מבט מבס”א מס’ 748, 21 בפברואר 2018
תקציר: בהרצאה שנתן לאחרונה בסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני תהה תומאס פרידמן כיצד לא הצליחה מדינת ישראל ברוכת היצירתיות למצוא פתרון יצירתי לסכסוך מעבר לשאיפה להיפרדות.
על מנת שניתן יהיה לחשוב מחוץ לקופסה צריך להכיר את הקופסה, ובמיוחד את המכסה שסוגר אותה. בהקשר לסוגיית הסכסוך, ארבע הנחות יסוד נועלות את הקופסה שהתקבעה על-ידי האיחוד האירופי והממשל האמריקני מאז הנשיא קלינטון:
על פתרון הסכסוך להיות מתוחם גיאוגרפית לשטח שבין נהר הירדן לבין הים התיכון.
הפתרון מחייב הקמתה של מדינה פלסטינית בעלת ריבונות מלאה.
הגבול בין ישראל לבין פלסטין צריך להתבסס על קווי 67′ בתיקונים קלים.
הגדה המערבית ורצועת עזה חייבות להיות ישות מדינית אחת.
ארבע הנחות אלה מותירות מרחב בלתי אפשרי למשא ומתן, ומכוננות שוב ושוב את המבוי הסתום. מצוקת רצועת עזה לדוגמה, הייתה יכולה להיפתר אם מצרים הייתה מוכנה להציע, בסיוע בין-לאומי נרחב, את הרחבת הרצועה למרחב הפוטנציאלי הפתוח בפתחת סיני בואכה אל-עריש.
השיח הישראלי והבין-לאומי הרווח שהתקבל כמוסכמה מובנת מאליה הציב את מדינת ישראל בצומת תפיסתית בת שתי אפשרויות בלבד: שימור המדינה היהודית-דמוקרטית תוך התכנסות לשטחי ה-4 ביוני בתיקונים קטנים (שמירת גושי ההתיישבות) או היקלעות למדינה דו-לאומית מסוכסכת, שלא תוכל להימנע ממשטר אפרטהייד. חשיבה יצירתית, מעין זו שאותה מבקש תומס פרידמן, אמורה לחלץ את ישראל ממלכוד הבחירה באחת משתי דרכים קוטביות ובלתי אפשריות.
היצירתיות שגילה איינשטיין בתורת היחסות הכללית יכולה לשמש השראה להיחלצות מקיבעון. איינשטיין לא גילה במעבדה דבר חדש. הוא פשוט הציע תאוריה כוללת אחרת שבמרכזה החריגות של מהירות האור הופכת לחוק טבע. באופן דומה, חשיבה יצירתית לפתרון הסכסוך מחייבת הכרה באי-היכולת לחלק את הארץ הצרה בין הים לבין הירדן לשתי מדינות, במלוא המשמעות המקובלת למושג מדינה.
לא רק בגלל מפעל ההתנחלות קשה לחלק את המרחב הארץ-ישראלי. הקושי כרוך במכלול התנאים הגיאו-פיזיים: הקהילתיים, האקולוגיים, התחבורתיים, הכלכליים, התשתיתיים במערכות מים, ביוב וחשמל. הקושי כרוך כמובן גם בממדיו הביטחוניים של רעיון חלוקת הארץ.
מה שהתהווה במרחב מאז ראשית הסכם אוסלו מציג בשטח את התהוותם של שני מודלים לבחינה: המודל האחד באזור יהודה ושומרון מייצג – בחלוקתו לשטחי A, B ו-C – מרחב שהתארגן בסוג של דו-קיום בין פלסטינים לבין ישראלים באזור מגוון בחלוקתו השלטונית. המודל השני – ברצועת עזה – מייצג חלוקה בינארית “הם שם ואנחנו כאן” וביננו גדר, בגבול אכזרי ונוקשה.
הדרך לחשיבה יצירתית מתחילה בחקירת ההבדל שנוצר בדפוס הפעילות הביטחונית בין רצועת עזה לבין יהודה ושומרון. במודל רצועת עזה המייצג היפרדות מוחלטת, הפעלת הכוח הצבאי מחייבת משאבים ניכרים: טנקים, מטוסי קרב ומעת לעת פעולה צבאית בעצימות גבוהה, כמו גם השקעות עתק ללחימה במנהרות. במודל האחר, במרחב יהודה ושומרון, הביטחון מתארגן באיזון מרחבי היברידי, בנקודות מפגש יומיות בין ישראלים לבין פלסטינים, בדינמיקה של שיתוף כלכלי עם נוכחות אזרחית ישראלית, מה שמייתר הפעלה מאסיבית של עוצמה צבאית. בהיבטי איכות החיים, מודל יו”ש מתגלה כמועיל יותר עבור שני הצדדים.
המפתח לפתרון יצירתי טמון לפיכך בלימוד ופיתוח היתרונות הטמונים בבשורת המודל המרחבי ההיברידי המתהווה ביו”ש, עם סמכויות שלטון שניתנו זה מכבר, בינואר 1996, לרשות הפלסטינית בשטחי A ו-B. הפריצה מחוץ לקופסה מתחילה אם כן, במוכנות להיפרד ביחס ליו”ש, מפרדיגמת ההיפרדות המרחבית המוחלטת, שהתגלתה מכבר כפרדיגמה כושלת.
המאמר פורסם לראשונה ב ישראל היום ב-5.2.2018.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.