מבט מבס”א מס’ 1,044, 23 בדצמבר 2018
תקציר: גם לנו, היהודים, יש “נכבה” המצוינת מדי שנה ב-3 בנובמבר, לזכר גירושם ועקירתם של כמיליון יהודים מארצות מולדתם בעולם הערבי והמוסלמי במהלך המאה העשרים. ביום זה מצוינים היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן. מאות אלפי יהודים אשר התגוררו במרחב המוסלמי – חלקם גורש ממצרים, לוב, עיראק, תימן וסוריה, ואחרים נרצחו בפוגרומים.
גם לנו, היהודים, יש “נכבה”. היא מצוינת מדי שנה ב-3 בנובמבר, שבו זוכרים את גירושם ואת עקירתם של כמיליון יהודים מארצות מולדתם בעולם הערבי והמוסלמי במהלך המאה העשרים. מדובר בנוכחות (ובתרבות) יהודית, חלקה בת אלפי שנים, שהגיעה לקיצה. אין לה הכרה בינלאומית, ולא עומדים לרשותה ארגונים ישראליים וזרים הפועלים להעלותה לתודעת העולם. לנו, פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב, אין מוסדות או”ם, מכוני מחקר ועמותות זיכרון שיכתבו, יראיינו, יגבו עדויות, יעודדו מחקר מדעי ופעילות תרבותית. אין לנו מימון ותקציבים, כפי שמזרימים האירופאים והאמריקנים, ואין לנו אמצעי תקשורת שיעלו את קורותינו לסדר היום. ב”נכבה” שלנו אנחנו לבד. לא איבדנו רק את רכושנו, שנותר בארצות ערב ושוויו מוערך במאות מיליארדי דולרים, אלא גם את תרבותנו ומורשתנו, מסורת מפוארת של יותר מחמישים אחוזים מאזרחיה היהודים של ישראל.
מאפייני העלייה היהודית מארצות ערב היו מגוונים. בעוד רבים בחרו לעלות ארצה משיקולים ציוניים, אחרים – כמו משפחתי, דור שלישי בלבנון, שהייתה חלק בלתי נפרד מהנוף הביירותי – נאלצו לברוח מחשש לחייהם.
ארגון חיזבאללה בלבנון לא הסתפק, בשנות השמונים, בחטופים זרים ממדינות המערב. באביב 1985 פקד גל חטיפות גם את הקהילה היהודית בלבנון. כל החטיפות אירעו במערב ביירות, באזור השכונה היהודית, סביב רחוב אבו ג’מיל. בפעולה מתוזמנת, ארבו חמושים רעולי פנים ל-11 יהודים לבנונים, ובהם אבי, חיים כהן חלאלה (חי), ראש הקהילה היהודית בלבנון יצחק ששון, ורופא הקהילה ד”ר אלי חלאק. כל החטופים היו אזרחים מהשורה, רובם ילידי לבנון, נצר למשפחות שחיו בה דורות, ומחציתם היו מעל גיל שישים. בני הערובה נלקחו למקום מסתור, שם הוחזקו עד סופם הטרגי. ארגון בשם “המדוכאים עלי האדמות” (אל־מסתצ’עפין פי אל־ארץ’) קיבל אחריות על הפעולה. ההערכה הרווחת היא כי מדובר בשם כיסוי של חיזבאללה.
ב־19 בנובמבר 1985, כשמונה חודשים לאחר מכן, שלחו החוטפים לעיתון “אל-נהאר” את תמונותיהם של ארבעה מהחטופים, לצד דרישה לשחרור מאות אסירים מוסלמים המוחזקים בבתי הכלא הישראליים ובבית הסוהר אל-ח’יאם בדרום לבנון. בכרוז שהופץ כחלק מניסיון הסחיטה, האשים הארגון את היהודים הלבנונים בריגול והגדירם כ”סוכני מוסד”. כל הצעדים שננקטו על-ידי בני המשפחות ואנשי הקהילה היהודית בביירות במטרה לשחררם ולהציל את חייהם, עלו בתוהו. המאמצים כללו פגישות עם מנהיגים פוליטיים ועם ראשי מיליציות לבנונים, ואף פניות לכס הקדוש בוותיקן. דבר לא הועיל.
שר החוץ דאז, יצחק שמיר, הצהיר שישראל לא תיכנע לסחטנות. שגריר ישראל באו”ם, בנימין נתניהו, האשים את ממשלת לבנון באוזלת יד. הוא הטיל את האחריות לגורל היהודים שנחטפו על סוריה, ששלטה בפועל במרחב שבו נמצאו החוטפים. ב-24 בדצמבר הכריז הארגון על הוצאתו להורג של ראשון החטופים, בתגובה לירי ישראלי על כפרים שיעיים בדרום לבנון, פעולה שגרמה לאבדות בנפש בקרב התושבים. בזה אחר זה נרצחו שאר החטופים היהודים על לא עוול בכפם. חלקם הוכרו כהרוגי מלכות ע-ידי מדינת ישראל.
ביום ציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן, יש לזכור ולהזכיר את מאות אלפי היהודים שהתגוררו בשלווה במרחב המוסלמי, אשר חלקם גורשו ממצרים, לוב, עיראק, תימן וסוריה, ואחרים נרצחו בפוגרומים. ממשלות ערב, שלא הצליחו להביס את ישראל במלחמה, מצאו דרך אחרת לבצע פעולת נקם: הן כילו את זעמן באזרחים היהודים שחיו בשטחיהן, או הפקירו אותם לגורלם. אותם יהודים שבמשך דורות היו נאמנים לשליטי ארצות ערב, מצאו עצמם נרדפים ומגורשים מבתיהם כפליטים. הם נושאים עימם תרבות מופלאה, לצד זיכרונות מרים מנסיבות עזיבתם, גירושם או בריחתם.
המאמר פורסם לראשונה ב ישראל היום 3.12.2018.
* ד”ר אדי כהן הוא חוקר במרכז בס”א.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר