מבט מבס”א מס’ 771, 18 במרץ 2018
תקציר: האיום הגרעיני של פיונגיאנג הפך ב-2017 לאיום ממשי, ומדינות מזרח אסיה, אך בעיקר יפן לצד ארה”ב, עלולות לשמש מטרה. ברם, יפן נמצאת בדילמה כיצד להתמודד מול האיום: האם לסמוך על “המטריה הגרעינית” האמריקנית, או לבנות יכולת גרעינית צבאית עצמאית. התשתית הגרעינית האזרחית של יפן לייצור חשמל עשויה לשמש לה כמקפצה לפיתוח נשק גרעיני תוך כשנה, אולם נוכח היות הציבור היפני מושפע עדיין מזיכרון העבר הרחוק של פצצות האטום שהחריבו את הירושימה ונגסאקי במלחמת העולם השנייה, ומזיכרון העבר הקרוב של התאונה הקשה בכור הגרעיני פוקושימה ב-2011, הרי שאינו מתלהב מהמשך פיתוח הגרעין בהיבטיו הצבאיים והאזרחיים. זאת ועוד, ליכולת הגרעינית הצבאית של צפון קוריאה עלולה להיות השפעה על תפוצת הנשק הגרעיני בעולם.
הנרי קיסינג’ר, המדינאי האמריקני המיתולוגי שכיהן כיועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה תחת ממשלי פורד וניקסון במאה הקודמת, הזהיר בעדותו בפני וועדת השירותים המזויינים של הסנאט (Senate Armed Services Committee) ב-25 בינואר כי “אם כבר תוך זמן לא רב תחזיק צפון קוריאה ברשותה יכולת גרעינית צבאית, תהיה לכך השפעה משמעותית על תפוצת הנשק הגרעיני”. כוונתו הייתה, כי בפרט מדינות מזרח אסיה, בדגש על יפן ודרום קוריאה, עלולות אף הן להצטרף למרוץ הנשק הגרעיני. זאת, כפי שהבהיר במפורש בראיון ל ניו יורק טיימס באוקטובר 2017, על רקע ניסויי הטיל הבין יבשתי והגרעין של צפון קוריאה. אשר לדרום קוריאה, לאחרונה החל תהליך התקרבות בין שתי מדינות חצי האי הקוריאני, ולכן ספק אם סיאול שואפת לקדם מאמץ לפתח נשק גרעיני מול פיונגיאנג. מנגד, לא רק ארה”ב אלא אף יפן רואה עצמה כמטרה פוטנציאלית של הטילים הגרעיניים הצפון קוריאנים, ובצדק. כזכור, צפון קוריאה אותתה זאת פעמיים, ב-28 לאוגוסט וב-15 לספטמבר 2017, בשיגוריה מעל שמי יפן את הטיל הבליסטי לטווח בינוני Hwasong-12. עוינותה של פיונגיאנג לוושינגטון החלה במלחמת קוריאה (1953-1950), שבה הצטרף הצבא האמריקני לצבא קוריאה הדרומית המתמוטט והניס את הצבא הצפון קוריאני, אשר בתחילת המלחמה הצליח לכבוש את מרבית שטח הדרום, כולל הבירה סיאול. ברם, הקוריאנים רוחשים שנאה עזה כלפי יפן, שנאה שהחלה בהשתלטות יפן על חצי האי הקוריאני ב-1910, ונמשכה בדיכוי אכזרי של מרידת הקוריאנים ב-1919 כשהכריזו על עצמאות ארצם. השליטה היפנית בקוריאה הסתיימה כתוצאה מכניעת יפן לארה”ב בסוף מלחמת העולם השנייה, ב-1945, אז חולק חצי האי הקוריאני למדינות הצפון והדרום, שביניהן מפריד קו הרוחב 38. אולם בניגוד ליחסי דרום קוריאה ויפן שנורמלו ב-1965, העוינות בין צפון קוריאה לבין יפן נותרה בעינה, והסמל הבולט לכך הינו שער הניצחון שהוקם בפיונגיאנג להנצחת ההתנגדות הקוריאנית לכיבוש היפני.
כפועל יוצא מתבוסתה ב-1945 עברה יפן תהליך דה-מיליטריזציה והפכה למדינה פציפיסטית. זאת הן מרצון, נוכח אבדותיה העצומות במלחמה, חלק מהן כתוצאה מהפצצת עריה הירושימה ונגסאקי בנשק גרעיני, והן בעל כורחה, מכיוון שבתום המלחמה היא נותרה ללא כל עתודות צבאיות. ב-1952 חתמו יפן וארה”ב על הסכם הגנה שקבע כי הכוחות האמריקנים יהיו אחראים לביטחון יפן מאיומים חיצוניים, כולל הענקת מטריית הגנה גרעינית, ואילו כוחות יפניים יישאו באחריות להגנת המדינה מפני איומים פנימיים. יפן אף הכריזה על שלושת עקרונותיה לאי-התגרענות: איסור ייצור נשק גרעיני, בעלות על נשק גרעיני, והצבת נשק גרעיני על אדמתה. כמו כן, יפן אשררה ב-1976 את האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT).
ניתן לזקוף את דבקותה של יפן בניצול הגרעין לשימוש אזרחי בלבד גם כרצון לכפר על כך שאף היא ניהלה פרויקט נשק גרעיני בתקופת מלחמת העולם השנייה, עובדה שהתפרסמה בשנות החמישים של המאה הקודמת. רוברט יונק התייחס לכך בספרו “שבעתיים כאור החמה” (1956), על ההיסטוריה האישית של מדעני האטום הראשונים (לא הייתה באותה תקופה הבחנה ברורה בין המונחים “אטום” ו”גרעין”, אשר נחשבו חופפים) ופיתוח פצצת האטום האמריקנית במלחמת העולם השנייה במסגרת “פרויקט מנהטן”. לפיו, ב-10 באוגוסט 1945, שלושה ימים לאחר שהוטלה על הירושימה פצצת האטום, נפגשו חברי וועדת חקירת האסון באחד הבניינים המועטים ששרדו בעיר, וביניהם מדען האטום ד”ר יושיו נישינה. לאחר שד”ר נישינה הרצה קצרות על התפתחות המחקר האטומי, הוא פלט בעצב: “גם אני השתתפתי בזה…”
נישינה, בן דורו של אלברט איינשטיין ותלמידו ועמיתו של הפיסיקאי נילס בוהר, נחשב באותם שנים אישיות מובילה במחקר הגרעין היפני. לאחר שהות של שמונה שנים באוניברסיטאות שונות באירופה הוא שב ב-1929 לארצו, הקים בתוך מכון המחקר RIKEN מעבדה למחקר הפיסיקה המודרנית, והזמין למעבדתו את בכירי הפיסיקאים בעולם על מנת להכשיר את הסטודנטים היפנים. ב-1939 הוא הבחין במשמעות הצבאית של תהליך הביקוע הגרעיני והחל לחשוש כי ארה”ב עלולה להשתמש בכך נגד יפן. ב-1942 נוסדה ביפן הוועדה למחקר יישומי הפיסיקה הגרעינית בראשות נישינה, שבאותה עת גם כיהן כמנהל מכון RIKEN. בעקבות הדו”ח שהוכן על-ידי וועדת נישינה יזם הצבא פרויקט ניסיוני במסגרת RIKEN שכינויו היה Ni-GO, והתמקד בהעשרת אורניום בשיטת הדיפוזיה התרמית. במרץ 1945 נהרס הבניין בו שכן הפרויקט כתוצאה מהפצצות חיל האוויר האמריקני על טוקיו, בטרם הצליח הפרויקט להגיע להישג משמעותי. במקביל ערכו הצבא והצי היפניים בקוריאה, סין ובורמה חיפושים אחר עופרות אורניום. לפי ספרו של רוברט יונק, שעות מספר לאחר שהוטלה הפצצה על הירושימה, זומן נישינה אל סגן רמטכ”ל הצבא ונשאל אם ביכולת יפן לייצר פצצת אטום תוך ששה חודשים. נישינה השיב לו: “בתנאים הקיימים אין די אף בשש שנים לייצור הפצצה ביפן, ומלבד זאת אין לנו אורניום”.
