מבט מבס”א מס’ 445, 7 אפריל 2017
תקציר: ארגון איפא”ק מתנהג כמסביר של ישראל בתוך ארה”ב, וביכולתו לשכנע רפובליקנים ודמוקרטים כאחד. לעומתו, ארגון ג’יי סטריט מתנהג כנציגה של המפלגה הדמוקרטית בקרב הציבור היהודי-אמריקני.
איפא”ק הוא הארגון היהודי-אמריקני הגדול ביותר ככל הנראה, ויכולתו להביא לשלושה ימי עיון בוושינגטון יותר מ־18 אלף חברים ואוהדים, לא כולם יהודים, מרשימה ביותר. השתתפות בכנס שכזה, שבו מגיעים לדבר בכירי המפלגות הרפובליקנית והדמוקרטית, מאפשרת לשמוע קולות שונים של אוהדי ישראל מזוויות שונות. איפא”ק אינו הארגון היהודי היחיד הפועל מול הזרוע המחוקקת בבירת ארה”ב, במקביל לו פועל ארגון ג’יי סטריט, הליברלי יותר במונחים אמריקניים, מעין מקבילו של “שלום עכשיו” הישראלי. בשונה מאיפא”ק, ג’יי סטריט לא מתיימר להיות בעל קשר והשפעה בשתי המפלגות – הוא קשור רק למפלגה הדמוקרטית (וקטן בהרבה מאיפא”ק(.
לאחר שיחה מעמיקה שהייתה לי לפני שנים מעטות עם מנהיג ג’יי סטריט, מר ג’רמי בן עמי, אני מתרשם שיותר משהארגון מכוון את צעדיו כדי לסייע למדינת ישראל – הוא רואה חובה לעצמו להצדיק את ההחלטות של מי שקובע את מדיניות המפלגה הדמוקרטית, בלי קשר לטובתה של ישראל. איפא”ק מציג גישה אחרת, הוא מוכן להתמודד מול הממשל האמריקני, כל ממשל, אם הדבר תואם את צרכיה של מדינת ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במדיניות ממשלתה הנבחרת של ישראל באותה עת.
במילים פשוטות אומר איפא”ק, אנו פועלים בארה”ב כדי לסייע לישראל, לחזק את מעמדה וקשריה עם הממסד האמריקני, כל ממסד. איפא”ק מתנהג כמסביר של מדינת ישראל בציבור האמריקני, בעוד ג’יי סטריט מתנהג כנציג של המפלגה הדמוקרטית בקרב הציבור היהודי. שתי המטרות לגיטימיות כמובן, אבל הן מצביעות על כך שבקהילה היהודית הגדולה יש יותר מגישה אחת כלפי ישראל. הימים שבהם רוב מוצק של היהודים הריע ללא תנאי לישראל חלפו מן העולם, וישראל צריכה, יותר מבעבר, להשקיע בהסברת עמדותיה ובשכנועם של הרוצים בטובתה באופן עקרוני – כדי שיתמכו בה גם באופן מעשי.
ביקור שכזה מאפשר פגישות עם אמריקנים רבים, כמעט מכל קצוות הקשת אך לא כולה, כי תומכי הצד השמאלי של המפלגה הדמוקרטית כמעט לא נראים שם. מכל השיחות הללו עולה שהתחושה הבולטת היא בלבול ותהייה. לרבים לא ברור איך ייראה המשטר החדש, אף על פי שהנשיא כבר יותר מחודשיים בבית הלבן. בין השאר עוד לא הסתיים התהליך של מינוי בעלי התפקידים הרבים במערכות החשובות, המקבילות האמריקניות למשרדי החוץ והביטחון.
ללא שכבת המנהלים הבכירים, שבשיטה האמריקנית מוחלפת על-ידי כל נשיא נבחר, קשה ביותר להיכנס לתהליך מסודר של קבלת החלטות, וכמעט בלתי אפשרי לבצע את שמחליטים. המדובר במכונה ביורוקרטית גדולה ומורכבת, שעוד לא הונעה באמת, ויעבור זמן עד שהיא תעבוד בקצב הראוי, גם לאחר ההתנעה.
הדברים נכונים לא רק לזרוע המבצעת, אלא גם לזרוע המחוקקת. אחד ממנהיגי הרפובליקנים בבית הנבחרים בתקופת הנשיא רונלד רייגן (ניוט גינגריץ’) תיאר בפומבי איך הצליח לגייס לצורך חוקים חשובים נציגים דמוקרטים, כדי להעביר את ההחלטות בתמיכה דו-מפלגתית. כיום זה נשמע כסיפור מעולם אחר, בדיוני. הניסיון של הנשיא השבוע לבטל את חוק הבריאות של הנשיא היוצא – נכשל כישלון חרוץ, לא רק כי שום נציג דמוקרטי לא הצביע עבור החוק החדש, אלא כי אפילו כמה נציגים רפובליקנים לא הצביעו עבורו.
