מבט מבס”א מס’ 1,272, 30 באוגוסט 2019
תקציר: לאחרונה היה ציון דרך בכהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה – תקופת שהותו בתפקיד עלתה באורכה על זו של דוד בן-גוריון. ציון דרך זה מזמן מבט השוואתי על מנהיגותם של השניים שיאפשר לבחון קווי דמיון ושוני בהנהגתם את המדינה. ואכן בתקשורת הישראלית החל מסע השוואות לטובה ולרעה. העובדה שמדובר בשני מנהיגים אשר גם לדעת מתנגדיהם הטביעו את חותמם על המדינה והחברה בישראל ראוי לבחון מה הם קווי הדמיון והשוני בין שני המנהיגים האלה.
אפתח בהנחת יסוד. השוואת דמות מנהיג, מוצלח ככל שיהיה, לזו של “אב מייסד” מציבה אותו בעמדת נחיתות מובנית. אבות מייסדים מסוגו של בן-גוריון – כגון ג’ורג’ וושינגטון, כמאל אטאטורק ומאו צה-טונג – זוכים על פי רוב למעין חסינות מכותבי הביוגרפיות ומיתר סוכני הזיכרון, והביקורות הנוקבות כלפיהם נדירות.
מכיוון שנתניהו עדיין מכהן בפועל בראשות הממשלה וסביר כי עוד נכונו לו עלילות, המבט המוצע יהיה מוגבל.
קו הדמיון הבולט בין שני המנהיגים הוא מחויבות טוטאלית כמעט לביטחון ישראל. גם אם ביטחון המדינה מהווה גורם מכריע אצל כל אחד מראשי הממשלה בתולדות המדינה, הרי שאצל שני המנהיגים המדוברים עלה הביטחון הקיומי לרמת השיקול האולטימטיבי.
ובאותו הקשר – סוגיית הגרעין. בן-גוריון החל לעסוק בפיתוח האופציה הגרעינית במקביל להחלטתו על הקמת המדינה. הכרתו כי למדינת ישראל לבדה אין יכולת עמידה לאורך זמן בסביבה כה עוינת ללא הרתעה אולטימטיבית התקבעה לימים בתור יסוד תפיסת הביטחון הלאומי.
אין ספק שגם במהלך כהונת נתניהו בראשות הממשלה שב מעמדה הגרעיני של ישראל במזרח התיכון הבלתי-יציב לראש פירמידת השיקולים במדיניות הביטחון הישראלית. שניהם היו מוכנים להתעמת עם נשיא ארה”ב בנושא זה. וכמובן לא ניתן להתעלם מהזיקה בין האיום הגרעיני לבין השואה, שאולי הגיעה לשיאה אצל מנחם בגין, המשותפת לשניהם.
גם בזירה הפנימית ניתן למצוא דמיון בין שניהם. נתניהו אינו הראשון להתבטא בחריפות רבה כלפי מפלגות האופוזיציה ולתקוף אותן תדיר, ואף אינו הראשון שמחבל בסיכויי הצמיחה של מנהיגות עתידית מתוך מפלגתו. בן-גוריון הקדים אותו בכך (“בלי חרות ומק”י”, המתח עם מפ”ם, היחסים המעורערים עם שרת, לבון ואשכול).
מאידך גיסא, יש גם קווי שוני בולטים ביניהם.
מן הידועות הן חששותיו של בן-גוריון מתופעת הנפוליאונצ’יק. הופעתו של גנרל המשתלט על המערכת הפוליטית ידועה בחברות חדשות ובעיקר לאחר מהפיכה. זו הייתה הסיבה שבן-גוריון, מנהיג לא צעיר ללא ידע צבאי, שקע בלימוד תורת הביטחון ונטל על עצמו את תפקיד שר הביטחון. לזכותו של צה”ל ייאמר שחשש זה אינו קיים. נתניהו נטל על עצמו תפקיד זה כאשר הצמרת הביטחונית היא דווקא זו הממתנת את מדיניות הביטחון של ישראל.
בן-גוריון הגיע לראשות הממשלה לאחר כברת דרך ארוכה ורבת אתגרים בהנהגה הציבורית של היישוב. דרכו של נתניהו לראשות הממשלה הייתה קצרה יותר ותפקידיו הציבוריים הקודמים לא היו כה מרכזיים כשל בן-גוריון. האחרון הגיע לראשות ממשלה לאחר ששירת כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית או “המדינה שבדרך” כ-13 שנה.
בן-גוריון צמח בתוך תנועת העבודה. הורתו בהשקפת עולם סוציאליסטית. הוא היה מנהיג פועלים לפני שהפך למדינאי. מן המפורסמות שנתניהו בא מבית מנוגד בתכלית לרקע זה, וידועה לכל מדיניותו הכלכלית המבקשת ליישם בישראל את אמונתו בעליונות המשק הקפיטליסטי.
לבסוף, ראש ממשלתה הראשון של ישראל חשש מאוד מרוב ערבי בארץ-ישראל ולכן הסכים לחלוקת הארץ, לעומת נתניהו שאינו שש לחלוקה חדשה של הארץ.
במבט היסטורי-פוליטי מסכם אנו יודעים שדוד בן-גוריון לא פרש בשיאו מראשות הממשלה. למעשה, אף ראש ממשלה בישראל לא סיים תפקידו כשהוא בשיאו, ההיפך הוא הנכון. קשה להיות ראש ממשלה במדינת היהודים, על כך, גם בנימין נתניהו וגם בן גוריון היו מסכימים.
*פרופ’ (אמריטוס) שמואל סנדלר הוא חוקר בכיר במרכז בס”א, אוניברסיטת בר-אילן ונשיא מכללת אמונה-אפרתה.