מבט מבס”א, מס’ 975, 14 באוקטובר 2018
תקציר: פסק ההלכה של מופתי פלסטין לפיו כל פליט המקבל פיצוי כספי בגין אדמתו הוא בחזקת כופר המסייע לאויבי האסלאם מייצג קו עקרוני ועקבי של הרשות הפלסטינית מיום כינונה המצביע על חתירתה להנצחת “בעיית הפליטים” וחוסר עניינה המוחלט בפתרון הסכסוך. על ישראל לפיכך לעשות כמיטב יכולתה להחדרת נתונים ועובדות אלה לתודעת הקהילייה הבינלאומית, שכן רק התפכחות כוללת ממצג השווא הפלסטיני עשויה לקדם השגת הסדר מדיני.
החלטתו של נשיא ארה”ב דונלד טרמפ לבטל את התשלומים לאונר”א (UNRWA) – סוכנות הסעד והתעסוקה ל”פליטים” הפלסטינים – מהווה איתות חשוב לגבי הצורך בהתפכחות בינלאומית מהמשך התמיכה בחזון הפלסטיני של פתרון “בעיית הפליטים” על-ידי “שובם” לישראל וקבלת רכושם הנטוש מ-1948.
“חזון השיבה” – שמשמעותו בראיה הערבית/פלסטינית הוא חיסולה הדמוגרפי של מדינת ישראל – מתבסס על פירוש מסולף של החלטת עצרת האו”ם 194 מה-11 בדצמבר 1948. ההחלטה עסקה בהשגת שלום כולל בין ישראל לבין שכנותיה הערביות במסגרתו תינתן לאותם פליטים שיסכימו לחיות בשלום עם שכניהם היהודים האפשרות לשוב לבתיהם ו/או להיקלט כאזרחים במדינות ערב. אופציה שנייה זו, כמו גם התניית פתרון בעיית הפליטים בהשגת שלום כולל, הביאו לדחייתה הגורפת של ההחלטה על-ידי מדינות ערב וההנהגה הפלסטינית. רק בסוף שנות השישים, בהשפעת פטרוניהם הסובייטיים ותמיכת חסידיהם בעולם השלישי, הכירו הערבים בהחלטה 194 תוך סילוף מהותה, וזאת על מנת להפכה לאבן יסוד לטענה משפטית כוזבת ל”זכות שיבה”.
מספרם של הפליטים הפלסטינים ממלחמת 1948 נתון במחלוקת בין חוקרי התקופה, ונע בדרך כלל בין 600,000 ל-750,000. על-פי הגדרת הפליטות במשפט הבינלאומי, החל מהאמנה לענייני פליטים משנת 1951 וכלה בהגדרות עיתיות של נציבות האו”ם לענייני פליטים (UNCHR), הרי שרק אלו שנאלצו לנטוש את מקום מגוריהם בנסיבות מוגדרות ניתנים להגדרה כפליטים, וזאת במידה שלא התאזרחו במדינות מושבם (כפלסטינים בירדן למשל) ובכפוף לתנאים נוספים. מעמד הפליטות הוא זמני ואינו עובר בירושה, ולפיכך צאצאי הפליטים אינם מוכרים עפ”י המשפט הבינלאומי כפליטים, גם אם אינם חיים בארץ מוצאם המקורית של אבותיהם. הענקת זכות זו לפלסטינים על-ידי אונר”א הייתה לפיכך פריבילגיה חריגה שלא הוענקה מעולם לקבוצה/קהילה כלשהי, המרוקנת את מושג הפליטות ממשמעותו המקורית. לו היו הפליטים הפלסטינים מוגדרים בהתאם למשפט הבינלאומי, כשאר הפליטים בעולם במאה השנים האחרונות, היה מספרם הנוכחי עומד על כ-20,000 איש לכל היותר ולא על כחמישה מיליון כנטען על-ידי ההנהגה הפלסטינית ואונר”א.
