מבט מבס”א מס’ 1,440, 6 בפברואר 2020
תקציר: תוכנית “יוזמת ההגנה האסטרטגית” (“מלחמת הכוכבים”) פותחה בארה”ב בשנות השמונים במטרה לספק הגנה מול תקיפת טילים בליסטיים בין-יבשתיים נושאי ראש נפץ גרעיני של ברה”מ. התוכנית לא הגיעה לשלבי מימוש סופיים ובוטלה ב-1993, אך יצרה בסיס לפיתוח הגנה זירתית רב-שכבתית נגד טילים בליסטיים, אשר התממשה על-ידי ישראל בפיתוח מערכת ה”חץ” וכן מערכות ליירוט רקטות וטילים קצרי טווח.
התחרות בין ארה”ב לברה”מ על השליטה בחלל, כחלק מהמלחמה הקרה ביניהן, החלה במחצית הראשונה של שנות החמישים. בראשית שנות השמונים הגיעה המתיחות בין שני הצדדים לשיא שלא היה כמותו מאז משבר הטילים בקובה ב-1962, ובמארס 1983 כינה הנשיא האמריקני רונלד רייגן את ברה”מ “ממלכת הרשע” והצהיר על כינון “יוזמת ההגנה האסטרטגית” (Strategic Defense Initiative – SDI), בכינויה העממי – “מלחמת הכוכבים”. התוכנית נועדה להגנה הרמטית מול תקיפת טילים בליסטיים בין-יבשתיים (Inter-Continental Ballistic Missiles – ICBM) נושאי ראש נפץ גרעיני של ברה”מ. תפקיד מטה התוכנית, היה לפתח אמצעים לנטרול הטילים הבליסטיים הסובייטיים בטרם פגיעתם במטרותיהם. ביניהם: מערכות שיגור טילי יירוט מהקרקע ומהחלל, לייזרים, ונשק אלומת חלקיקים, וכמו כן מערכות התומכות באמצעי יירוט אלה, כגון מערכות שליטה ובקרה, מחשבים רבי עוצמה, מכ”מים וגלאים אחרים ועוד. זאת במטרה לפרוס מערך נרחב של לוויינים ומרכזי קרב ברחבי העולם אשר יאתרו את הטילים הסובייטיים בזמן אמת וישמידום בטרם פגיעתם. במסגרת SDI נבחנו האפשרויות השונות ליירוט טילים בליסטיים של האויב: בעת האצת הטיל הבליסטי, כאשר המנוע הרקטי שלו פועל והחתימה התרמית שלו גבוהה מאוד ומהירותו איטית; באמצע המסלול, לאחר גמר פעולת מנועו הרקטי של הטיל; ובשלב האחרון של המסלול הטיל, בטרם פגיעת הטיל הבליסטי במטרתו.
אחד מפרויקטי SDI הראשונים היה אקסקאליבור, התקן אשר תוכנן לכלול מספר רב של מוטות מתכתיים שישמשו כלייזרי קרני X תוצאה מכמות עצומה של קרינת X שתשתחרר עם הפעלת התקן נפץ גרעיני שבמרכז ההתקן. הפעלת ההתקן תוכננה להתבצע מהחלל, בהיעדר אטמוספרה שעלולה לגרום להתבדרות קרני ה-X, כך שכל אחד מהלייזרים שבמתקן עשוי לפגוע בטיל בליסטי, גם במרחק של אלפי קילומטרים מהמתקן. הכמות הרבה של הלייזרים שבמתקן עשויה לאפשר השמדה בו זמנית של עשרות של טילים בין-יבשתיים. ניסוי המתקן בוצע לראשונה ב-26 במארס 1983 באתר תת-קרקעי, אך תוצאותיו לא היו חד-משמעיות. מכל מקום, בשל הביקורת שהושמעה בארה”ב נגד ניסויים גרעיניים ונוכח פיתוח פרויקטים חלופיים ליירוט טילים בין-יבשתיים במסגרת SDI, ירד הפרויקט מהפרק. פרויקט אחר שנוהל במסגרת SDI היה הלייזר הכימי דיאוטריום פלואוריד (DF), שהיה אמור לפעול כ”לייזר מבוסס חלל”. ניסויים שבוצעו החל מ-1970 הצביעו כי על אף שהלייזר עשוי לאגור בתוכו כמויות עצומות של אנרגיה ניתן למנוע את התחממותו יתר על המידה, ולנצל זאת ליישומים צבאיים, בפרט כנשק הגנה מפני טילים. בשנת 1980 נוסה הלייזר לראשונה, ובהמשך נמצא כי הוא יכול לפלוט כמות אדירה של מגה-וואט אחד במשך זמן של עד שבעים שניות. אולם תוצאות הניסויים שבוצעו בלייזר להדמיית יירוט טיל בליסטי לא היו חד-משמעיות.
