מבט מבס”א מס’ 666, 1 בדצמבר 2017
תקציר: באמצעות הידוק שיתוף-הפעולה הדיפלומטי מאחורי הקלעים, יכולות סעודיה וישראל להשיג יתרונות לא מבוטלים מהמשבר הפוליטי בלבנון ומן ההתפתחויות האזוריות שעשויות להיגזר ממנו.
בתקופה האחרונה התרחשו שני אירועים דרמטיים שיש בהם כדי להשפיע על מאזן הכוחות במזרח-התיכון, ובפרט בלבנון. ב-4 בנובמבר התפטר מתפקידו ראש ממשלת לבנון, סעד אל-חרירי, בצעד שיוחס לבית המלוכה בריאד. יום לאחר מכן דווח כי סעודיה יירטה טיל בליסטי ששוגר מתימן על-ידי המורדים החות’ים ויועד לפגוע בשדה התעופה בריאד. ב-22 בנובמבר חרירי אמנם השהה את התפטרותו, אך לא נראה כי בעתיד הנראה לעין עשוי להיות שינוי שיכול להביא ליציבות פוליטית ולפתרון בר-קיימא במדינה.
בתגובה לאירועים, גיבתה סעודיה את החלטתו של חרירי, והאשימה את איראן וחזבאללה באופן ישיר בהברחת הטיל לתימן ובהדרכת החות’ים בהפעלתו. בריאד אף טענו כי שיגור הטיל יכול להיחשב כהכרזת מלחמה מצד לבנון. פעולות אלו מצטרפות לחרם שהטילו מדינות ערב, בראשות ערב הסעודית, על קטר, בשל מה שהן טוענות לשיתוף-פעולה בין דוחא לבין איראן, חמאס והאחים המוסלמים.
אמנם בעבר כבר היו חילופי התבטאויות חריפות בין סעודיה ואיראן, אך נעשו ניסיונות לגשר על הפערים ולנסות לקרב בין המדינות. באוגוסט האחרון אף הודיע שר החוץ של איראן, מוחמד ג’וואד זריף, כי איראן וסעודיה מתכננות ביקורים דיפלומטיים הדדיים.
כעת, נראה כי העוינות בין סעודיה לבין איראן הגיעה לשיא שלילי חדש ומאיימת להפוך גלויה עוד יותר, מה שמעלה את החשש לעימות צבאי בין שתי המדינות, בייחוד לאור החרפת הרטוריקה הסעודית והצלחת יישום השאיפות ההגמוניות של איראן בעיראק, בסוריה ובתימן. סעודיה כבר אינה מסתפקת עוד בהתבטאויות זהירות ומרומזות נגד איראן, אלא בוחרת להאשים את טהראן באופן ישיר בכל הקשור לפעולות המבוצעות בידי מיליציות שיעיות והנתמכות על-ידה בסוריה ובתימן. בכך עוברת סעודיה מהתגוננות דיפלומטית למה שנראה כמדיניות חוץ תוקפנית יותר, לצד המשך העמקת מעורבותה בלבנון בפרט ובמזרח התיכון בכלל.
להתפתחויות האחרונות ישנן השפעה גם על ישראל, שכן שתי המדינות מאוימות כאחד על-ידי השאיפות ההגמוניות של איראן, הבאות לידי-ביטוי בניסיונות איראן להתבסס בסוריה ובתימן, העמקת שליטתה בלבנון, יצירת “גשר יבשתי” מטהראן ועד הים התיכון, ניצול הסכם הגרעין לבניין כוח צבאי ולגיטימציה בין-לאומית, ופיתוח פרויקט הטילים הבליסטיים שלה.
בשל האיומים המשותפים, ישראל וסעודיה יכולות לנצל את המצב להעמקת שיתוף-הפעולה החשאי ביניהן, בעיקר באמצעים דיפלומטיים, במטרה להתמודד מולם, גם אם ישנן מגבלות המעיבות על ההיתכנות לשיתוף-הפעולה. מגבלות אלו כוללות היעדר לגיטימציה סעודית מבית לשיתוף-פעולה עם ישראל, התרכזות סעודיה בענייני פנים, ומעורבות המעצמות באזור. ניתן להתגבר על מגבלות אלה באמצעות הידוק שיתוף-הפעולה החשאי, תעדוף מדיניות החוץ של שתי המדינות בעיקר לנושא האיראני, ויצירת “יד אחת” בבואן לדון עם המעצמות.
הזדמנויות ואפשרויות לשיתוף-פעולה סעודי-ישראלי
כוונתו של חרירי להתפטר מתפקידו ואפשרות השארת הממשלה הלבנונית דה-פקטו בידי חזבאללה, מהוות הזדמנות עבור סעודיה וישראל להפעיל לחץ כפול ומחוזק על הממשל האמריקני לשנות את עמדתו. עד-כה הפרידה העמדה האמריקנית בין ממשלת לבנון והמדינה עצמה, לבין חזבאללה, ואף שיבחה את חרירי וממשלתו בשל מה שהאמריקנים טוענים למאבק בטרור.
שינוי העמדה האמריקנית יכול לחזק את ממד ההרתעה הישראלית מול חזבאללה, שעד-כה ניצל היטב את הכסות שהוא מקבל מהממשלה הלבנונית ותפקודו של חרירי כראש ממשלה. הכרזה כי לבנון היא חזבאללה, כמוה כהעברת מסר אמריקני מהדהד ומתן לגיטימציה למתקפה ישראלית עתידית על המדינה כולה ותשתיותיה, כחלק מהמאבק המזוין נגד חזבאללה.
