מבט מבס”א מס’ 918, 10 באוגוסט 2018
תקציר: הביקורת המרכזית בוויכוח שמתחולל במישור הציבורי בעקבות העברת חוק הלאום היא שמושג השוויון האזרחי לא נכלל בו. אי-הכללתו, טוענים המבקרים, פירושו שאזרחים שאינם יהודים כמו דרוזים או ערבים ישראלים אינם שווים לפני החוק. הבלבול הקיים בין מדינה לבין אומה גורם לכך שאי-הכללת ערך השוויון בחוק הלאום משמעו לכאורה אי-שוויון אזרחי ולא היא. הכרת ההבחנה בין שתי התבניות מדינה ולאום עשויה להבהיר את העיוות בוויכוח. במדינת ישראל קיים שוויון אזרחי. חוק יסוד “כבוד האדם וחירותו” מבטיח זאת ברמת הפרט, ומגדיר את משטר המדינה כדמוקרטיה. בית המשפט העליון הבהיר בפסיקותיו שחוק זה פירושו שוויון אזרחי. חוק הלאום לעומת זאת מגדיר את אופי המדינה ברמת הזהות כמדינת לאום יהודית. הכללת שוויון בחוק הלאום פירושה הכרה בישראל כמדינה דו-לאומית – יהודית-ערבית.
הביקורת המרכזית בוויכוח הציבורי על חוק הלאום היא, שמושג השוויון האזרחי לא נכלל בו. אי-הכללתו, טוענים המבקרים, פירושה שאזרחים שאינם יהודים – כמו דרוזים או ערבים ישראלים – אינם שווים לפני החוק. הטעות נובעת מחוסר הבחנה בין מדינה לבין לאום. הוויכוח נקלע למערבולת ידועה בספרות הבינלאומית, ביחס לזיהוי המדינה והלאום כשתי התאגדויות חופפות. כך למשל, האו”ם הוא ארגון בין-מדינתי ולא בין-לאומי. הבלבול הקיים בנושא גורם לכך שאי-הכללת ערך השוויון בחוק הלאום, משמעו לכאורה אי-שוויון אזרחי. ולא היא.
המדינה המודרנית היא תוצר של המאות ה-16 וה-17 שבהן נולדה המדינה הטריטוריאלית לשם מתן ביטחון, בעידן הנשק המודרני. תבנית זו החליפה את המשטר הפאודלי של ימי הביניים. הלאום הוא תוצר מאוחר יותר, תולדה של הרעיון הדמוקרטי שאמר, כי מאחר שלפרט יש זכות להגדיר את ממשלתו, הרי גם לקולקטיב זכות להגדיר את זהותו.
המפגש בין שתי הזהויות – המדינתית והלאומית – אירע במאה ה-19, אולם קיבל הכרה פורמלית במשפט הבינ”ל רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם פרסום 14 הנקודות של נשיא ארה”ב ווילסון (1918) והקמת חבר הלאומים (1920). כיום, מדינת הלאום היא היחידה המדינית הלגיטימית במשפט העמים. אולם אחת הבעיות, מאז הכרתה של מדינת הלאום, היא שכמעט במרבית המדינות בעלות זהות היסטורית כישראל, מתקיימות קבוצות עם זהות לאומית שונה. המקרים הבולטים במערב הם בלגיה, קנדה, בריטניה וספרד. גם במזרח אירופה ובמרבית מדינות אפריקה ואסיה יש מדינות המורכבות ממספר זהויות לאומיות.
בישראל קיים שוויון אזרחי. “חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו” מבטיח זאת ברמת הפרט. החוק מגדיר את משטר המדינה כדמוקרטיה ובפתיחתו קושר את זכויות האזרח לעקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל. בית המשפט העליון הבהיר בפסיקותיו, שחוק זה פירושו שוויון אזרחי. חוק הלאום לעומת זאת, מגדיר את אופי המדינה ברמת הזהות כמדינת לאום יהודית, וגם הוא קשור לעקרונות הכרזת המדינה. הכללת שוויון בחוק הלאום, פירושה הכרה בישראל כמדינה דו-לאומית.
מאחר שחוק הלאום בא להבטיח שישראל איננה ולא תהיה מדינה דו-לאומית, הרי מפלגות המרכז והשמאל הציוני – המזהירות שוב ושוב מהפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית – היו אמורות לתמוך בו. העובדה שדבר זה לא ארע מצביע על כך שתנועת העבודה ויתרה על תפקידה ההיסטורי ומזדהה עם הסיסמאות הפוסט-לאומיות של אירופה המערבית הנלחמת במדינת הלאום שהיא עצמה המציאה. זו הסיבה שאירופה מנסה לסרס את מדינת הלאום היהודית. השמאל הישראלי הציוני עוזב את עברו והולך אחרי אירופה שהזניחה את עברה. ואכן, זאת הסיבה שמרבית העם אינו מצביע יותר עבורם. העם מבין זאת; “קול המון כקול שדי”.
מאמר זה מבוסס על מאמר שהתפרסם במדור דעות ב ישראל היום ב- 5.8.18.
*פרופ’ שמואל סנדלר הוא חוקר בכיר במרכז בס”א ללימודים אסטרטגיים אוניברסיטת בר-אילן, ונשיא מכללת אמונה אפרתה בירושלים.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.