בעת כהונתו הנחה הנשיא רייגן לבחון מחדש את תוכניות הגנת ארה”ב מפני איום ה- ICBM הסובייטי. על רקע התפתחות טכנולוגיות חדישות, הועלתה על הפרק מחדש מערכת הגנה אסטרטגית רב-שכבתית מפני טילים בליסטיים, שבנוסף לטילי יירוט קרקעיים, שיופעלו מתוך בסיסים בארה”ב, תכלול גם לווייני יירוט מהחלל. תוכנית היירוט מהחלל, “BP) “Brilliant Pebbles), הוצעה ב-1987, טרם סיום המלחמה הקרה. היא תוכננה לכלול אלפי לוויינים קטנים שמאות מהם ימוקמו מעל שטחה של ברה”מ, יזהו מעוף של טילים בין יבשתיים סובייטיים וישמידו אותם. כמערכת חיישנים לתמיכה בלווייני BP נועד לשמש מערך לווייני Brilliant Eyes (BE), שהועמד על הפרק ב-1986. לווייני BE תוכננו לפעול בגובה של כ-700 ק”מ ולזהות שיגור טילים בליסטיים. המערכת הייתה אמורה לכלול עשרים עד שלושים לוויינים קטנים יחסית, המצוידים בגלאים בתחום הנראה ובתחומי התת-אדום הקרוב, הבינוני והרחוק. הלוויינים נועדו לאכן במדויק בזמן אמת טילים בליסטיים “מאופק אל אופק” – בעת מעופם ועד חזרתם לאטמוספירה לקראת פגיעתם ביעד, להבחין בין ראשי הקרב לבין הפיתיונות שהטילים נושאים, ולספק צפי מדויק למדי של מקום וזמן הפגיעה. הלוויינים צוידו בגלאי לסריקה מתחת לקו האופק על מנת לגלות את הטילים הבליסטיים ברגע שיגורם באמצעות יכולת זיהוי “נקודת החום” של הטיל במרחב שהיקפו 1,500 ק”מ. כבר בתחילת שנות התשעים שולבו לווייני BE ו-BP, במערכות האמריקניות מבוססות החלל, עם תקשורת הלוויינים וללא צורך בתיווך מהקרקע. ברם, שלושת ניסויי מערכתBP שנערכו בשנים 1992-1990 נכשלו מסיבות שונות. לפיכך, ובפרט בשל תום המלחמה הקרה ב-1994 בוטל הפרויקט. אשר ללווייני BE הם נועדו להיות משולבים בהמשך עם מערכות הגנה נגד טילים מבוססות קרקע.
במסגרת SDIנכללה תוכנית “יירוט לטווח מורחב” (ERINT -Extended Range Interceptor), שהתמקדה בפיתוח טכנולוגיות פגיעה קינטית – “פגע כדי להשמיד” נגד טילים בליסטיים, דהיינו הפעלת טילי יירוט שישמידו טילי אויב על-ידי התנגשות ראש בראש. התוכנית התמקדה בבדיקת דרגת דיוק ההנחיה באמצעות התקן מכ”ם קטן להתבייתות מהירה על המטרה שיותקן במערכת הנשק להשמדת טיל בליסטי. ארבעה שיגורי ניסוי ראשוניים לבחינת הטכנולוגיה נערכו בשנים 1984-1983 על-ידי צבא ארה”ב לשיגורי טיל בין-יבשתי מדגם מינוטמן, מבסיס בקליפורניה למרחק של כ-6,400 ק”מ לכיוון שדה הניסויים קוואווילין שברפובליקת איי מרשל, רק הניסוי הרביעי הצליח. על-פי המדווח הטיל הבין-יבשתי יורט בחזרתו מהחלל בגובה 160 ק”מ ובמהירות 6.1 ק”מ/שנייה. ב-1987 בוצע ניסוי ראשון של מערכת התבייתות טיל היירוט על המטרה באמצעות מכ”ם שהותקן עליו בשדה הניסויים White Sands בניו מקסיקו.
בין 1983 לסוף 1985 ראתה ברה”מ את תוכנית ה-SDI, שנועדה לנטרל את המרכיב הצבאי באסטרטגיה הסובייטית, כאיום על ביטחונה הפיזי. לפיכך טענו בקרמלין כי התוכנית האמריקנית להגנה נגד טילים מבוססת חלל עלולה להפוך את המלחמה הגרעינית לבלתי נמנעת. אפשר שהסובייטים חששו מאפשרות של מכה אמריקנית ראשונה על ארצם, ולכן תוכנית SDI נועדה להגן על ארה”ב מפני מהלומת נגד סובייטית. ברם סביר יותר כי ברה”מ הבינה כי SDI כמרוץ חימוש מגננתי הינו חלק ממערכה כלכלית נגדה, על מנת להכביד על כלכלתה הכושלת בהוצאות צבאיות נוספות. ל-SDI אכן הייתה תרומה משמעותית לקץ מלחמה הקרה. התוכנית מתחה את כלכלת ברה”מ עד לקריסתה. ולפיכך ברה”מ השתכנעה כי נכשלה במרוץ החימוש מול אמריקה. התוצאה הסופית הייתה התפרקות ברה”מ – תהליך שהחל בדצמבר 1991. כיום, בעידן פוטין, רוסיה הולכת ומתאוששת. ונראה כי תחת הנהגתו מתחדש מרוץ החימוש בין מוסקבה לבין וושינגטון. לפי שעה לא ברור לאן יתפתחו הדברים וכיצד תתמודד וושינגטון נוכח האיום האפשרי מכיוון מוסקבה. במקביל, מול ארה”ב עומד בעשור הנוכחי איום חדש – הנשק הגרעיני והטילים הבין יבשתיים של צפון קוריאה.
