מבט מבס”א מס’ 727, 29 בינואר 2018
תקציר: משמעותה של הצהרת טראמפ צריכה להיבחן מנקודת מבט החורגת מהשאלה מה קיבלנו ומה נידרש לתת. הפרשנויות הרווחות לכודות בתפיסה רציונלית מערבית על אופיו והגיונו של תהליך אסטרטגי.
מספר פרשנים ישראליים מבקשים להפחית במשמעותה של הכרת הנשיא טראמפ בירושלים כבירת ישראל ואף להתריע על הסכנה הטמונה בה. צבי בראל למשל, טען כי “החלטתו של טראמפ והתבוסה הקשה באו”ם משאירה את ישראל עם ירושלים ביד אבל עם לא כלום באופק.” איתן הבר הזהיר כי “החבר בבית הלבן לא עובד אצלנו” וכי בעוד זמן התוכנית הגדולה תונח על השולחן וכשפרטיה יודלפו תשתרר בירושלים מבוכה גדולה.
שואלים מה בכלל הבשורה שבהכרזה. הרי קדמו לה הרוסים בהכרתם (באפריל 2017) בירושלים המערבית כבירת ישראל, בצד ירושלים המזרחית בירת פלסטין. ההבנה הרווחת מתארת את ההצהרה כמכוונת לומר לישראל: “עכשיו קיבלתם מתנה, מכאן והלאה אל תכשילו את העסקה הגדולה”.
מבט אחר
הצהרת טראמפ צריכה להיבחן להבנתי, מנקודת מבט החורגת הרחק מעבר לשאלה מה קיבלנו ומה נידרש לתת. הפרשנויות הרווחות לכודות בתפיסה רציונלית מערבית על אופיו והגיונו של תהליך אסטרטגי. גישות מערביות – בשעבוד למודל ניהול פס הייצור – מצפות מתכנון אסטרטגי לסמן יעד כמצב סיום מבוקש ולכוון לשם את צעדי הפעולה בתכנון מפורט וקבוע מראש. באמות מידה אלה, הצהרת טראמפ על מה שחוללה, אכן יכולה להתפרש כצעד מסוכן: כפתיחה מפתה לתהליך כפוי שסופו קבוע מראש, או כצעד פזיז בלתי מחושב לקראת הבלתי נודע. אלא שהמפתח להבנת הגיונו של טראמפ מצוי להבנתי במודל תכנון אסטרטגי אחר, קרוב במידה רבה לאורח החשיבה הרוסי.
לאחר כשנה בתפקידו, והגישוש שביצעו גרינבלט וקושנר, שליחיו למזרח התיכון, טראמפ הבין ככל הנראה, כי מערכת היחסים הישראלית-פלסטינית נקלעה לשיתוק ולמבוי סתום. בהכרה זו גייס צורת חשיבה רוסית, המתאימה במידה רבה גם לניסיונו כאיש עסקים. לנוכח המצב החסום, ביקש במודע לטלטל את המערכת על מנת לחולל בה התרחשות חדשה, וביחס אליה לחשב את צעדיו הבאים. זו תכליתה של ההצהרה, כמו לזרוק אבן לשלולית ולהתבונן בגלי הבוץ המתהווים בקרקעית. תכלית זו הושגה במלואה.
