מבט מבס”א מס’ 1,289, 15 בספטמבר 2019
תקציר: תוצאת בחירות שתחרוץ את גורל ההתיישבות בארץ ישראל לחורבן נוסף תהיה קשה ומכרעת פי כמה מתוצאה שתחשוף את מדינת ישראל לפגמים נוספים בצביונה היהודי-הלכתי. בשעה גורלית זו, התמודדות מפלגת נעם והצבעה לה מסיטה כוחות למערכה שולית, מסוכנת וחסרת סיכוי. במבט אסטרטגי, מדובר בדרך פעולה הרת אסון – בכיה לדורות.
על מה הבחירות העומדות לפתחנו? פרופסור יורם יובל, במופע יו-טיוב בתפוצה ויראלית הסביר: “הבחירות הן על השאלה איזה מדינת ישראל תהיה לנו?” רוב מובהק לדעתו רוצים ישראל יהודית ודמוקרטית ומוכנים לשם כך לוותר על חבלי ארץ. בשיח הגלוי בחרו רוב המתמודדים הפוליטיים לטשטש את שאלת ארץ ישראל תוך הסוואתה בסוגיות אחרות כיחסי דת ומדינה, מאבק בשחיתות, וכמובן החלפת ראש הממשלה נתניהו כמאבק אישי. ובכל זאת וככלות הכל, בחירות אלה תהיינה גורליות בראש ובראשונה לשאלת ארץ ישראל. מי שסייע וממשיך לסייע בהדחקת שאלת גאולת הארץ הם מנהיגי מפלגת נעם. הם במידה רבה אלה שיצרו את התנאים להסטת הדיון המרכזי אל שאלות דת ומדינה והם אלה העלולים בהתמודדותם חסרת הסיכוי לתת ידם לאובדן שלטון הימין.
נכון שהמאבק על גאולת הארץ שזור לבלי הפרד במאבק על זהותה היהודית של החברה הישראלית והמדינה. אין כמו חברי המגמה הפוליטית היריבה שהיטיבו להבין תלות הדדית זו. בדיון עם “קבוצת המשבר הבינלאומית”, פורום שנוסד בחסות שמעון פרס והאיחוד האירופי, נדרש רון פונדק , מאדריכלי תהליך אוסלו, לשאלה: “מה יש לך לענות לטענת ישראלים הרואים בוויתורים הכרוכים בתהליך השלום ניסיון לדה-ציוניזציה של מדינת ישראל?” תשובתו היתה:
הם צודקים. אני רוצה שלום כדי שתהיה “ישראליות”. השלום אינו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי כדי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. “ישראליזציה” של החברה במקום ייהוד שלה, שבה יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה, שוויון מלא למיעוט הערבי בישראל.
באמירה זו שזורים שורשי המאבק ב”הדתה” בשורשי המאבק כנגד גאולת הארץ. בדינמיקה מעגלית משוכללת, רון פונדק וחבריו לדרך היטיבו לזהות כיצד הדבקות בארץ עומדת כמכשול לשאיפתם ל”נורמליות” ישראלית חילונית – “עם ככל העמים” – ללא ייחוד יהודי. באותה המידה הם אף היטיבו לזהות כיצד הדבקות הישראלית בשורשי הזהות היהודית עומדת כמכשול בפני השגת רוב לתמיכה בנסיגות נוספות מארץ אבות.
בהגיון דומה, במאמר בשבת האחרונה בהארץ, ניסח אהוד ברק את מה שכינה החזון המשותף המחבר (לכאורה) את הרוב הדמוקרטי: “אזרחים ואזרחיות שרוצים לראות את ישראל כמדינה יהודית ציונית דמוקרטית, חזקה, בוטחת בעצמה ונאורה, חיה בביטחון, שלום…בחזית המדינות בעולם בחינוך במדע בתרבות ובטכנולוגיה, באיכות חיים וברמת חיים”.
האמירה היחידה בניסוח חזון זה המתכתבת עם משהו יהודי היא: “מדינה שפועלת ברוח ערכי הכרזת העצמאות וחזון הצדק והשוויון של הנביאים”. ראוי לשאלו מה בהשקפת עולמו מבדיל בין הנצרות ליהדות אם כל מה שמבטא עבורו את חזונו היהודי מסתכם בחזון הצדק והשוויון של נביאי ישראל? האם בחזון המשותף שהציע יש מקום גם לנבואת הנביא יואל: “קראו זאת בגויים, קדשו מלחמה…כותו איתכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים. החלש יאמר גיבור אני…ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור. וניקיתי דמם לא ניקיתי וה’ שוכן בציון”.
דוד בן-גוריון הגדיר את מטרת הציונות באופן שונה לחלוטין: “גאולת ישראל, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית”. השאיפה לביטחון אינה זהה לחלוטין לשאיפה לקוממיות לאומית. בחזונו של ברק לפיו הכל אוניברסלי, חזון שיכול ללא סייג להיות גם חזונה של דנמרק, טמון כל פוטנציאל המאבק כנגד מפעל ההתיישבות המבטא קודם כל ולפני הכל את שאיפתם של יהודים לגאולת ציון וירושלים. ואכן, עבור ברק, יובל, ושותפיהם לדעה החרבת ההתיישבות אינה התכלית הסופית אלא אמצעי למאבק רחב פי כמה על זהותה, ערכיה ושאיפותיה של מדינת ישראל.
וכאן טמונה דילמת היסוד של המייחלים לגאולת העם והארץ: היכן למקד את המאמץ העיקרי – האם במאבק על הזהות היהודית או במאבק על שימור ופיתוח האחיזה בחבלי הארץ, שהרי המאבקים שזורים זה בזה.
התשובה פשוטה ובהירה: תפיסה אסטרטגית מתחילה בבחירת עיתוי מושכל למאבק, בזירה המותאמת ליכולות ולמגבלות, ובדרישה לריכוז ומיקוד המאמצים. התמקדות בזירה לא נכונה בעיתוי גרוע ובתנאי נחיתות עלולה להסתיים בתבוסה מוחצת. ניתוח הסיכונים ההשוואתי ברור: תוצאת בחירות שתחרוץ את גורל ההתיישבות בארץ ישראל לחורבן נוסף תהיה קשה ומכרעת פי כמה מתוצאת בחירות שתחשוף את מדינת ישראל לפגמים נוספים בצביונה היהודי-הלכתי. אסטרטגיה נכונה נבחנת בסדר עדיפויות נכון ובניהול סיכונים אחראי. בשעה גורלית זו, התמודדות מפלגת נעם והצבעה לה מסיטה כוחות למערכה שולית, מסוכנת וחסרת סיכוי. במבט אסטרטגי, מדובר בדרך פעולה הרת אסון – בכיה לדורות.
התפרסם במקור ראשון ב-12.9
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.