במקביל, ב-1943 החל הצי היפני בפרויקט גרעיני באוניברסיטה הקיסרית של קיוטו, שכינויו F-GO, בראשו עמד ד”ר בונסאקו אראקאצו, הפיסיקאי היפני הבכיר ביותר לאחר נישינה. במסגרת הפרויקט תוכננה לקראת סוף המלחמה צנטריפוגת גז להעשרת אורניום בהשתתפות חברת Tokyo Keiki, שתהליך ייצורה היה אמור להסתיים ב-19 באוגוסט 1945, ארבעה ימים אחרי מועד כניעת יפן. במסגרת הפרויקט הוחל תהליך ייצור מים כבדים בכמות של עשרים גרם לחודש, כנראה במטרה להקים בעתיד כור מים כבדים להפקת פלוטוניום. אף שפרויקט F-GO נחשף כבר לאחר המלחמה, ב-2006 נחשפו בארכיון אמריקני שאוחסנו בו מסמכי שלל יפניים מתקופת המלחמה אשר טרם מוינו, מחברותיו של אראקאצו, אשר שופכות אור נוסף על הפרויקט. לדברי רוברט ווילקוקס, המומחה להיסטוריה הגרעינית של יפן שפורסמו ב לוס אנג’לס טיימס (5 לאוגוסט 2015), “שרטוטים אלה הינם אישור נוסף למאמץ הפצצה האטומית של יפן, אשר רבים ביפן מסרבים להודות בכך”. עוד לדבריו: “הם ידעו את הפיסיקה הנדרשת כדי ליצור את הפצצה ואת ההנדסה הנדרשת לבנייתה… אך בעייתם האמיתית הייתה חסרונם של משאבי יסוד כגון אורניום”.
לאחר המלחמה קבעה יפן בחוקתה כי אנרגיה גרעינית תשמש למטרות אזרחיות בלבד. הכור הראשון לייצור חשמל היה אב-טיפוס של כור מים קלים מדגם BWR (כור מים רותחים), שהופעל לראשונה ב-1963 וסיפק למהנדסים היפנים מידע רב לקראת תכנון והפעלה של כורים עתידיים. הכור המסחרי הראשון של יפן, Tokai-1, שהספקו היה 160 MWe נרכש מבריטניה והופעל ב-1966. היה זה כור מטיפוס Magnox, המקורר בגז ומואט בגראפיט, ששימש בבריטניה בנוסף לייצור חשמל גם להפקת פלוטוניום באיכות צבאית. בשנים הבאות בנתה יפן עשרות כורים לייצור חשמל מדגמי BWR ו- PWR (כור מים בלחץ) באמצעות החברות היטאצ’י, טושיבה ומיצ’ובישי, כך שעד מרץ 2011, לפני התרחשויות רעידת האדמה והצונאמי, והתקלה החמורה בכור פוקושימה-1, פעלו ביפן 54 כורים המייצרים חשמל, ושיעור החשמל הגרעיני שייצרה הגיע לשלושים אחוזים מכלל החשמל. אולם נוכח מספרם הרב של הכורים הגרעיניים יפן הייתה חייבת לבנות תשתית נרחבת של ייצור דלק לכורים ובכללה העשרת אורניום, וכן של מיחזור הדלק המשומש של הכורים. דרגת העשרת האורניום במפעל היפני להעשרת האורניום בשיטת הצנטריפוגות במרכז הגרעיני Rokkasho מוגבלת לחמישה אחוזים, השיעור המקסימלי הדרוש לדלק כורי מים קלים. אך היפותטית, אם יפן תחליט על כך, ניתן יהיה להעשיר במפעל אף אורניום לשיעור גבוה עבור נשק גרעיני. כמו כן, נכון ל-2014, ברשות יפן היו בין 1,200 ל-1,400 ק”ג אורניום מועשר לשיעור גבוה שרכשה מארה”ב ומבריטניה עבור כורי המחקר שלה, כמות שניתן לייצר ממנה כמאה פצצות גרעיניות. אשר לפלוטוניום, באתר Rokkasho פועל גם מפעל למיחזור דלק גרעיני משומש, הממחזר את האורניום שהינו תכולתו העיקרית של הדלק, ומפריד ממנו את הפלוטוניום והפסולת הרדיואקטיבית, תוצרי הלוואי של הדלק במהלך בעירתו בליבת הכור. נכון ל-2012, ברשות יפן היו שמונה טונות פלוטוניום, והיא אחסנה באירופה 35 טונות פלוטוניום נוספים. הפלוטוניום היה ב”איכות כורים”, ולא ניתן להשתמש בו לנשק גרעיני. יפן בחנה בעבר אפשרות להשתמש בפלוטוניום שהפיקה כדלק לכור לייצור חשמל מדגם fast breeder, העשוי לייצר יותר חומרים בקיעים מאשר הוא צורך. הכור פותח במדינות שונות בעולם, אולם עד כה לא הצדיק את המאמצים שהושקעו בפיתוחו וטרם הבשיל בהיבט המסחרי. ברם, עקרונית, ביכולת יפן להפיק גם פלוטוניום באיכות צבאית.
