מבט מבס”א מס’ 422, 9 במרץ, 2017
This is a Hebrew version of Israel Must Choose: Enforce the Law or Lose the Negev? by Ariel Ben Solomon
תקציר: חברי הכנסת הערבים, ארגוני שמאל, והמנהיגות הבדואית המקומית החליטו להתנגד לניסיונות המדינה להסדיר את מאות היישובים הבדואיים הבלתי-חוקיים בנגב. למהלך כזה יהיה קשה להתנגד עקב חדירת לאומנים ערבים רדיקליים והתנועה האסלאמית לתמונה וניכוס הסכסוך הבדואי ככלי ניגוח במדינה. על ישראל להמשיך לאכוף את החוק ולשאת ולתת עם המשפחות הבדואיות תוך ראייה מציאותית של המטרות ארוכות-הטווח של מאמץ זה. כישלון יביא להפקרות החוק בנגב.
לאחרונה התרחשה התפרצות במתיחות המתמשכת בין ממשלת ישראל לבין הבדואים בנגב שהסתיימה בשני הרוגים. מקרה זה או שירתיע את המשך ההתנגדות הערבית או יגרום למדינה להימנע מהסדרת היישובים הבדואים הבלתי-חוקיים.
בית המשפט העליון אישר את תכנית המדינה להרוס את הכפר הבלתי-מוכר אום אל חירן, מזרחית לחורה. אום אל חירן הוא מקבץ קטן, מאולתר של מבני מגורים דלים בין שבילי עפר מתפתלים ומאובקים המשמשים כבישים. תכנית ההריסה הייתה אמורה להתבצע בשלבים. ב-18 בינואר, כוחות הביטחון הגיעו להתחלת השלב הראשון של פינוי היישוב.
בדואי מקומי, שדוּוח כמי שהיה חבר הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית והחשוד בקשרים עם ארגון המדינה האסלאמית, נגח ברכבו את רב-סמל בכיר ארז לוי, בן 34, במה שהרשויות הישראליות כינו תחילה פיגוע דריסה. שוטרים ירו בבדואי, תושבים מקומיים טענו כי הם טעו שירו בו מכיוון שלא הייתה לו כוונה לדרוס את השוטר. בסוף פברואר, נראה היה כי השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, ריכך את עמדת הממשלה, באומרו כי תבוא התנצלות אם יתגלה בחקירה שלא היה זה פיגוע.
חברי הכנסת הערבים, עמותות שמאל, והמנהיגות הבדואית המקומית החליטו להתנגד למהלך המדינה להסדיר את מאות היישובים הבדואים הבלתי-חוקיים בנגב. ראש הרשימה הערבית המשותפת, ח”כ איימן עודה, פרסם מאמר ב ניו יורק טיימס ב-13 בפברואר תחת הכותרת “ישראל מעלה דחפור על הדמוקרטיה” בו הוא טען כי יש רק 35 כפרים בלתי-מוכרים. במציאות יש מספר רב הרבה יותר, עודה, כמו גם כמה מהארגונים, מציעים כי המדינה תכיר בכל היישובים הבלתי-חוקיים.
בשנת 2013, גנזה המדינה את הצעת החוק בגין-פראוור, אשר חיפשה פתרון פשרה, הכולל הכרה ברוב היישובים הבדואים הבלתי-חוקיים. מאז האסטרטגיה של הממשלה הייתה לשאת ולתת עם כל משפחה ומשפחה על מנת לעודדם לעבור לעיירות מוכרות קיימות. על פי דו”ח מבקר המדינה ממאי 2016, שליש מהבדואים המונים בקירוב 200,000, מתגוררים ביישובים בלתי-חוקיים. ובעיה זו רק תלך ותחמיר מכיוון שאוכלוסיית הבדואים היא בעלת קצב הצמיחה מהגבוהים בעולם: היא מכפילה את עצמה כל 15 שנה.
ב-12 בפברואר, פרסמה המדינה את המהלך החדש שלה לשילוב האוכלוסייה הבדואית – תכנית חומש לפיתוח המגזר הבדואי בעלות של שלושה מיליארד ש”ח.
תרבות הנוודים הבדואית התאפיינה במרדנות נגד ריבונות וסמכות של המדינה באופן כללי, וישראל אינה יוצאת דופן. ישראל מנסה ליישם מה שעשוי להוות משימה שאפתנית למדי של “הנדסה חברתית” על-ידי השקעת משאבים רבים במודרניזציה של הבדואים. ברם, דבר אחד הוא לאכוף את החוק וליישב מחדש את הבדואים ביישובים מוכרים, ודבר אחר לגמרי להצליח לשנות את התרבות השבטית הפטריארכלית ולשלבם בחברה הישראלית.
המטרה היא להרגיל את הבדואים לחיים בערים בצפיפות גבוהה כמו של יהודים שגרים בפתח תקווה, בדירות של מאה מ”ר, שירותי עירייה מתפקדים, תחבורה, וכיבוד שלטון החוק. בדואים מקומיים סיפרו למחבר זה שהחיים בדירות קטנות ללא מרחבי שטח סביב מנוגד לתרבותם.
קליפורד גירץ, האנתרופולוג האמריקני, כתב בספרו The Interpretation of Cultures: Selected Essays (פרשנות של תרבויות: אוסף מסות): “על מנת שנוכל לקבל את הרעיון כי מגוון מנהגים על פני זמן ומרחב אינו רק עניין של לבוש ומראה, של תפאורה ומסיכות, עלינו גם לקבל את הרעיון שהאנושות מגוונת במהותה כפי שהיא בביטוייה.”
