מבט מבס”א מס’ 1,357, 27 בנובמבר 2019
תקציר: עליית מחירי הדלק באיראן הובילה למחאות רחבות היקף שגבו קורבנות ניכרים. איראנים רבים תולים את האשמה למצבם הכלכלי בשליטיהם, המעדיפים לקדם מדיניות חוץ התפשטותית על חשבון רווחת נתיניהם. בדומה לעבר נתקלה המחאה בתבנית שפיתח הממסד הביטחוני להתמודדות עם הפגנות, המיושמת אף במדינות אחרות הנתונות להשפעתה של טהראן.
בבוקר יום שישי ה-15 בנובמבר גילו איראנים רבים לתדהמתם כי לא זו בלבד שמחיר הדלק עלה בחמישים אחוזים (מ-1000 ל-1500 טומאן לליטר) אלא שמחיר זה יוגבל לשישים הליטרים הראשונים בכל חודש (באמצעות כרטיסי תדלוק) שלאחריהם ירקיע מחירו ל-3000 טומאן לליטר. תקנה זו החזירה הלכה למעשה את מדיניות ההקצבה שהייתה נהוגה בימיו של הנשיא אחמדינז’אד ובוטלה על ידי ממשלת רוחאני בשנת 2015.
למרות שמדיניות ההקצבה (וסבסוד מוצרים) אינם זרים לאזרחי איראן והונהגו בתקופות שונות במטרה לענות על מצוקות חברתיות וכלכליות, האוכלוסייה רגישה באופן מיוחד לתנודות מחירים בשוק הדלק – ולא רק בשל אפקט השרשרת והתייקרות מחירים במגוון רחב של תחומים ובכלל זה מוצרי צריכה בסיסיים.
העובדה כי אזרחי איראן רואים עצמם כבעלי זכות בסיסית ליהנות מעתודות הדלק והאנרגיה המופקות ממשאבי הטבע של ארצם אינה ניתנת לערעור. רבים זוכרים כיצד כרטיסי התדלוק המסובסדים הפכו בנקל לפריט הנסחר בשוק השחור והגבירו את רף השחיתות וחוששים שהמהלך האחרון יאיץ את האינפלציה הדוהרת, מה גם שהמחיר שנקבע במסגרת כרטיס התדלוק המוזל (60 הליטרים) גבוה בחמישים אחוז מהמחיר הקודם. יתרה מזאת, פעם אחר פעם מגלים האיראנים כי מדיניות החוץ ההתפשטותית שמוביל הממסד הביטחוני בעידוד המנהיג העליון גובה מחיר כלכלי יקר שמקשה על תנאי מחייתם.
הכרזתו של הנשיא רוחאני כי הכסף מההכנסות ישמש אך ורק לתמיכה בשכבות האוכלוסייה החלשות וכי ההחלטה לא נבעה מהסנקציות האמריקניות אלא נועדה “עבור 60 מיליון איש בעלי הכנסה נמוכה” לא הביאה להרגעת הרוחות, וכהרף עין התפשטה המחאה בערי איראן בהיקפים שהפתיעו את המשטר. בדומה להפגנות בראשית 2018, אף הפעם לוותה מחאת ההמונים בקריאות אנטי-ממסדיות חריפות. מעבר להתקהלויות וחסימת כבישים הופנה זעם האזרחים לעבר מאגרי הדלק, תחנות הדלק, בנקים ומבני ציבור שהוצתו על ידי ההמון.
תגובת המשטר לא אחרה לבוא וכללה רצף פעולות המאפיינות את דרכי התמודדותו עם מחאות אזרחיות, שיושם בדיכוי הפגנות הסטודנטים בשנת 1999 כמו גם בדיכוי המהומות ב-2009 ו-2018:
- הזרמת כוחות שיטור ובסיג’ נרחבים להרתעת המפגינים ולמעצר העומדים בראשם תוך חסימת הרשתות החברתיות למניעת העברת מידע בנוגע למיקום ושעות המחאה. במקביל הטיל המשטר איפול תקשורתי וחסם את המרחב האינטרנטי על מנת לשבש את הקשר עם גורמי פנים וחוץ כאחד – דבר שהקשה על סוכנויות הידיעות לדווח על ההתרחשויות בזמן אמת.