הזדמנות נוספת לשיתוף-פעולה סעודי-ישראלי, יכול לבוא לידי-ביטוי בכל הנוגע להסכם הגרעין בין איראן לבין שש המעצמות. בירושלים ובריאד רואים בהסכם הגרעין הסכם רע, בעל נקודות חולשה משמעותיות, שבסופו של דבר מכשיר ומלבין את איראן כמדינה גרעינית. החלטתו של נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ, לא לאשרר את הסכם הגרעין, מעניק לדרישות ישראל וסעודיה רוח גבית. שתי המדינות, בסיוע ארצות-הברית, צריכות לנצל את המצב בלבנון כדי לצאת ל”מתקפה דיפלומטית” באירופה, ברוסיה ובסין, ולהגביר את הלחצים בצורך לשנות ולשפר את סעיפי ההסכם. בייחוד אמור הדבר למוסקבה, שכן השתלטות איראנית כללית על לבנון אינה מהווה אינטרס רוסי – לרוסיה שאיפות הגמוניות באזור משל עצמה.
ישראל וסעודיה יכולות לנצל את המשבר הפוליטי בלבנון גם לצורך פגיעה בפרויקט הטילים הבליסטיים של איראן. למרות שטראמפ הכריז על מדיניות אמריקנית חדשה כלפי איראן, הממשל האמריקני לא גיבש עד-כה צעדים קונקרטיים ותוכנית סדורה לפגיעה בפרויקט הצבאי של טהראן. שתי המדינות צריכות למנף את ההזדמנות ולנסות ולהשפיע על סדר היום בקונגרס ובסנאט, האחראים לתכנון וקביעת פרטי המדיניות הכוללת, כפי שנקבעה בבית הלבן. לשתי המדינות סיכוי טוב יותר להשפיע ולעצב את הפרטים, אם ישתפו פעולה, על-פני הפעלת לחצים נפרדים.
לסעודיה ולישראל אינטרס משותף מובהק במניעת “גשר יבשתי” של איראן, מטהראן, דרך עיראק, סוריה ולבנון, עד הים התיכון. בשנה האחרונה נקטה סעודיה בצעדים מעשיים לשיתוף פעולה ולשיקום היחסים עם עיראק – שהורעו מאז כיבוש עיראק את כווית במלחמת המפרץ הראשונה – על-מנת למנוע דריסת-רגל איראנית זו. ישראל מצידה פועלת לצורך השגת אותה מטרה, הן באמצעים צבאיים והן באמצעים דיפלומטיים בשיחות מול המעצמות הפועלות באזור.
הפקרת הזירה הפוליטית הלבנונית בידי חזבאללה דה-פקטו, משמעותה השתלטות איראנית כללית על לבנון. מציאות זו עשויה להעניק משנה תוקף לאזהרות ולאיומים של ישאל וסעודיה מפני שאיפותיה ההגמוניות של איראן באזור. אפשר כי בריאד ובירושלים ינצלו זאת להגברת מכבש הלחצים לשינוי המדיניות האמריקנית בזירה הסורית ובעיראק, שעד-כה, התמקדה במאבק בארגון המדינה האסלאמית וזנחה את נושא המיליציות השיעיות הנתמכות על-ידי איראן, הפעולות בשתי המדינות.
שיתוף-פעולה ישראלי-סעודי בזירה העיראקית-סורית יכול להועיל גם מול הממשל הרוסי, שכרגע ממשיך לעבוד יד-ביד עם איראן בסוריה. מדיניות החוץ הרוסית במזרח-התיכון מצליחה בעיקר בזכות טקטיקת “הפרד-ומשול”. אם סעודיה וישראל ישתפו פעולה ויעשו יד אחת מול מוסקבה, ייתכן והלחצים יישאו פרי. הצלחה סעודית-ישראלית מול רוסיה, עשויה לצמצם את נוכחותה של איראן בסוריה, ובפרט להרחיק את האיראנים מהגבול עם עיראק. בהקשר הישראלי, רוסיה עשויה להסכים להרחיק עוד יותר את הנוכחות האיראנית בסוריה מהגבול עם ישראל.
סיכום
דגש רב צריך להינתן להפעלת מכבש לחצים משותף, כ”יד אחת”, מול המעצמות המעורבות בסוריה ובעיראק, במיוחד ארצות-הברית, וכך לנסות להטות את שיווי המשקל האסטרטגי בהתאם לאינטרסים של ירושלים וריאד. שיתוף-פעולה דיפלומטי מעין זה הוא מכפיל כוח והשפעתו רבה מההשפעה של מדינה בודדת.
במקביל, על ישראל להמשיך להשתמש באמצעים של עוצמה קשה, ככל שיידרש, ורצוי במסגרת “התחום האפור” (Gray Zone), של הלוחמה, המאפשר עמימות ויכולת הכחשה שמצמצמת אפשרות לתגובה מצד צבא אסד, איראן וחזבאללה, ובכך מונעת הסלמה ועימות צבאי נרחב.
בד-בבד, על ירושלים לנצל את נפילת ממשלת לבנון לידי חזבאללה כדי להכין את הקרקע לתקיפה עתידית בלבנון, גם אם לא מתוכננת אחת כזו בעתיד הקרוב, באמצעות “הטענת מצבר הלגיטימציה” הן בעולם הערבי-הסוני והן בקרב המעצמות הפועלות במרחב האזורי.
* עומר דוסטרי הוא מוסמך אוניברסיטת תל-אביב בתוכנית לדיפלומטיה, עיתונאי ומתמחה ב“מכון למחקרי ביטחון לאומי.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.