מבט מבס”א מס’ 933, 28 באוגוסט 2018
תקציר: היחלצות מהמתווה הכושל שהתקבע בשלהי 2000 על-ידי הנשיא קלינטון היא אינטרס ישראלי עליון, אשר למרבה האירוניה תלוי בשעה זו במגמת ההסדרה עם חמאס.
אמור לי מי מתנגדיך ואומר לך מהי דרכך. זו נקודת המבט הנדרשת להבנת הכיוון האסטרטגי המובל על-ידי ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ליברמן מול חמאס, על מה שהוא צופן בחובו. איני מצוי בסוד העניינים, ואיני דובר רשמי; ודווקא בשל כך נתונה בידיי החירות לפרש את מגמת ההתנהלות כפי שהיא מתבטאת בהגיון הפעולה של ממשלת ישראל.
המתנגדים למגמת ההסדרה מול חמאס משקפים אינטרסים שונים. בראש ובראשונה נחוץ להבדיל בין המתנגדים מבית במרחב הפוליטי-ישראלי – ובראשם מנהיגת האופוזיציה ח”כ ציפי לבני – לבין המתנגדים מחוץ, ובראשם מחמוד עבאס. למרות ההבדלים ביניהם, שניהם שותפים להנחת היסוד שכל ענייני עזה, ובהם גם סוגיית הביטחון, חייבים להתנהל מול הרשות הפלסטינית ברמאללה. זוהי נקודת הפיצול האסטרטגית שמסבירה את המגמה החדשה אליה מבקשים לפרוץ נתניהו וליברמן. מגמתם מבטאת קו הגיוני חדש: דווקא שימור ההפרדה בין שלטון חמאס בעזה לבין הרשות הפלסטינית ברמאללה הוא אינטרס ישראלי.
אם יש דרך חדשה, מדוע שנתניהו לא יכריז עליה במפורש? אלא שזהו עצם העניין, הטמון במיצוי מפוכח של פוטנציאל העמימות. חוכמת האסטרטגיה הייתה מאז ומעולם טמונה בעורמה ובתחבולה. הממדים הסמויים חשובים ומשמעותיים מן הגלויים. עורמה ממשית מגולמת בעסקה שבה הממד הגלוי נראה כמו וויתור מיותר ואפילו הפסד, בעוד שבממד הסמוי טמון רווח גדול. זה מקור ההיגיון לאמירת חז”ל: “אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין”. מתוך הצורך שלא לחשוף מניעים סמויים, אין יכולת למענה משכנע למתנגדים המתכחשים למתרחש בסמוי מן העין ומתמקדים דווקא בממד הגלוי.
חברת הכנסת לבני תוקפת את המאמץ להסדרה בעזה בהובלה מצרית בשל עקיפתו את מחמוד עבאס “המתון”. כך נראים הדברים למי שנאחז בדבקות בפתרון שתי המדינות. אלא שמרגע הורתו, רעיון זה לא זכה לרוב יהודי מובהק, שלא לדבר על דחייתו המוחלטת על-ידי ההנהגה הפלסטינית מחאג’ אמין חוסייני ועד מחמוד עבאס (למרות כפל הלשון שלו בנושא). הפיצול שהתהווה בין עזה לבין רמאללה הוא אכן מכשול לנתיב אוסלו הכושל, המציין בימים אלה חצי יובל, אולם זו הזדמנות למי שמבקש להיחלץ מנתיב זה לדרך חדשה.
הדבקים בהגיון אוסלו, במתווה קלינטון שגובש בשלהי 2000 והתקבל על-ידי ראשי הממשלה ברק ואולמרט, מזהירים בדיכוטומיה פסקנית כי אם ישראל לא תתכנס לגבולות 1967 “או שלא תהיה מדינה יהודית או שלא תהיה מדינה דמוקרטית”. אלא שבינתיים התרחשו התפתחויות המזמינות בחינה ביקורתית מחודשת, ובראש וראשונה העברת 95% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון, וכל תושבי רצועת עזה, לשלטון הרשות הפלסטינית וחמאס – מהלך שסתם את הגולל על אפשרות היכללותם במדינת ישראל.
כמובן ייתכן כי ישראל תיאלץ להידחק לרצועת החוף הצרה ופשוט לא תוכל להתקיים – לא רק נוכח האתגרים הביטחוניים, אלא גם בהיבטי המרחב הדרוש למדינה ההולכת וגדלה בהיקף אוכלוסייתה. גם אם צה”ל, כפי שמבטיחים תומכי אוסלו, יכול לפי שעה להעניק מענה ראוי בגבולות 67′ (והנחה זו אינה מובנת מאליה), מניין הביטחון שכך ימשיך להיות גם בעשורים הבאים?
כדאי להקשיב למחמוד עבאס, המזהה בניסיונות ההסדרה הזדמנות לאתחול מחדש (restart) של תהליך אוסלו. אם המגמה לא רצויה לעבאס ולמוחמד ברכה, ראש וועדת המעקב של ערביי ישראל הדוחה את עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית, כנראה טמון בה משהו המכיל תקווה לאלה המבקשים דרך חדשה.
בתהליך אסטרטגי, פוטנציאל חדש יכול להתהוות מתוך פעולה הפונה לכיוון שונה. הגיעה העת לדרך חדשה מזו שהתקבעה בשלהי 2000 במתווה קלינטון. ההיחלצות ממתווה זה היא אינטרס ישראלי עליון התלוי בשעה זו, למרבה האירוניה, במגמת ההסדרה עם חמאס.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.