כיום אין כמעט שום עניין פנימי, אמריקני, שעליו יש הסכמה בין שני חלקי הבית ולפעמים בתוך אותה מפלגה. יתר על כן, השנאה לנשיא כה גדולה עד שבאופן חריג מדברים לא מעט חברי מפלגה דמוקרטים על מעין “תכנית אסטרטגית” לזכות ברוב בבית הנבחרים (בעוד שנתיים) ולבצע תהליך הדחה של הנשיא. העניין המושך את העין והנותן להם תקווה שאמנם יהיה תהליך הדחה שניתן להצדקה, על אף חריגותו, הוא העיסוק הבלתי פוסק בקשרים של אנשי הנשיא עם הרוסים במהלך מסע הבחירות.
יש האומרים במפורש שמדובר במניפולציה הרוסית שניצחה עבור הרפובליקנים את הבחירות, תוך כדי שימוש ביכולות סייבר. יש בקרב טועני הטענות הללו שמעלים באוב את טענת “ההצבעה הכוללת”, שהיא חסרת ערך בשיטה האמריקנית, שבה ההצבעה ברמת כל אחת מ-50 המדינות היא הקובעת, שהרי בספירה הכוללת זכתה גברת קלינטון ברוב מוחץ. מאמץ הדה-לגיטימציה לנשיא החדש, עקב המעורבות לכאורה של רוסיה ועקב האופן המגוחך שבו מוצגות פעולות הממשל בחלקים גדולים של המדיה, היא תופעה בולטת מאוד, אלא שחלקים גדולים מאותה מדיה זלזלו בנשיא מלכתחילה.
כמסתכל מבחוץ, נראה שנכון לומר שמוקדם עדיין לשפוט את הממשל החדש. הוא באמת זקוק לזמן כדי לבנות את המנגנון שיוציא לפועל את המדיניות שאותה צריך לגבש. זה נכון בנושאים פנימיים ונכון שבעתיים בנושאי חוץ. לכן יש חשיבות עצומה למפגשי המנהיגים של ישראל וארה”ב, של הדרגים הפוליטיים כמו גם של דרגי העבודה. כאשר הממשל מגבש את גישותיו – זה הזמן הנכון להעביר מידע ולסייע בתהליך, תוך כדי הדגשת האינטרסים של ישראל.
יש תחומים שבהם יהיה צריך להפנות את הממשל החדש לכיוונים אחרים מאלו של הממשל היוצא, למשל בתחום הפלסטיני ובאשר להתמודדות עם גרעין באיראן והצורך בהכלתה. לעומת זאת, יש תחומים שבהם נכון לבנות קומה נוספת על המסד האיתן שירש הממשל החדש מן היוצא, למשל בתחומים הביטחוניים והמודיעיניים בהיבט הרחב ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אלה משימות שכדי לקדם אותן, מדינת ישראל יכולה להסתייע באיפא”ק, לשם כך הוא קיים, ומנהיגיו ייענו בשמחה.
העוצמה שהפגין הארגון השבוע במפגש בוושינגטון מצביעה על כך שיש על מי לסמוך. אבל לארגון, כארגון אמריקני, יש משימה קשה לא פחות בהיבט הפנימי: עליו לוודא שהוא לא פועל רק במחוזות הנוחות מול האדמיניסטרציה הנוכחית, שיש לה כנראה גישה פרו-ישראלית בסיסית. על הארגון לעשות כל שביכולתו כדי לחזק את הקשר עם הצד הדמוקרטי, בבית הנבחרים ובסנט. עליו לעשות את הבלתי אפשרי היום בוושינגטון, לחזק את מעמדה של ישראל כעניין דו-מפלגתי, גם אם יהיה זה הדבר היחיד שעליו יסכים הרוב בשתי המפלגות הניציות בארה”ב. זה לא אתגר קל.
פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 31.3.2017
* האלוף (מיל’) יעקב עמידרור הוא עמית בכיר ע”ש רוסהנדלר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. משמש גם כעמית בכיר במרכז ג’מנדר של JINSA. היה היועץ לביטחון לאומי של רה”מ וראש המטה לביטחון לאומי. שירת כמפקד המכללות הצבאיות וראש חטיבת המחקר באמ”ן.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.