחמות בהכוונתה של איראן במרחבים השונים (עיראק, סוריה, תימן ולבנון) יהפכו, הלכה למעשה, לכוח על-לאומי שיפעל תחת קורת גג אחת.

איבתה של הרפובליקה האסלאמית לישראל הינה עובדה מוכחת. אולם עתה, בניגוד לעבר, נראה כי המשטר התאוקרטי בטהראן מנסה ללכת בנתיב שונה ובכך לפתוח שלב חדש בהתמודדות. רצף ההתבטאויות הלוחמניות כנגד נוכחותה של ישראל במרחב המזרח תיכוני מגובה עתה בצעדים אופרטיביים המעידים על כוונה להתמודדות ישירה. בראשית דרכו פעל המשטר המהפכני כנגד ישראל בעיקר במישור התודעתי, כדוגמת ההכרזה על יום ירושלים הבין-לאומי; בהמשך נקטה איראן מודל של זרועות פרוקסי, במטרה לא להשאיר חותמת למעשיה, ואילו עתה היא פועלת במודל של התערבות ישירה. ניתן להבחין כי מנקודת הזמן בה קרס שלטון הבעת’ בעיראק ועד היום צברו משמרות המהפכה ניסיון לא מבוטל במודלים שונים של לחימה קונבנציונאלית ואסימטרית כאחד. ניסיון זה הוביל לתחושת ביטחון עצמי בקרב מקבלי ההחלטות בטהראן, ובשל כך הצהרותיו של המשטר האסלאמי הופכות למוחשיות יותר וראוי כי יילקחו בחשבון.

ד”ר דורון יצחקוב הוא חוקר במרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים ובנוסף, משמש כעמית מחקר במרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב.

גרסה PDF

סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.

לשיתוף מאמר זה:

תפריט נגישות

השארו מעודכנים