מבט מבס”א מס’ 1,150, 23 באפריל 2019
תקציר: האמרה הנדושה “שלאחר כל סבב לחימה אנו חוזרים לאותו מקום” ולפיכך יש צורך בוויתורים אינה נכונה בעליל. בעקבות כל סבב לחימה פחתה במידה ניכרת כמות הטילים ששיגר חמאס, עד להפסקה מוחלטת לאחר הסבב השלישי והארוך ביותר. הצורך בסבב רביעי לא נועד להביא למיגורו של חמאס אלא לאלצו לנטוש את דרך האלימות בעקבות כאב מצטבר כפי שמדינות ערב ופת”ח/הרשות הפלסטינית חדלו להילחם בישראל בעבר.
לכניעה לאלימות חמאס בשנה האחרונה אין כנראה סוף. בעיצומם של הדיווחים לגבי הצלחת התיווך המצרי להביא ל”רגיעה” ברצועת עזה עקב שורת וויתורים ישראליים שיעצימו את כוח האש של הארגון נגד ישראל בעתיד, התחיל משא ומתן עם ה”אסירים הביטחוניים” הכלואים בישראל במטרה לסחוט וויתורים נוספים.
הימנעותה של ישראל מתגובה למהומות “השיבה” ולשיגור רקטות לאחר שלוש שנים וחצי של הפסקה כמעט מוחלטת של אלימות בדרום, לא באה בחלל ריק. מאחוריה ריחפה, ועדיין מרחפת, האמרה הנדושה “שלאחר כל סבב לחימה אנו חוזרים לאותו מקום” ולפיכך יש צורך בוויתורים, אם לא בטיפול כולל בבעיה המוניטרית (המדומה) בעזה.
אמרה זו הינה שקרית בעליל. לאחר כל סבב לחימה שיגר חמאס בממוצע הרבה פחות טילים, עד להפסקה מוחלטת לאחר הסבב השלישי והארוך ביותר: אם בשנת 2007 ירו ארגוני הטרור 1,276 רקטות, הרי שהממוצע השנתי ירד ל-385 בין מבצע עופרת יצוקה בחורף 2008/9 לבין מבצע עמוד ענן ב-2012, ול-240 בין מבצע עמוד ענן לבין מבצע צוק איתן בקיץ 2014.
מגמה זו קיבלה תאוצה ניכרת לאחר מבצע צוק איתן. בשלוש וחצי השנים לאחר המבצע נורו 72 רקטות בלבד לעבר ישראל (כעשרים רקטות בשנה בממוצע עד תחילת המהומות השבועיות לאורך הגדר באפריל 2018) – פחות מהממוצע החודשי ב-13 השנים שקדמו לתקופה זו. יתרה מכך, הירי באותה תקופה בוצע בעיקר על-ידי ארגונים סלפים הקוראים תגר על שלטון חמאס.
במילים אחרות, שלושת סבבי הלחימה הביאו לירידה של כמעט 98% בירי הרקטות בין הסבבים!
מידת ההרתעה והפחד מהכאב המצטבר בקרב חמאס הביא גם לשינוי הרטוריקה של הארגון. מדיבורים רמים על שחרור פלסטין “מן אל-בחר אלא אל-נהר” (מהים לנהר הירדן) לשיח הגנתי; לפיו “אם ישראל תתקוף חמאס יגיב בעוצמה”, אך הארגון לא היה זה שיזום את האלימות כפי שהיה השיח בשנים הראשונות של שיגור הטילים וירי המרגמות.
לא זו בלבד שחמאס היה מורתע יותר ויותר, הן על-ידי ישראל והן על-ידי האוכלוסייה המקומית שהתקשה לשאת בנזקים הנפשיים והכלכליים של סבבים אלו, אלא שנכונותה של ישראל להסכין עם שיגורי הטילים פחתה והלכה. כך למשל יצאה ישראל למבצע עופרת יצוקה רק לאחר ספיגת שלושת אלפי טילים ויותר, בעוד שהיציאה למבצע עמוד ענן נעשתה לאחר 1,350 שיגורים “בלבד”. נכונות ישראל להסכין עם תקיפות חמאס פחתה עוד יותר לאחר מבצע עמוד ענן, והיא יצאה למבצע צוק איתן לאחר שיגור 412 טילים בלבד.
ההצלחה הישראלית אינה מפתיעה. הכאב המצטבר שנגרם לחמאס והשלכותיו מזכירים את ארבעת סבבי המלחמה בין ישראל למדינות ערב ב-25 השנים הראשונות לקיום המדינה.
היה זה הכאב המצטבר ולא הוויתורים, ובוודאי לא שינוי בדעת הקהל הערבית שממשיכה להיות עוינת לישראל, שהביא את מצרים וסוריה (ובעקבותיה את שאר מדינות ערב) לוותר על האופציה הצבאית כנגד ישראל. אם סוריה פעלה כנגד ישראל הרי שעשתה זאת דרך שחקני פרוקסי ולא על-ידי מלחמה ישירה (במלחמת לבנון הראשונה הייתה זו ישראל שכפתה את העימות על סוריה).
השלכות הכאב המצטבר ותום המלחמות עם מדינות ערב הישירות עבור מדינת ישראל גלויות לכל – ירידת הוצאות הביטחון מ-16.5% מהתל”ג בשנות השבעים ל-4.5% בשנים האחרונות: חיסכון המשתווה לכלל הוצאות החינוך במדינה. וחשוב יותר, השכול ירד ביותר משני שליש (ביחס לגידול האוכלוסייה) בהשוואה לעידן מלחמות ישראל-ערב.
לפיכך, הצורך בסבב לחימה רביעי נגד חמאס, אינו נובע מהרצון למגר את הארגון ולמוטט את שלטונו. כמעט תמיד עדיף לפצל את כוחות האויב ואין כקיומו של חמאס לפיצול הזירה הפלסטינית לשני “מדינונות” ולהפחתת סכנת ההסכם הבינלאומי הכפוי. המטרה היא להביא את הארגון לנטישת דרך האלימות כפי שעשו מדינות ערב ופת”ח/הרשות הפלסטינית. מדובר בכאב מצטבר הנגרם על-ידי שימוש מושכל בכוח.
שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר “עת מלחמה ועת שלום”. עם כל הצער והכאב, זו עת מלחמה נגד חמאס כדי להפסיק אחת לתמיד את אלימותו.
* פרופ’ הלל פריש הוא מרצה למדעי המדינה ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן ועמית מחקר בכיר במרכז בס”א.