מבט מבס”א מס’ 1,362, 3 בדצמבר 2019
תקציר: המחאה החברתית בעיראק, שתבעה עד כה מאות הרוגים ואלפי פצועים, מערערת את שיווי המשקל הרצוי מבחינתו של המשטר בטהראן הרואה בהיחלשות השפעתו בעיראק פגיעה באינטרס הלאומי האיראני.
המהומות הפוקדות את עיראק מזה מספר שבועות גורמות לאי נוחות רבה בקרב קובעי מדיניות בטהראן שכן עיראקים רבים (ובכללם שיעים) תולים את האשמה במצבם בהתערבותה המסיבית של הרפובליקה האסלאמית בענייניה הפנימיים של מדינתם. יתר על כן, יש הגורסים כי אמצעי דיכוי ההפגנות שנקטו המיליציות הכפופות להכוונה איראנית הן הגורם העיקרי למניין הנפגעים הרב בקרב המפגינים.
התסיסה החברתית בעיראק שהוציאה את האזרחים לרחובות בהיקף כה נרחב נובעת ממצוקות חברתיות, כלכליות ותעסוקתיות שאינן מקבלות מענה מממשלתי הולם והנתפסות כתוצאה ישירה של שחיתותו ואי תפקודו של הממסד השלטוני העיראקי הנתון להשפעה איראנית. אין תִמה אפוא שמרבית קריאות המפגינים כוונו כנגד המעורבות האיראנית, והזעם הופנה כנגד הנציגויות האיראניות בבגדאד, בכרבלא ובבצרה. ברשתות החברתיות אף הושק קמפיין תחת הסיסמא “תן לזה להירקב” (#خليها_تخيس), הקורא לעיראקים להחרים מוצרי יבוא מאיראן.
תגובת המשטר האיראני לא בוששה לבוא וכללה האשמות כי “יד חיצונית” מכוונת ומלבה את המהומות. במקביל נקט הממסד הביטחוני העיראקי בצעדים זהים לאלו שנקטה טהראן לדיכוי המהומות ב-2009 ו-2018 (כמו גם מהומות הדלק האחרונות), ובכללם סגירת רשתות חברתיות, חסימת הגלישה באינטרנט ושיגור מסיבי של כוחות ביטחון לדיכוי ההפגנות.
מבחינת המשטר בטהראן מהווה אובדן מרחב ההשפעה בעיראק פגיעה באינטרס הלאומי האיראני המבוסס על יצירת מרחב אסטרטגי במדינות שכנות. בכירי הרפובליקה האסלאמית מבליטים תדירות את האיום הנשקף (לכאורה) לאיראן מיריבותיה כצידוק לצורך ביצירת “עומק אסטרטגי במטרה להגן על ריבונותה של איראן“, וזאת במאמץ להשיג תמיכה מבית בפעולות הממסד הביטחוני מחוץ לגבולות איראן המיועדות לקדם את מעמדה של טהראן כהגמון אזורי והמהוות נטל כלכלי כבד על אזרחי איראן.
במבט לאחור דומה כי שאיפת הרפובליקה האסלאמית להגמוניה אזורית לא השתנתה מעת כינונה בשנת 1979. השינוי העיקרי מצא ביטויו בחידוד מושגים ושינוי הטרמינולוגיה להצדקת יעדי מדיניות החוץ מ”הפצת עקרונות המהפכה” ל”קידום ציר ההתנגדות” ובהמשך ל”הרחבת העומק האסטרטגי” כנגד אויבי איראן. אמנם קיים שוני מסוים במטרות המשנה של ההגדרות השונות, אך מטרת העל היא אחת ובלתי משתנה: ייצוב מעמדה של איראן כהגמון.
ההיסטוריה מלמדת כי קיימים מספר משתנים הכרחיים המאפשרים לרפובליקה האסלאמית ליישם את שאיפותיה ההגמוניות ברחבי המזרח התיכון:
- אוכלוסייה מקומית הניתנת להשפעה מסיבות דתיות, חברתיות, אתניות וכלכליות.
- יצירת תמיכה אוהדת לפעולותיה באמצעות עוצמה רכה (Soft Power), כהקמת מרכזי תפילה ותרבות, תמיכה כלכלית בשכבות העניות באמצעות קרנות צדקה, בניית תשתית לסיוע רפואי, הקמת בתי ספר ועוד.
- תשתית פורה להקמת כוחות מיליטנטיים המופעלים כמנגנון פרוקסי על ידי משמרות המהפכה.
- תשתית כלכלית ראויה ונתיב לוגיסטי פתוח המאפשרים תמיכה בכוחות הנאמנים לטהראן.
- ביסוס יכולת לוחמה א-סימטרית המבוצעת, במרבית המקרים, ע”י טשטוש טביעות אצבעותיה של איראן.
- היעדר מנהיגות מקומית היכולה לקרוא תיגר על ההתערבות האיראנית.
- חוסר התערבות של גורם בינלאומי בעל השפעה.
- יצירת מצג שווא של משא ומתן למניעת התערבות מצד הקהילייה הבינלאומית.
- יצירת אווירה אוהדת באיראן לפעילות ההגמונית והיעדר מחאה אפקטיבית המסוגלת לערער את אושיות המשטר.
הואיל והמשטר האיראני עוקב באופן מתמיד אחר תגובות הנגד לפעולותיו, הרי שהיעדר תגובה מרתיעה עתיד לדרבנו לצעדים נוספים ביישום מדיניותו. זאת ועוד, המציאות שהרפובליקה האסלאמית כפתה על עצמה מרגע כינונה, כמו גם הסנקציות הבינלאומיות ותחושת הבידוד שליוו אותה במהלך מלחמת איראן-עיראק, הובילו את מקבלי ההחלטות בטהראן לפתח דוקטרינה ייחודית לשם קידום מעמדה. מאידך גיסא יצרו ההתפתחויות האזוריות מאז פלישת כוחות הקואליציה לעיראק (2003), וביתר שאת לאחר התמוטטות משטרים אוטוקרטיים בעקבות אירועי “האביב הערבי”, הזדמנות פז מבחינת איראן לקידום “העומק האסטרטגי” שלה.
הואיל ועיראק מהווה נכס אסטרטגי ראשון במעלה עבור איראן ע”י הפיכתה למדינת חסות להקמת בסיסים וליצירת מסדרון מגשר לסוריה וללבנון, הרי שהתערערות המצב הפנימי בה משבשת את מהלכי המשטר בטהראן ומשליכה על דפוסי פעולתו. לא זו בלבד שאזרחי עיראק רואים באיראן את האחראית המרכזית לדיכוי המהומות, אלא שהיא נתפסת כגורם שלילי שאינו מסוגל להגן על הקהילה השיעית המהווה את הרוב המכריע של אוכלוסיית עיראק.
לעת עתה לא נראה כי טהראן תמתן את דפוסי פעולתה חרף הלחץ המופעל עליה. נכון לשלב זה, קריאותיהם של שחקנים מרכזיים בזירה העיראקית, כאייתוללה עלי סיסתאני ומוקתדא אל-צדר, אינם מצליחים לצנן את חמתם של אזרחי עיראק הסובלים זה מכבר מאזלת ידה של ממשלתם ומהתערבותה הבוטה של איראן בענייניהם הפנימיים.
ד”ר דורון יצחקוב הוא חוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן ומחברו של הספר “איראן-ישראל 1963-1948: קשרים בילטרליים בצל שותפות אינטרסים במרחב גאופוליטי משתנה”.