חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

גנץ והתנתקות חד-צדדית: עמימות מסוכנת

מאת פברואר 18, 2019
Benny Gantz, photo via Wikimedia Commons

מבט מבס”א מס’ 1,090 18 בפברואר 2019

 תקציר: בין הדרישה להתנתקות חד-צדדית נוספת, שבני גנץ כנראה שותף לה, לבין הגישה ה”ימנית” ניצבת מחלוקת משמעותית לגבי השלכותיו הביטחוניות והלאומיות של צעד זה על צורת ארגונו של המרחב בין הירדן לים. האחיזה הישראלית במרחבי שטח C, בהתיישבות ובפריסה צבאית, היא מה שנותר כמינימום החיוני לשימור מרחב בר הגנה.

בני גנץ מבקש לעקוף ולטשטש את קווי המחלוקת בין ימין לשמאל. אלא שלמען בחירה דמוקרטית מודעת, במיוחד לאחר שהתבטא על האפשרות להתנתקות חד-צדדית נוספת במסגרת ראיונו בידיעות אחרונות, מן הראוי להבליט את קווי היסוד למחלוקת.

בסוגיית עתיד יהודה ושומרון שב גנץ על המנגינה המוכרת של מקהלת הביטחוניסטים לשעבר. בהדגשת ההבטחה לחיזוק הבנייה ב”גושי ההתיישבות” הדהדה – אף שלא נאמרה – הקפאת בנייה בכל יתר היישובים. זו המנגינה המשתלבת במגמת ראשי הממשלה ברק ואולמרט להתכנס, בהסכם או באופן חד-צדדי, לקו גדר ההפרדה. גם באשר לבקעת הירדן דובר על “גבול הביטחון”, לא על מרחב התיישבות.

במושג “גושי ההתיישבות” נכללות בשיח הבינלאומי גם כל השכונות היהודיות בירושלים שמעבר לקווי 67′. נוסף עליהן, המיתוג “גושים” מסתכם במקרה הטוב במעלה אדומים, גוש עציון המערבי, קריית ספר, אריאל ועוד כמה יישובים בממשק הקו הירוק. מדובר על לא יותר מ-8-6 אחוזים משטחי יהודה, שומרון ובקעת הירדן. אחיזה מינימלית מעין זו מעבר לקו הירוק רחוקה מלהעניק לישראל גבולות הנדרשים להגנת רצועת החוף הצרה. בשורת גנץ, בעמימותה המכוונת, נראית צמודה בהיבט זה למתווה הנשיא קלינטון, שהפך לנקודת המוצא האמריקנית לכל הסדר. יישום מתווה זה, במהלך אחד או בשלבים, הוא גזרת חורבן למרבית היישובים ביו”ש ויביא לעקירת כ-140 אלף מתיישבים יהודים. להערכתי, יצחק רבין היה מסתייג ממתווה זה.

דרכה האסטרטגית של ישראל נדרשת לבחינה ביקורתית, ונאום גנץ לא נתן לכך התייחסות משמעותית. הרי כמעט הכל השתנה. הנחות היסוד האסטרטגיות שעל בסיסן ניגש רה”מ רבין לתהליך אוסלו נמוגו כלא היו. אש”ף חשף את חוסר עניינו המוחלט בשלום ואת אי-השלמתו עם קיומה של ישראל כמדינה יהודית. ארה”ב, שנותרה “מעצמת-העל האחרונה” לאחר קריסת בריה”מ איבדה בעשור האחרון את מעמדה. רוסיה שבה למעמדה המעצמתי, נוכחות איראנית אקטיבית בגבולות ישראל הולכת וגוברת, וגם חיזבאללה וחמאס מאיימים יותר מפעם. למול שינויים אלה, נסיגת ישראל משטחי C מהווה סיכון קיומי.

גם ביחס לאיום הפלשתיני על שימור הרוב היהודי בישראל, התרחשו תמורות משמעותיות. במאי 1994 נסוג צה”ל מכל ריכוזי האוכלוסייה הפלשתיניים ברצועת עזה. בינואר 1996 הסיגה ישראל כוחותיה ממרבית האזורים המאוכלסים ביו”ש – שטחי A ו-B – ויותר מ-90% מהאוכלוסייה הפלשתינית שם נמצאים תחת שליטה פלשתינית. מאז השתלטות חמאס על עזה ב-2007 מתקיימת שם בפועל ישות ריבונית עצמאית. שאיפת רה”מ רבין לסיום השליטה הישראלית על הפלשתינים מומשה כמעט במלואה ושימור הרוב היהודי והאופי הדמוקרטי של ישראל אינו נדרש להיפרדות נוספת.

המחלוקת עם הפלסטינים ובתוך ישראל עצמה אינה עוד על הדרך לסיום “הכיבוש” אלא על עתיד ירושלים המזרחית ושטחי C בשאלת הנחיצות הביטחונית של המשך השליטה והאחיזה הישראלית. מדובר בשטחים הכוללים את כל היישובים היהודיים ביו”ש, מחנות צה”ל, דרכים ראשיות, שטחים שולטים חיוניים, והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן.

בין הדרישה להיפרדות נוספת, שגנץ כנראה שותף לה, לבין הגישה ה”ימנית” ניצבת מחלוקת משמעותית לגבי השלכותיו הביטחוניות והלאומיות של צעד זה על צורת ארגונו של המרחב בין הירדן לים. האחיזה הישראלית במרחבי שטח C, בהתיישבות ובפריסה צבאית, היא מה שנותר כמינימום החיוני הנדרש לשימור מרחב בר הגנה. במרחב זה מצוי המפתח לעתידנו בכל תחומי החיים: לא רק בביטחון, אלא גם בכלכלה, בדיור, באחווה הקהילתית, בתרבות, באקולוגיה ובזיקת היסוד לחבלי מולדת קדומים. כאן נקודת החיבור בין הסוגיה המדינית לחברתית: ארבעה  מיליארד שקלים שמושקעים עתה בחומת בטון ופלדה נוספת בגבול רצועת עזה ו-15 מיליארד שקלים שהושקעו לשווא בגדר ההפרדה ביו”ש בבניית גבול מדיני במסווה ביטחוני, הם החסרים במערכות הבריאות והרווחה. מגמת פינוי-פיצוי לעשרות אלפי מתיישבים ביו”ש תוסיף עוד נטל כלכלי ושסע חברתי בלתי נסבל.

גרסה PDF

גרסה מוקדמת של מאמר זה התפרסמה ב ישראל היום ב-8.2.2019.

*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.

לשיתוף מאמר זה:

תפריט נגישות

השארו מעודכנים