ניתן לקבוע אפוא כי יפן הינה מעצמה גרעינית במישור האזרחי, אך גם מדינת סף במישור הגרעין הצבאי. יש בידיה את הטכנולוגיה, החומרים והמימון הנדרשים, ואם תידרש לכך, מוערך כי תוך שנה היא תוכל לייצר נשק גרעיני. יש לציין כי כבר ב-1965, כשנה לאחר הניסוי הגרעיני הראשון של סין, בפגישתם של ראש ממשלת יפן, איסאקו סאטו ונשיא ארה”ב, לינדון ג’ונסון, טען סאטו כי אם יהיה לסינים נשק גרעיני, גם על יפן להשיג זאת. נוכח הזעזוע בממשל האמריקני למשמע הדברים, הסביר סאטו: “הציבור היפני לא ירשה זאת עתה, אך אני מאמין כי הציבור, ובמיוחד הצעירים, ניתנים ‘להתחנך'”. אכן נראה כי בעשור האחרון מתנהלת ביפן פעילות “התגרענות חבויה, שלא בפועל” מעין “פצצה במרתף”. ביטא זאת ב-2011 שיגרו אישיבה, שר ההגנה היפני דאז: “איני סבור כי יפן חייבת שתהיינה ברשותה פצצות גרעיניות, אך יש חשיבות בהשגת כורים מסחריים, מכיוון שהם יאפשרו לנו ליצר ראש חץ גרעיני תוך זמן קצר… זוהי הרתעה גרעינית מובנת מאליה”.
נכון להיום, יפן ניצבת בפני דילמה בסוגיית הגרעין. מצד אחד עומדים לנגד הציבור היפני זיכרונות העבר הרחוק – הפצצות הגרעיניות שהחריבו את הירושימה ונגסאקי, וזיכרון מהעבר הקרוב – התאונה הגרעינית הקשה בתחנת הכוח הגרעינית פוקושימה-1. מנגד, באחת מהופעותיו של טראמפ במסע הבחירות לנשיאות ארה”ב, באיווה, הוא איים כי יבטל את הברית עם יפן. הוא אמר: “אתם יודעים שיש לנו ברית עם יפן, ואם יפן תותקף נשתמש בכל הכוח והעוצמה של ארה”ב… אך אם אנו נותקף, יפן לא תנקוף אצבע. הם ישבו בבתיהם ויצפו בטלוויזיית סוני” טראמפ גם רטן על אי-השתתפות יפן ומדינות נוספות, שארה”ב מחויבת להגן עליהן, במימון הגנתן. אולם לאחר שטראמפ נבחר לנשיאות יושרו ההדורים בין שתי המדינות, בפרט לאור העובדה שראש ממשלת יפן, שינזו אבה, היה המנהיג הזר הראשון שהגיע לארה”ב לפגוש את טראמפ לאחר היבחרו. גם עמידתן המשותפת של שתי המדינות נוכח האיום הגרעיני של צפון קוריאה תרמה להידוק הקשרים הצבאיים ביניהן. ברם, דבריו של טראמפ באיווה בעת מסע הבחירות הבהירו ליפנים כי המטריה הגרעינית האמריקנית איננה דבר מובן מאליו, וכי בסופו של דבר אפשר שעליהם לסמוך בעיקר על עצמם. אשר לראש ממשלת יפן, הוא הינו חסיד של התגרענות יפן, הן במישור האזרחי והן הצבאי. בכנס לרגל יום השנה החמישי לאסון פוקושימה, ב-10 במרץ 2016, הוא הצהיר כי יפן “אינה יכולה לעשות דבר” ללא כוח גרעיני לייצור חשמל. כמו כן באפריל 2016 קבעה ממשלתו של שינזו אבה כי אין בחוקת המדינה כל איסור מפורש על יפן לאחוז או להשתמש בנשק גרעיני.
לסיום, כיום מהוות צפון קוריאה ואיראן סכנה לשלום העולמי. בהיבט היותר מוחשי – צפון קוריאה מאיימת בנשק גרעיני על ארה”ב, יפן ודרום קוריאה, ועלולה לגרום להתלקחות מלחמה במזרח אסיה; ואיראן מנסה ישירות או באמצעות שלוחותיה כמו החזבאללה להשתלט על המזרח התיכון. אולם בהיבט הרחב יותר – איראן וצפון קוריאה מהוות מוקדי הפצת טכנולוגיות נשק השמדה המונית ברחבי העולם. זאת ועוד – שתיהן עלולות לגרום בעקיפין להגברת מאמצי ההתגרענות הצבאית של שכנותיהן במזרח אסיה או במזרח התיכון.
* סא”ל (מיל’) ד”ר רפאל אופק הוא מומחה בתחום הפיזיקה והטכנולוגיה הגרעינית, ששימש כאנליסט בכיר בקהילת המודיעין הישראלית.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.