במילים אחרות, ישנם הבדלים תרבותיים אמיתיים שישראל מנסה לגשר עליהם באמצעות פיתוח פרויקטים. על ישראל להתייחס באופן מציאותי למגבלות שאיפתה לאינטגרציה. למרבה הצער, נראה כי ישראל נופלת למלכודת אליה התייחס גירץ לגבי המניפולציה של סטטיסטיקות והכרזה על תקציבים חדשים על מנת להוכיח כי תכניות הפיתוח שלה פועלות.
“…וכן, יש את הבעיה שאותה כינה ויינר בצדק “רצח-עַם באמצעות הגדרה מחדש של מפקד-אוכלוסין” (genocide by census) – לגבי העובדה התמוהה שעל-פי מפקד האוכלוסין של הודו בשנת 1941 היו 25 מיליון עמים שבטיים אך במפקד של שנת 1951 רק 1.7 מיליון,” כתב גירץ.
עמיחי יוגב, רכז מחוז דרום של עמותת “רגבים”, אשר עוקבת מקרוב אחר הבנייה הבדואית הבלתי-חוקית, והתופסת את עצמה כשואפת לאכוף את שלטון החוק, מציע נקודת מבט שונה. הוא סיפר למחבר שדרך החיים של הבדואים כבר נתונה בתהליך של מודרניזציה במעבר שלהם מאוהלים לבתים – והמדינה, למעשה, אינה שוגה במאמץ שלה. הוא מכיר בקשיים התרבותיים, אך טוען שאם המדינה תצליח ליישב מחדש את הבדואים בערים מוכרות “המצב יהיה הרבה יותר טוב ממה שהוא עכשיו, ובמיוחד עבור איכות החיים של הבדואים עצמם… למדינת ישראל אין די קרקעות כדי לאפשר לבדואים לנדוד ולהתיישב בכל מקום שיחפצו”. עמותת רגבים מעריכה כי מספר היישובים הבדואיים הבלתי-חוקיים בנגב היום עולה על 1,700 היישובים עליהם יודעת הממשלה.
האם העתקת הבדואים לערים מודרניות תצליח במידה שחוזים הפוליטיקאים המנהלים את המדינה? הלאומנים הערבים הרדיקליים והתנועה האסלאמית מנסים לטרפד את מאמץ המדינה על-ידי חדירה וניכוס הסכסוך הבדואי ככלי ניגוח במדינה. מבחינתם, סוגיית הבדואים היא רק חזית נוספת במאבק הישראלי-הפלסטיני.
עם זאת, אם נשים את חדירת הגופים הרדיקליים בצד, לא אמור להיות למדינה קשה לנהל משא ומתן עם הבדואים, שלרוב הינם פרגמטיים ולא אידאולוגיים. הבדואים באופן מסורתי אינם מזוהים עם לאומנים פלסטינים או אסלאמיסטים.
יאיר מעיין, ראש הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, אמר למחבר, “המדינה לא תוותר בנושא זה והיא מכפילה את מספר הפקחים שהיא מפעילה.” מעיין אופטימי כי הממשלה תוכל לפנות את כל היישובים הבלתי-חוקיים ולשכנע את הבדואים לעבור לערים מודרניות מוכרות בתוך שש עד שמונה שנים.
החשיבה היא שהדוגמה של אום אל חירן תפחיד את הבדואים ותביא אותם להתפשר ולחתור להסכמים עם המדינה. בלילה שלפני הפינוי, דחתה ההנהגה הבדואית הצעות למגרשים חינם בחורה השכנה ולפיצוי כספי נדיב.
בעוד שהממשלה מאמינה כי תוכל לאכוף את החוק, המטרות המדיניות של ישראל בנגב צריכות מחשבה עמוקה יותר. האם המדינה מוכנה להמשיך לפנות יישובים בלתי-חוקיים בזה אחר זה, כאשר כל אחד ייתפס כקרב מאסף על ידי הבדואים ותומכיהם הפוליטיים הערבים והבינלאומיים? מעבר ליישוב מחדש, מה היא מטרת שילוב הבדואים בחברה? תכניות אינטגרציה לא קצרו הצלחה גדולה בקרב האוכלוסייה הערבית המוסלמית הכללית, אשר ממשיכה לזהות עצמה בעיקר כפלסטינית או מוסלמית ולא ישראלית.
יוגב צופה כי הצלחת מדיניות היישוב מחדש תגדל אם הבדואים ידחו את התערבותם של ערביי הצפון. “למפלגת בל”ד והתנועה האסלאמית לא ממש אכפת מרווחת הבדואים, והם משתלטים על הסכסוך לצורך האינטרסים הפוליטיים שלהם”, אמר. הוא ציין כי יישובים קטנים אחרים פונו ללא רעש גדול מכיוון שלגביהם פוליטיקאים ערבים לא נקטו עמדה ציבורית כפי שעשו באום אל חירן.
ההתנגדות האלימה שהתרחשה באום אל חירן צופה את הבאות, אך אין ישראל צריכה להיכנע לפחד. היא צריכה להמשיך לאכוף את החוק ולתת ולשאת עם המשפחות הבדואיות, בעוד היא נשארת מציאותית לגבי ההצלחה ארוכת-הטווח והמטרות האידיאליסטיות של המאמץ. אם לא, המדינה תביא להפקרות החוק בנגב.
*אריאל בן סלומון הוא כתב עצמאי בענייני המזרח התיכון ותלמיד לתואר שלישי בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן. שימש בעבר כתב לענייני המזרח התיכון בג’רוזלם פוסט.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.