תוכנית SDI אמנם חלפה סופית מהעולם ב-1993, אולם בזירות רבות ברחבי העולם בהן שררה מתיחות במישור הצבאי, גבר הצורך בפיתוח ופריסת מערכות הגנה זירתית נגד טילים בליסטים. בפרוץ מלחמת המפרץ ב-1991, נפרסו בישראל ובערב הסעודית סוללות פטריוט כאמצעי ראשוני להגנה מפני טילים טקטיים. ברם, במהלך הפעלת הפטריוט, הן בניסויים והן בפעילויות המבצעיות בעיראק, התבררו מגבלותיו. בארה”ב ובישראל החלו פרויקטים לפיתוח מערכות משוכללות יותר להגנה נגד טילים בליסטיים. כחלופה לפטריוט פותח בארה”ב בשנות האלפיים הראשונות טיל היירוט THAAD (Terminal High Altitude Area Defense – הגנה מרחבית בגובה רב), להשמדת טילים בליסטיים לטווח קצר ובינוני עד 2,000 ק”מ, בשיטת “פגע כדי להשמיד”. סוללת THAAD מבצעית נפרסה לראשונה בהוואי ב-2009, כדי להגן על האיים מפני איום אפשרי. ב-2017 שיגרה ארה”ב לדרום קוריאה סוללות THAAD להגנתה מפני תקיפה מצפון קוריאה.
אשר לישראל, היא פיתחה את מערכת ה”חץ” בסיוע מימון אמריקני. פיתוח ה”חץ” החל למעשה כבר במסגרת ה-SDI, לאור החלטת ארה”ב לשתף בתוכנית את תעשיות הביטחון הישראליות. ניסויי “חץ-1″ שבוצעו בשנים 1992 עד 1994 היו מוצלחים והוכחה בהם הטכנולוגיה של הטיל. מערכת ה”חץ” הנוכחית מתבססת על הטילים הדו-שלביים העל-קוליים “חץ-2″ ו”חץ-3” ליירוט בטווח בינוני, והמודולריות שלה מאפשרת יכולות גילוי, מעקב, יירוט והשמדת טילים בליסטיים נושאי מגוון רחב של ראשי קרב מעל תוואי שטח נרחב, בתוך האטמוספירה, ובאמצעות “חץ-3″ גם בחלל החיצון. כך יכולה מערכת ה”חץ” לספק הגנה כוללת על מתקנים רגישים ואזורים מיושבים. הראש הקרבי של “חץ-2” משמיד את הטיל הבליסטי של האויב כבר בהתקרבו אליו, על-ידי פיצוץ. “חץ-3”, כמו טיל היירוט האמריקני THAAD, מבוסס על יירוט טיל המטרה על-ידי פגיעה ישירה בו. כיום נמצא בשלבי תכנון טיל “חץ-4”, ואפשר שהוא נועד ליירט בחלל טילים בליסטיים בעלי ראשי קרב מתפצלים. מערך ההגנה האקטיבית הרב-שכבתית הינו משמעותי מאוד בהגנת מדינת ישראל מפני מתקפת טילים, זאת, בשל מרכיביו: טיל “חץ-2” – ליירוט טילים בליסטיים לטווח בינוני וארוך בשכבת אטמוספרה עליונה; טיל “חץ-3” – ליירוט טילים בליסטיים לטווח ארוך מחוץ לאטמוספרה; “קלע דוד” (שכינויה הקודם היה “שרביט קסמים”) – ליירוט טילים, כולל טילי שיוט, לטווח בינוני וקצר ורקטות לטווח בינוני וארוך בשכבת האטמוספרה התחתונה; ו”כיפת ברזל” – ליירוט רקטות לטווח קצר בשכבת האטמוספרה התחתונה.
המאמר הינו תמצית סקירה שפורסמה(אך ורק בעברית) על ידי המחבר בגיליון חודש דצמבר 2019 של ביטאון מפא”ת (“המנהל לפיתוח אמל”ח ותשתית טכנולוגית” של משרד הביטחון)
סא”ל (מיל’) ד”ר רפאל אופק הוא מומחה בתחום הפיזיקה והטכנולוגיה הגרעינית, ששימש כאנליסט בכיר בקהילת המודיעין הישראלית.
סא”ל (מיל’) ד”ר רפאל אופק הוא מומחה בתחום הפיזיקה והטכנולוגיה הגרעינית, ששימש כאנליסט בכיר בקהילת המודיעין הישראלית.