אונר”א החלה בפעילותה ב-1 במאי 1950, בהתבסס על החלטת מועצת הביטחון 302 מה-8 בדצמבר 1949, ובמטרה “לבצע בשיתוף פעולה עם הממשלות המקומיות את תוכניות הסעד והתעסוקה הישירות, כמומלץ על-ידי משלחת הסקר הכלכלי [של האו”ם]”, כמו גם “להיוועץ בממשלות המזרח הקרוב בנוגע לצעדים שיינקטו על-ידן לקראת הזמן בו יפסק הסיוע הבינלאומי לתוכניות הסעד והתעסוקה.” הסוכנות הייתה אמורה לסיים את העברת האחריות לפליטים למדינות ערב עד סוף שנת 1950 לכל המאוחר, ולהיות מפורקת ב-30 ביוני 1951, עם סיום תמיכת האו”ם בתוכנית התעסוקה. תחת זאת, הנציחה הסוכנות את קיומה לשבעים שנה בקירוב תוך האדרה עצמית מתמשכת והנצחת “בעיית הפליטים” תחת מצג שווא הומניטארי.
לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים החלו אש”ף והמוסדות שהוקמו על-ידו בירדן (בין השנים 1968-1970) ובלבנון לפרסם “מחקרים” העוסקים בסוגיית הפליטים והמציגים את מרבית הפלסטינים כפליטים. כך למשל, מוצגים כרבע מאזרחי ישראל הערביים כפליטים במולדתם ומוגדרים “פליטים פנימיים”. בנוסף קיימים פליטים פלסטינים לא מוכרים על-ידי אונר”א גם במדינות ערב נוספות, כמו עיראק, סעודיה ולוב. דוגמה למחקר מעין זה הינו ספר שיצא בהוצאת מכון המחקר הפלסטיני אל-זיתונא היושב בבירות בשנת 2010, לפיו כשני שליש מבני העם הפלסטיני (כ-6.8 מיליון מתוך כ-10 מיליון) הינם פליטים – רשומים ולא רשומים כאחד. מספר הפליטים הלא רשומים עמד לפי מחקר זה על כ-2.1 מיליון (הנתונים מתייחסים לשנת 2008). כמובן שמספרים אלו עולים במהלך השנים מתוך מגמה להעצים את סוגיית הפליטות ותחושת הקורבן התמידית הפלסטינית.
הפלסטינים יכולים כמובן לקבוע את הגדרתם הם למושג הפליטות, אך על מדינות העולם לדחות מכל וכל הגדרה כוזבת זו העומדת בניגוד מוחלט לקריטריונים המשפטיים והמנהגים הבינלאומיים, לא כל שכן לראות בה בסיס לתמיכה כספית וחומרית חסרת תקדים. התקדימים ההיסטוריים והמשפטיים במאה השנים האחרונות – החל ממיליוני פליטים גרמנים, פינים, רוסים, ואחרים לאחר מלחמת העולם השנייה, דרך מיליוני הפליטים ההודים והפקיסטניים בעקבות חלוקת תת-היבשת, וכלה בפליטי הפלישה התורכית לקפריסין – מעידים כי הגישה המקובלת לפתרון סוגיות פליטים היא ישוב מחדש ולא “החזרת המצב לקדמותו”. ההתעקשות הפלסטינית הבלתי מתפשרת על “זכות השיבה” יונקת כוחה מאלמנטים דתיים ומטרתה הנצחת הבעיה ולא פתרונה. מדיניות זו, כפי שבאה לידי ביטוי בפסק ההלכה של מופתי פלסטין, השיח’ מחמד חסין, גורסת שכל פליט המקבל פיצוי כספי בגין אדמתו הוא בחזקת כופר המסייע לאויבי האסלאם ולפיכך על ה”פליטים” להתמיד ולחכות לקבלת אדמתם.
מופתי פלסטין מייצג בפסיקתו קו עקרוני ועקבי של הרשות הפלסטינית מיום כינונה המצביע על חתירתה להנצחת “בעיית הפליטים” וחוסר עניינה המוחלט בפתרון הסכסוך. על ישראל לפיכך לעשות כמיטב יכולתה להחדרת נתונים ועובדות אלה לתודעת הקהילייה הבינלאומית, שכן רק התפכחות כוללת ממצג השווא הפלסטיני עשויה לקדם השגת הסדר מדיני.
*ד”ר (סא”ל מיל’) שאול ברטל, שימש בשורת תפקידי ביטחון ביהודה ושומרון.
מרצה לעניינים פלסטיניים ואסלאם פונדמנטליסטי באוניברסיטת בר–אילן.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.