חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הקשיים החדשים בהחלטה לפתיחת מלחמה

מאת דצמבר 26, 2019
Golani Brigade recruits, IDF, photo by Cpl. Yuval Shmueli, IDF Spokesperson's Unit via IDF Flickr CC

מבט מבס”א מס’ 1,382, 26 בדצמבר 2019

תקציר: התופעה של רתיעה לפתוח במלחמה הולכת וגוברת ברחבי העולם כולו ולא רק בישראל. אזרחים דורשים יותר בהירות לגבי מטרת המלחמות שצבאותיהן צפויים להילחם.

“בעידן נתניהו” קבע רותם דנון, בגיליון ליברל האחרון. “אנחנו לא מסוגלים לצאת למלחמה אמיתית בעזה. להנהגה אין דרך למכור לציבור את מחירה”.

הרתיעה מההחלטה לפתוח במלחמה קשורה אולי בדפוסי קבלת ההחלטות של נתניהו, אולם היסוסיו מגלמים במידה רבה תופעה גלובלית. משהו בסיסי השתנה בתופעת המלחמה, בעיקר בהפעלת כוחות היבשה, ומטריד את כלל הצבאות. אפילו רוסיה מגלה ריסון בהפעלת כוחותיה הקרקעיים בלחימה בסוריה.

השינוי מתמצה בעיקרו בשני ממדים:

  • הפיכת מלחמת היבשה למורכבת ומסובכת עקב התמקדות גוברת והולכת במרחבים בנויים ורוויי אוכלוסייה והצבת איומים חדשים לכוח התוקף: טילי נ”ט מתקדמים, זירות מטענים ממולכדות ומרחבים תת-קרקעיים מבוצרים.
  • קושי הולך וגדל בהפעלת הכוח היבשתי לאור תכלית אסטרטגית מוגדרת ובת הישג.

שני ממדי הקושי שזורים זה בזה וגורמים להעצמת ההיסוס בגיבוש ההחלטה ליציאה למלחמה. מנהיגים יודעים אולי כיצד פותחים במלחמה אך מתקשים לדעת כיצד זו תתפתח וכיצד תסתיים. הכירו בכך כבר במלחמות העולם העתיק, אך בעת החדשה, עם השתנות המלחמה, הלכה המצוקה והתעצמה. תפוצתם של אמצעי לחימה מתקדמים לארגונים סמי-צבאיים לא מדינתיים (כטילי שיוט בידי החות’ים בתימן) הפכה את הניצחון במלחמה והשגת תכליתה למובטחים פחות גם לצבאות המעצמות הגדולות.

בעשורים האחרונים אף הולכים וגוברים סיכוני איבוד השליטה במלחמה, כהתרופפות הזיקה בין הפעולות המתבצעות בשדה המערכה לבין התוצאה האסטרטגית המיוחלת. כך למשל, למרות שכיבוש דרום לבנון והגעת צה”ל לביירות במלחמת לבנון הראשונה (1982) אפשרה לישראל לממש את תביעתה להוצאת כוחות אש”פ מלבנון, הרי שהדבר יצר את התנאים לצמיחת חיזבאללה שהפך מאז לכוח המשפיע בלבנון. גם האמריקנים באפגניסטאן ובעיראק מצאו עצמם מתמודדים עם מציאות מורכבת שיצאה מכלל שליטה.

בתוך כך, גיבוש תכלית רלבנטית לפעולת הכוח היבשתי המתמרן הפך לאתגר מרכזי. ניתן להיווכח עד כמה השתנו הנסיבות מתוך קריאה ביקורתית של הגדרת היסוד למתקפה בתורת הלחימה הבסיסית של צה”ל: “המתקפה חותרת לשינוי בכפייה של המציאות הפוליטית-אסטרטגית הקיימת, באמצעות החלת הריבונות, של המדינה הכובשת על השטח הנכבש”.

החתירה לכיבוש שטח על מנת לספחו היא תכלית פשוטה. במלחמת פוקלנד (1982) שנועדה להשבת האיים לריבונות בריטית היה הקשר בין ההישג הצבאי לבין התכלית המדינית ברור ומוחשי. כך אף תפסו רוב הישראלים את המלחמה בירושלים ביוני 1967. אולם כאשר כיבוש השטח מוגדר כזמני מתעוררות שאלות לגבי תכלית כיבושו והתועלת הנובעת מכך. במילותיו של נשיא סוריה בשאר אסד:

לישראל יש יכולת הרס רבה יותר אך יכולת פחותה להשגת מטרותיה הצבאיות, וכנגזרת מכך – יכולת פחותה להשגת מטרותיה המדיניות. לכן היא הולכת מכישלון לכישלון… היום כבר אין מערכה ישראלית באדמות האחרים…. היום המערכה של ישראל היא בפנים.

עקב המורכבות הגוברת במימוש תכלית בת הישג למתקפה קרקעית, ההחלטה לצאת למתקפה קשה שבעתיים. העם מוכן אולי לשלם את מחיר המלחמה, אך הוא מבקש בירור והסכמה בשאלת היסוד: עבור מה?

גרסה PDF

המאמר התפרסם בגיליון דצמבר 2019 של ליברל.

*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.

לשיתוף מאמר זה:

תפריט נגישות

השארו מעודכנים