אסטרטגיה רוסית כתהליך דינמי
גישה רוסית לתכנון אסטרטגי מניחה במודע שעם תחילת הפעולה המערכת בה פועלים משתנה ומיטלטלת, עד כדי התהוות מחודשת. משמעות ההכרה בשינוי המערכתי, מאלצת להניח כי עם הפעולה, התוכנית עמה יצאנו לדרך, מחויבת לבחינה מחודשת ולא רק להתאמות קלות. קיימת כמובן מטרת על אסטרטגית, כמצפן מכוון מראשית הדרך, אלא שבמודע, יוצאים לדרך ללא תוכנית סופית ומוגדרת לגבי כל שלב בדרך אל היעד. פועלים בהכרה שממילא מדובר בתהליך, ברצף מערכות דינמי, באמצעותו תתברר לא רק הדרך להשגת מטרת העל, אלא גם מידת היכולת להשיגה. בגישה רציונלית מערבית לא מתחילים במסע עד שלא הובטחה היכולת להגיע ליעד. בהיבט זה צעדו של טראמפ נראה חסר אחריות. בגישה הרוסית לעומת זאת, מתחילים לפעול על אף הידיעה שלפי שעה אין דרך להעריך את יכולת המימוש והיא תתברר רק בהמשך. במתכונת תבונית זו צעדו של טראמפ מקבל משמעות אחרת. התנהלות מגששת אל הבלתי נודע, בצעדים מחושבים, כמו התקדמות של כוח סיור אשר נשלח בקרב אל תא שטח מאוים על מנת למשוך אש ולאתר את הערכות האויב, בשעה שעיקר הכוח נותר מאובטח מאחור, בהמתנה להתבהרות המצב.
עם ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל, אכן הודגשו הסייגים, בבחינת שמירת רגל יציבה המאפשרת בגילוי מצוקה גם נסיגה לאחור. בתוך כך, הוזכרה במפורש תוכנית שתי המדינות כמו גם ההדגשה שגבולות ירושלים יקבעו במשא ומתן. למעשה בכוונת מכוון לא נאמר דבר חדש ודווקא בשל כך המהומה שהתחוללה כה משמעותית בחשיפת מבנה העומק של המגמות הפלסטיניות בקווי המתאר לדרישותיהם.
פוטנציאל היתרונות לישראל
למייחלים להסדר ישראלי-פלסטיני כמעט בכל מחיר, התגובה הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן, ובכלל זה הטלת הדופי בארה”ב כמתווך הוגן, נראית כמכשול נוסף, עד כדי אובדן התקווה.
לבשורת השלום בהיגיון שתי המדינות, אין דרך להסביר מה מנע מאבו מאזן לקבל את ההכרזה בהשלמה מחושבת, בהדגשה שמדובר בירושלים המערבית שגם הוא מכיר בה, כל עוד ברור ומוסכם כי ירושלים המזרחית היא בירת המדינה הפלסטינית.
מצד שני, כאן טמון הפוטנציאל להנהגה הישראלית המעוניינת להיחלץ ממתכונת מתווה קלינטון לפתרון הסכסוך, כפי שהוסכם על-ידי ראש הממשלה ברק ואומץ בגרסה נדיבה על-ידי אולמרט בהצעתו האחרונה לאבו מאזן ב-2008. על זה נאבק נתניהו מאז כניסתו לתפקיד ראש הממשלה ב-2009. מול מחמוד עבאס שתבע להמשיך במשא ומתן מן המקום בו נפסק עם אולמרט, הציג נתניהו מוכנות למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים. ההבדל בין מתווה רבין כפי שהוצג בנאומו האחרון בכנסת אוקטובר 1995, לבין מתווה ברק-אולמרט מתמצה בשלושה מרכיבים מהותיים: רבין עמד על שלמות ירושלים המאוחדת בהיקפה הרחב, על שימור בקעת הירדן “בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה”, כגבול ביטחון מזרחי, ועל הגדרת המדינה הפלסטינית כישות שהיא “פחות ממדינה”. ברק ואולמרט וויתרו בכל שלושת מרכיבים הללו והוסיפו תנאי נוסף שלא הוסכם מעולם בתפיסת רבין והוא חילופי שטחים: הענקת שטח ישראלי בתמורה עבור כל פיסת אדמה שתישאר בידי ישראל בגושי ההתיישבות.
האבן שזרק טראמפ לשלולית יכולה ללמד על המתחולל בקרקעית. כאן מצוי פוטנציאל המשמעות האסטרטגית של הצהרת טראמפ כטלטלה המחוללת הזדמנות לברור מחודש של מערכת התביעות הפלסטיניות, במגמה קודם כל ולפני הכל להיחלץ ממלכודת מתווה קלינטון-ברק.
המאמר פורסם לראשונה ב מקור ראשון ב-5.1.2018.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.