מבט מבס”א מס’ 837, 17 במאי 2018
תקציר: מאז ההתנתקות ברצועת עזה בקיץ 2005, התפתחו שני דגמים שראוי לתת עליהם את דעתנו. האחד, ברצועת עזה, מייצג את היגיון ההיפרדות בשלמותו; השני בשומרון ויהודה, שם המרחב מאורגן בסדר היברידי ובחיכוך יומי. ראוי לשאול באיזה מהם מתפתחת מגמה מועילה יותר לאינטרסים האסטרטגיים של ישראל.
האירועים לאורך גבול רצועת עזה הפכו את הגדר לזירת מערכה. אירועים אלה מציבים את קונספציית ההיפרדות מהפלשתינים מבית מדרשם של אהוד ברק, חיים רמון וציפי לבני בפני קריסה.
נכון שבבסיס החתירה להיפרדות מהפלשתינים הוצב האיום הדמוגרפי, שאם לא ניפרד – נאבד את הרוב היהודי. אלא שמאז ינואר 1996, עם ביטול המינהל האזרחי באזורי A ו- Bבשומרון ויהודה, הסתיימה שליטת מדינת ישראל ברוב האזרחים הפלשתינים בעזה וביו”ש. מכאן והלאה קודמה קונספציית ההיפרדות על בסיס ההנחה, שעצם הפרדה מרחבית-פיזית בין שני העמים בנוכחות גדר ומשטר גבול, תקטין את החיכוך ותחולל תהליך של התפייסות ויציבות. הרגיעו אותנו, שאם בכל זאת תתערער היציבות ופעילות הטרור תימשך, צה”ל יידע לתת לזה מענה מבצעי יעיל מתוך לגיטימציה מלאה.
מאז ההתנתקות ברצועת עזה בקיץ 2005, התפתחו שני דגמים שראוי לתת עליהם את דעתנו. האחד מייצג את היגיון ההיפרדות בשלמותו, במה שהתרחש ברצועת עזה; השני בשומרון ויהודה, שם המרחב מאורגן בסדר היברידי ובחיכוך יומי.
מה שהתפתח בעזה ראוי להיבחן ביקורתית. בחסות החקלאים הפלשתינים הצליחו מחבלים בחזות חקלאית לגשת לגדר, להניח מטענים, לחפור מנהרות כמו זו שאפשרה את חטיפת גלעד שליט, ולירות לשטחנו ירי צלפים. כדי להבטיח את חיילי צה”ל והחקלאים הישראלים בשגרת יומם ליד הגדר, נדרשה פעולה שגרתית מונעת מצידה השני של הגדר. בשנים שבין מבצע “עופרת יצוקה” ו”עמוד ענן”, בהתאם להבנה זו, התקבלה דרישת מערכת הביטחון להגבלת הגעת חקלאים פלשתינים למרחב הסמוך לגדר, מרחב שהוגדר כ”פרימטר ביטחוני”.
אולם במבצע “עמוד ענן”, בדיוני הפסקת האש בקהיר, העמיד חמאס שתי דרישות: הרחבת טווח הדיג בים, וביטול מגבלות הפרימטר הביטחוני בסמוך לגדר. שתי הדרישות מייצגות היטב את משמעות הלחימה בסביבת אוכלוסייה. על פניהן, נושאות הדרישות אופי הומניטרי תמים; למה באמת לא לאפשר דיג חופשי לדייגים וכן לחקלאים לעבד שדותיהם בסמוך לגדר?
אלא שלשתי הדרישות נילווה ממד ביטחוני. הרחבת תחום הדיג מקשה על חיל הים הישראלי במניעת הברחת הנשק בדרך הים לחמאס. באותו האופן, ביטול המגבלות לחקלאים בצידה הפלשתיני של הגדר, הציב מחדש פוטנציאל איומים, כנגד כוחותינו ואזרחינו, בצידה הישראלי של הגדר.
במסמך ההבנות שהובא מקהיר, שתי דרישות חמאס אלה התקבלו במלואן. במצב זה, הגדר מוכרת בצה”ל כמרחב מאוים, היוצר – בכפוף להערכת מצב – מגבלות פעולה לחיילינו ולאזרחינו במרחב הריבוני של מדינת ישראל. פעולת העפיפונים בהצתת שדות החיטה בצידה הישראלי של הגדר, היא תוצאתן הישירה של הבנות עמוד ענן, בהסכמת ישראל לנוכחות אזרחית פלשתינית עד קו הגדר.
הגדר מבטאת פתרון טכני אשר מטבע יצירתו ממריץ את היריב למציאת פתרונות עוקפים. מי שציפה מהגדר ומההיפרדות המרחבית לחולל תנאי יציבות, חייב להודות כי ציפיותיו התבדו. גם מי שהבטיח כי יהיה לצה”ל מענה לאיומי טרור מעבר לגדר, ושתגובת צה”ל תזכה ללגיטימציה פנימית ובינלאומית, חייב להכיר, שהאירועים האחרונים מטילים ספק בהבטחה זו.
ראוי להתבונן מחדש בהבדל בין הדגם העזתי המבטא היפרדות מוחלטת, לבין הדגם שהתפתח ביהודה ושומרון, המבטא היפרדות חלקית, ולשאול – באיזה מהם מתפתחת מגמה מועילה יותר לאינטרסים האסטרטגיים של ישראל.
להתבוננות זו השלכות ישירות גם לשאלת ירושלים. לנוכח הרעיונות להעברת שכונות במזרח ירושלים לרשות הפלשתינית, כדאי לדמיין כיצד תתפתח שגרת ביטחון שוטף בין שכונת ארמון הנציב הישראלית לשכונת ג’בל מוכאבר הפלשתינית, שיופרדו בגדר גבול. כדאי לדמיין אירועי גדר, בדפוס אירועי הגדר בעזה, בקו התפר העירוני בתוככי ירושלים – האם אפשר לקיים כך שגרת חיים של עיר בירה?
המאמר התפרסם ב ישראל היום ב-5 במאי 2018.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.