- אפיון המפגינים כמוכוונים על ידי גורם חיצוני (קרי אויבי הרפובליקה האסלאמית ובראשם ארצות הברית, סעודיה, וישראל) במטרה לשמוט את בסיס המחאה באמצעות דה-לגיטימציה ולהטיל דופי במניעיה – דפוס פעולה נפוץ בקרב משטרים רודניים במזה”ת להסטת תשומת לב מכישלונות ומחדלים.
- צעדים אלימים לפיזור ההפגנות ובכללם ירי רימוני גז מדמיע בכינון ישיר וירי חי על המפגינים שהוביל למספר רב של הרוגים ופצועים. נכון לכתיבת שורות אלה נראה כי המחאה הקיפה כמאה ערים ברחבי איראן והביאה להרג של למעלה מ-115 מפגינים ולמספר רב של פצועים (למרות מאמצי המשטר להסתיר עובדות אלה).
- ארגון הפגנות-נגד התומכות במשטר ככלל ובמנהיג העליון בפרט, במטרה להטות את אופן הצגת ההתרחשויות באמצעי התקשורת ולשנות את תודעת ההמונים תוך יצירת מצג לפיו חלק גדול מהעם אינו מזדהה עם המוחים.
(מעניין לציין כי מתכונת פעולה זו מיושמת בעת האחרונה גם בלבנון ובעיראק ע”י המשטרים המוכוונים ומונחים על ידי הרפובליקה האסלאמית.)
לטענת המשטר האיראני עלה בידו להשקיט את המחאה ולכלוא את מנהיגיה. בין אם נכונה טענה זו ובין אם לאו, אמצעי הדיכוי אינם פותרים את הבעיות הכלכליות החמורות הנובעות מהירידה בהכנסות הנפט המהוות 37% מתקציב המדינה. יתר על כן, ההשפעות המצרפיות של התייקרות הדלק, כעליית מחירי התחבורה הנאמדת כבר עתה ב- 20%, יפגעו בראש וראשונה בשכבות החלשות.
התייקרות מחירי הדלק הובילה לפיכך לסערה אף במרחב הפוליטי האיראני. מתנגדי רוחאני לא החמיצו את ההזדמנות לבקר אותו ואת מדיניותו ודומה כי במבנה ההיברידי הסבוך המאפיין את הרפובליקה האסלאמית, בו מתקיים וויכוח מתמיד על עתיד המדינה ודרכה של המהפכה, הייתה הפעם ידו של הנשיא על התחתונה, שכן המנהיג העליון העביר בראשית המשבר ביקורת מרומזת על תפקוד הממשלה והאופן בו היא מפקחת על מחירי הדלק (ובהמשכו הסתייג מהמפגינים וכינה אותם “אנרכיסטים וחוליגנים”).
הנזק הכלכלי שנגרם עקב המחאה מוערך במיליארדי דולרים, אך אומדן הנזק החברתי לא ניתן לכימות. אמנם תבנית הפעולה שפיתח המשטר להתמודדות עם מחאות חברתיות נושאת פירות מבחינתו ואינה מערערת לעת עתה את אושיות שלטונו. ואולם זהות האינטרסים בין המנהיג העליון לממסד הביטחוני, בדגש על משמרות המהפכה, יוצרת מנוף רב השפעה על מדיניות הרפובליקה האסלאמית ומרחיבה את הסדק בין הרובד האזרחי, הנתון למצוקות כלכליות מתמשכות, למשטר המוכן לשלם מחיר כבד עבור חתירתו הבלתי נלאית לביסוס מעמדה של איראן כהגמון אזורי.
ד”ר דורון יצחקוב הנו חוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן ומחברו של הספר “איראן-ישראל 1963-1948: קשרים בילטרליים בצל שותפות אינטרסים במרחב גאופוליטי משתנה”.