מבט מבס”א מס’ 1,291, 16 בספטמבר 2019
תקציר: מעבר לחיוניותה הבלתי מעורערת לביטחון ישראל, מהווה בקעת הירדן במלוא היקפה הגיאוגרפי מרחב פוטנציאלי למגורי מיליון ישראלים ולתשתיות לאומיות שאינן יכולות להידחס לרצועת החוף. אם הכרזת הריבונות לא תתבטא מידית בתנופת בנייה ותמיכה ממשלתית ממוקדת היא תגווע מאליה.
ראוי לברך על התחייבות ראש הממשלה נתניהו להחלת ריבונות על בקעת הירדן. השיקולים לכך היו מוכרים לראש הממשלה לוי אשכול כבר בחודשים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים, וקיבלו ביטוי מלא בתוכנית אלון. בתוכנית נכתב: “הגבול המזרחי של מדינת ישראל חייב להיות נהר הירדן וקו החוצה את ים המלח באמצעו… עלינו לחבר למדינה – כחלק בלתי נפרד מריבונותה – רצועה ברוחב 15-10 ק”מ לערך, לאורך בקעת הירדן”.
התוכנית הוצגה לממשלת אשכול, אשר בתבונתו המפא”יניקית, בחר להציגה מבלי להעלותה להצבעה. ברוח הימים ההם, התוכנית עברה מידית לשלב הביצוע בהקמת תשתית ההתיישבות הקיימת מאז. בהכוונת התוכנית נסלל כביש אלון ונבנו יישובי בקעת הירדן לאורך כביש 90 ולאורך כביש אלון.
בדיון בכנסת על הסכם הביניים לאוסלו באוקטובר 1995, כחודש לפני הירצחו, שרטט ראש הממשלה רבין את עקרונותיו וקבע כי “גבול הביטחון להגנת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה”. המגמה להחלת ריבונות בבקעה זכתה תמיד להסכמה לאומית רחבה, והיה זה ראש הממשלה אהוד ברק (2001-1999) שנסוג לראשונה מקונצנזוס זה. ויתורו על בקעת הירדן נקבע מאז במתווה קלינטון ובגישת היסוד הבינלאומית לתהליך השלום, כאבן יסוד לפתרון שתי המדינות.
לאחר הסכם השלום עם ירדן ב-1994, וביתר שאת לאחר קריסת צבאו של סדאם חוסיין במלחמת עיראק (2003), התרבו הטוענים כי חלף איום החזית המזרחית ופחתה חיוניות החזקתה של בקעת הירדן כקו הגנה מזרחי למדינת ישראל. במילותיו של אלוף פיקוד המרכז לשעבר עמרם מצנע: “כשאפשר לירות טילים ארוכי טווח אין שום חשיבות לעומק אסטרטגי. הסכמים יעניקו לנו ביטחון גדול יותר מאשר עומק אסטרטגי”.
כבר בשעתה הייתה טענה זו תלושה מהבנה בסיסית של תופעת המלחמה. מאז, בעקבות לקחי מלחמת הטרור הפלסטינית (המכונה בלשון מכובסת “אינתיפאדת אל-אקצא”), טלטלת “האביב הערבי”, התעצמות איום הרקטות/טילים של חיזבאללה וחמאס, והתגברות השפעתה האזורית של איראן, העלולה לפרוס מיליציות שיעיות בקדמת גבול כביש 6, חיוניותה של בקעת הירדן כאינטרס ביטחוני ישראלי הלכה וגברה.
רוב התומכים בכינונה של מדינה פלשתינית טוענים שהיא תהיה מפורזת מנשק וממערכות חימוש העלולים לסכן את ביטחון ישראל. רעיון הפרוז אף התקבל לכאורה על-ידי אש”ף, אלא שבפועל, שטחי יו”ש ורצועת עזה הפכו לחממות טרור. כישלון כוחות האו”ם בלבנון באכיפת יישום החלטה 1701 למניעת התחמשות חיזבאללה בדרום לבנון, מלמד מדוע ההצעות לפריסת כוחות בינלאומיים בתפקיד דומה בבקעת הירדן לא יוכלו להבטיח פירוז ממשי. רצועת הבקעה, כמרחב בידוד המוחזק בידי צה”ל, היא בשל כך הכרח קיומי לביטחון ישראל.
נוסף על השיקול הביטחוני נחוצה בקעת הירדן במלוא היקפה הגיאוגרפי למדינת ישראל כמרחב פוטנציאלי למגורי מיליון ישראלים ולתשתיות לאומיות שאינן יכולות להידחס לרצועת החוף. החיבור מצפון לדרום בין הגליל והנגב מותנה כיום באורח כמעט בלעדי בצירי התנועה הגדושים הפרוסים ברצועת החוף. מדינת ישראל ההולכת ומצטופפת זקוקה לכביש אורך נוסף – כביש 80 – הממתין לסלילה בין ערד לגלבוע. תשתית דרכים מפותחת בבקעת הירדן תזמין בעידן שלום יישום מחודש ונחוץ לתפקידה של ארץ ישראל כגשר מעבר מאסיה לאפריקה.
חזון חלוצי זה ממתין שנים רבות לביצוע. אם הכרזת הריבונות לא תתבטא מידית בתנופת בנייה ותמיכה ממשלתית ממוקדת היא תגווע מאליה. במאמר תחת הכותרת “נטע הנשמה” תבע דוד בן-גוריון: “זוהי מדינה ציונית, המצווה על מעשה בראשית. המעשה הוא כפול: קיבוץ גלויות ובניין השממה”. בקעת הירדן ממתינה לעייפה למעשה ציוני.
המאמר התפרסם ב ישראל היום ב-12.9.2019.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.